יש לו המון פוטנציאל. לא ממומש. כדברי המורות. וממש רציתי לתת לו ניקוד גבוה יותר אבל, זה רק הפוטנציאל.
אז מה ולמה ככה? בספר יש המון סוגיות שלדעתי לכל אחת מגיע ספר משלה, התמודדות עם מאניה דיפרסיה, הלם קרב, אגן האבק בארה"ב בשנות ה30 (שעליו אגב אני ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר המעולה ארבע הרוחות של כריסטין האנה) וסיפור ממש לא מוכר ואמיתי על המדענים הנאצים שעסקו בפיתוח הטילים ואחר כך הובאו לארה"ב לסייע לה במלחמה נגד ברה"מ. זו סוגיה מוסרית, הן בקנה מידה אישי והן בקנה מידה לאומי ולטעמי הספר היה צריך להתמקד בכך. ודיינו... אבל לא.
הוא מסופר בקולן של שתי דמויות. הרעיה הגרמניה. שהיא הרעיה לאורך כל הספר ואשתו של מנהל הפרוייקט האמריקאי והיא צעירה יותר. ולא הבנתי איך הסיפורים נקשרים וכשחוברו יחדיו, זה היה חיבור רופף, מאולץ לצרכי הספר. הסיפור בשני הקולות גם מסתחרר סביב שני הקולות וגם סביב העבר והווה. עכשיו שנות ה30, עכשיו שנות ה50. מתישהו הן נפגשות. אין ממש עיסוק בליבת הנושאים. הגרמנים מתנגדים לנאצים ובכל זאת משתפים פעולה והקונפליקטים אנמיים והמלחמה מתרחשת לידם, למרות הטרגדיות האישיות שנוגעות ולא נוגעות בהם. אי אפשר להתחבר למה שקורה. ספויילר למי שמתכנן לקרוא, הגבר הגרמני שמתואר כרגיש, פגיע, מנסה לא להשתייך לנאצים ובכל זאת כל הזמן משתף פעולה כשהמוטו מעל הוא לשמור על הילדים ולנגד עיניהם הילדים עוברים שטיפת מוח והם נאצים לכל דבר והוא "מוצא את עצמו" מנהל במפעל לייצור טילים ואחראי על עובדי הכפייה אבל כמובן, מיוסר מאוד, אה ומדי פעם נופש בוילה ליד האגם עם אשתו וילדיו. יכול להיות, כן יכול להיות מישהו עם דרגת ניתוק כזו. אפילו הגיוני שיהיה עם מנגנון הגנה של ניתוק כדי לתפקד אבל אין באמת דיון או שיח או איזשהו עומק על כך בספר.
אז יש לו פוטנציאל. מלא פוטנציאל. חבל שלא ממומש.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
