בכל בית מלון, האידיאל המצוי הוא שתהיה מחלקה מסודרת העוסקת באבדות ומציאות. ברוב המקומות האחראי הבלעדי על נושא זה הוא קצין הביטחון של המלון. אני זוכר את ההרגשה הזאת בדיוק. מגיע לידי חפץ, תכשיט, לפעמים תיק, לפעמים ארנק עם כסף, ואז, תוך כדי נקיפות מצפון מתחיל תהליך הפשפוש, אם זה ארנק, פשוט מפזרים את הכול, בכרטיס האשראי יופיע בדרך כלל שמו של האורח שאיבד את הארנק כל מה שנותר זה להעלות את זה לחדר הרשום על שמו, במצלמה אבודה זה מסובך קצת יותר, צריך להסתכל בכרטיס הזיכרון, לנסות לזהות אם אולי נתקלתי בדמיות המצולמות על רקע מצדה, או העיר העתיקה.
כשמדובר בצעצוע או דובי שנמצא נטוש ומחויך אפשר לחפש ילדים בסביבה, בבתי מלון שבהם יש תיירים אין הרבה ילדים ואם הם קיימים הם עושים מספיק רעש המאפשר לאתרם.
האבדה המעניינת ביותר , וכך גם הנדירה ביותר תבוא בדרך כלל בצורת מחברת. הרבה אנשים, כך מסתבר, כותבים יומן מסע. לאחר שהייתי מוצא אחד כזה, הייתי מניח אותו על השולחן שבכניסה למלון למשך כמה ימים עד שמישהו שנכנס מזהה את זה ואוסף אותו ואולי משאיר איזה טיפ קטן. לעיתים רחוקות היה מופיע שם מייל או טלפון אשר היו מקצרים את התהליך. אבל בדרך כלל אחרי כמה ימים כשכל הקבוצות עוזבות הייתי פותח את היומן הזה, לוקח נשימה עמוקה, מסתכל לצדדים ומתחיל לקרוא כפושע.
כן אני יודע, זה פרטי, זה אסור, זה לא אתי. אבל אני מודה. זה מה שעשיתי, לא פעם ולא פעמים. אז מה היה שם?, טיוטות למכתבי אהבה, תיאורי נופים, רשימת קניות, רגשות, שרבוטים קטנים , כתב מסולסל של נערה מתבגרת , כתב מוקפד של כומר העולה לרגל, אותיות גדולות של ילד שהתרגש לרכב על גמל, פסוקים מהברית החדשה, מילים בעברית כתובות באותיות לטיניות ועוד המון אוצרות מסגנון זה.
כשפותחים את ספרו של שיינפלד אפשר לצפות למשהו דומה, או לפחות לרצות למצוא איזה יומן מסע. אך לרוב קורה הדבר הכי לא צפוי במחסן אבדות - השבת האבדה. מקרה די נדיר במציאות ההופך לפעולה כמעט שגרתית במחסן האבדות של הגיבור. כל אבדה והסיפור שלה מצליחה לפתוח ולסגור סיפור. למצוא פתרון, לעשות סוף לתעמולה. וגם לתרום בצורה כזאת או אחרת לעולמנו המוכר. לצערי לא הצליח שיינפלד להתמודד עם מחסן האבדות, להצליח לא לסור ממנו או לפחות להשתמש בכתיבה חלקית והרמזנית על הדברים אשר קורים מחוץ לו. כי האמת היא שמה שנחמד באבדה שהיא עדיין אבדה, שהיא פיסת חיים של מישהו שאפשר להנחיל עליה כל סיפור כל תעמולה, לדמיין למשל שהמצלמה שמצאתי היא של מרגל רוסי, לחשוב שאולי סיכת החולצה הזאת היא של לוחם ממלחמת העולם השנייה. שקית מלאה בכסף כשארית מעסקה בין אנשי עולם תחתון, אבל, אין יותר מאכזב מלגלות שהמצלמה הייתה שייכת לאיזו סוכנת נסיעות שכחנית שרק אולי מחבבת ספרי ריגול, וסיכת החולצה ממלחמת העולם נקנתה במדרחוב ב 10 שקלים וששקית הכסף שייכת לילד שפשוט איבד את קופסת משחק המונופול שלו.
זה בדיוק מה שהסופר עושה לאבדות החביבות שלו, הופך אותך לסופים טובים, לתקווה לעולם טוב יותר, משעמם יותר, ובטח לא לכזה שיכול להפוך את הרומן שלו למסעיר כמו שחדר אבדות אמיתי יכול להיות.
קוראי הספר אולי ימצאו סיפוקם בתיאורים המוקפדים של הדמיות, ובעלילה היחסית אמינה שעוסקת בסטודנט החביב שעומד במרכזו של הרומן, אבל מעבר לזה , סביר להניח שהספר הזה נחל פספוס קל, חדר אבדות הוא עשיר כל כך ובו יכולה להימצאות עלילה שלמה, שיינפלד לא סומך על זה וגם מי שיקרא את הספר לא סומך על זה, וכך, במקום לבלות לילה שלם במחסן אבדות מרתק, הקורא ימצא את עצמו מבלה לילה שלם בלמצוא את מה שהוא חיפש כל פעם מחדש. ללא שוטטות , אין אבדות. לפעמים אפשר לתת לקורא גם לחפש, בגלל זה אנחנו קוראים ספרים אחרי הכל, בטוח לא כדי שנמצא את הכול ברגע שנחפוץ. בכל זאת, את הספר הזה - לא כדאי לשכוח ברציף.
