בחופש הגדול, שלחתי את שני הגדולים שלי לכנס מתרפ"ט לתשפ"א, שכלל הרצאה של עזרא יכין.
עם רב קו, כסף לקנות אוכל והוראה חד משמעית: להצטלם עם עזרא יכין. 
הגדול קצת התלבט בעניין, תרבות הסלבריטיז וסלפי עם סלב לא מוצאת חן בעיניו. בסוף הכריע שאם כבר להצטלם עם מישהו - אז עדיף עם עזרא יכין שעשה דבר או שניים בחייו למען המדינה, ולא עם סתם סלב כמו זמר או שחקן.
כשלעצמי, הסיבה המרכזית שבשבילה רציתי את התמונה היתה פעילות בר מצווה  לחברים של הבן השני, שכבר אז ידעתי שנארגן: חידון אינטראקטיבי על המחתרות. תמונה שלו עם לוחם לח"י, הנחתי, תשתלב היטב איפשהו בחידון הזה.
הבנים, אגב, נהנו מאוד בכנס. הוא מאוד קיצוני, הם אמרו על עזרא יכין, אבל זה היה צפוי. בכל זאת לח"י.
וההרצאה היתה מרתקת, אפילו שאת הספרים שלו הם כבר הכירו.
חודשים אחר כך, כשהתיישבנו להכין את החידון, התברר גודל הבעיה: איך מכינים חידון בנושא מחתרות לרמה של ילדים בני 13? מה הם יודעים? מה קל ופשוט, מה מאתגר ומה אין סיכוי שידעו?
כשמגדלים בבית פריקים של מחתרות שקוראים ביוגרפיות, ערכי ויקיפדיה וספרי היסטוריה להנאתם, כשכל חופשה משפחתית חייבת לכלול גם איזה מוזיאון מחתרות, מאבדים קצת קשר עם הסביבה.
נער הבר מצווה מתעקש שהכל קל מדי ו"כולם יודעים", גיסתי המחנכת אמרה שאף אחד לא יודע מי זה אורד וינגייט או מה היה המנון הלח"י, מי יודע דבר כזה.
חכמת ההמונים בטוויטר היתה מבלבלת לא פחות.
כמעט כל הטווח מ"הם בכלל לא יודעים מה זה מחתרות" ו"תשאלי אותם מי שלט פה לפני קום המדינה" ועד "מה, ברור, זה ממש קל, מי לא זוכר את שמותיהם של כל עולי הגרדום והשנים בהן הם הוצאו להורג" היה מיוצג שם. אז הוספנו כמה חידות ממש קלות, או לפחות אנחנו מקווים שהן כאלה, הכנסנו קצת הומור, סרטונים ותמונות, ולא נותר לנו אלא לקוות שהחידון יצא מעניין ומוצלח, גם אם חלק מהשאלות יעברו הרבה מעל הראש של הנוער.

****

מאז שראיתי את ההמלצה של בלו-בלו על הספר הזה רציתי לקרוא אותו. מעולם לא קראתי ספר של צרויה שלו ולא הייתי בטוחה שאני רוצה, אבל הביקורת בתוספת הנושא: מפגש בין בתו של לוחם לח"י לשעבר לאשתו הראשונה של אביה, לוחמת לח"י גם היא, סקרנו אותי מאוד.וכך, דוק העצב המלווה את רחל, לוחמת הלח"י, שכל חייה מלווים אותה העלבון, תחושת הדחייה וחוסר ההכרה של החברה אותה ובה, כלוחמת לח"י, השתלבו בהכנת החידון.
אל תטעו, יש בספר הרבה מעבר ללח"י. זה ספר יפהפה.
יש בו תמונת תקריב של אבל נורא ומטלטל, כזו שקשה להסתכל עליה, אך גם אי אפשר לעצום את העיניים.
יש בו סיפורי חיים.
יש בו הקבלות עדינות בין שתי גיבורות הספר וחייהן, יש בו תהיות על זוגיות ועל שברה.
דימוי צמד השעירים הדומים זה לזה כל כך, האחד הולך לעזאזל והשני נידון לחיים, שזור בו ומעורר תהיות. האם יש בכלל סיכוי לזוגיות?
אבל אני בכל זאת קראתי בו בעיקר על הלח"י. אולי זה החידון, אולי זו אני.
על תחושת העלבון, כבר כתבתי. על חוסר ההמשכיות. אין המשך ללאומיות החילונית, קובלת רחל גיבורת הספר. ילדיה מורדים בה כל אחד בדרכו. האחד חוזר בתשובה, השני לא מוכן בקר אותה מעבר לקו הירוק. אף אחד לא ממשיך בדרכה שלה, שגם היא בזמנה היוותה מרד.
"לא השקפת עולם זהה איחדה אותם" כותבת שלו על אנשי הלח"י, "אלא האדיקות. הם היו אדוקים איש איש בדרכו, דתיים של דתות שונות, קיצוניים של קצוות שונים, ועל כן הותקפו גם משמאל וגם מימין. מתי מעט ידעו אז, ועוד פחות היום, מי באמת היו חבריה וכמה רחב אופקים היה החזון שלהם."
היא כמובן יודעת על מה היא מדברת, צרויה שלו. מרדכי שלו, אביה, היה חבר לח"י בעצמו.
בעלון המחתרתי של הלח"י הוא פרסם שירי תגובה לאלתרמן. כמה טובים היו השירים? ההגנה חשדה באלתרמן שהוא הוא זה שכותב את שירי התגובה לעצמו, כי מי עוד יכול לכתוב ככה...
שלו רקמה חלקים מחייו של אביה ואשתו הראשונה, עליזה טור-מלכא, בתוך הספר הזה, ואיכשהו רקמת המציאות הדקה הזו מחזקת את דיוקנם של לוחמי הלח"י העולה מהספר שלה. קל לפטור אותם כ"קיצוניים", כפי שעשיתי תמיד, אבל איזה אנשים היו שם. איזה עושר תרבותי ואינטלקטואלי. ובמילותיה - "כמה רחב אופקים היה החזון שלהם".
סיימתי את הספר דומעת מאוד, לא יודעת אפילו למה בדיוק.
העלילה בת ימינו, עלילות הלח"י, האובדן, השכחה, אולי זה בכלל הסיום שיש בו משהו רך, מפוייס.

***

אז איך בעצם מסיימים חידון על מחתרות?
כשאני שקועה בעצב על כל אלו שאבדו בדרך, על אלו שנותרו לחיות ולראות את הסיפור שלהם הולך ונשכח.
הנה שאלה על עולי הגרדום, עוד שאלה על השבת השחורה...
איך מסכמים את זה, איך מסיימים באקורד סיום חגיגי, שמח?
הסוף הוא הרי סוף טוב: המטרה לשמה הוקמו המחתרות הושגה. הבריטים סולקו, יצאנו לדרך עצמאית, ממש כמו נער הבר מצווה שלי, שחוגג את המעבר ממחוזות הילדות לבגרות.
דיפדפתי קצת בין דפי ויקיפדיה, ניסיתי לנסח משהו ופתאום שמתי לב:
הערב בו נערוך את החידון הוא ליל י"ז בכסליו. 
יודעים מה קרה בי"ז בכסליו?
לא?
ומה עם שמו הנוסף: כ"ט בנובמבר?
והנה, החידה האחרונה כתבה את עצמה.

"הייתי בכיתה" סיפר לי אבי, "וראיתי שבחוץ יש איזושהי התרחשות. לא ידעתי בדיוק מה, אבל היה ברור לי שקורה משהו. חשבתי מייד שאולי צריכים אותי. יצאתי מהכיתה וקפצתי החוצה מהחלון במסדרון. נחתתי על המדרכה וכמעט שפגעתי בבן גוריון. הוא פשוט עמד שם ואמר לי 'ילד, כדאי שתסתכל לאן אתה הולך'. מזל שלא היה לו מושג ."

הסיפור הזה (שהוא אמיתי לגמרי) היה אחד מהרבה סיפורים משעשעים ששמעתי מאבי על ימיו כנער שהצטרף לשורות הלח"י. דמיוני הוצת מספורי ההרפתקאות – פעולות, אקדחים, מעקבים. ממש הרבה אקשן. היה מדהים לראות את אבי, איש המחשבים החנון, מפרק אקדח ומרכיב אותו במהירות. "הייתי אלוף, מפקד כיתה כבר בגיל 16" אמר בגאווה לא מוסתרת. הרבה שנים עברו עד שהתחלתי להבין שההרפתקאות האלו לוו במחיר נפשי לא פשוט בכלל. "איך סבתא קיבלה את זה?" שאלתי אותו כשהפכתי לאמא בעצמי. "היא התחננה שאעזוב, שאני כל מה שנשאר לה אחרי השואה. שאתן לאחרים לסכן את עצמם. אבל איך יכולתי. הרי לא קיבלו אותי לפרטיזנים כי הייתי צעיר מדי. ללח"י קיבלו אותי וסוף סוף יכולתי להילחם בחזרה. הייתה שם חברות שאת לא יכולה להבין. היינו שם מכל העדות, דתיים וחילונים, גברים ונשים. כולם ביחד."
רק בזקנתו החל אבי להבין את המחיר ששילם. "לא יכולתי להתקבל לרפאל. לא היה לי סיווג בטחוני מספיק כי הייתי בלח"י. בנס בכלל התקבלתי לטכניון. הם לא קיבלו אנשים מהלח"י. המדינה זרקה אותנו. היו לוחמים שאחרי קום המדינה לא היה להם מה לאכול. הרדיפות בארץ אחרי שעברתי רדיפות בשואה הן אלו שגמרו אותי."

"פליאה" של שלו מדבר על חייהם של לוחמי חירות ישראל אחרי קום המדינה ומפנה את הזרקור אל הקשיים של אותם לוחמים. גם הקשיים בחיים במחתרת וגם הקשיים להמשיך בחיי שגרה לאחר קום המדינה. עטרה היא בתו של איש לח"י שנפטר, המנסה להבין את עברו של אביה ואת נישואיו הראשונים כדי להבין את עצמה. חייה של רחל, האישה הראשונה, משתרגים בחייה של עטרה, בתה של האישה השניה, והתרת תעלומות העבר חורצת גורלות בהווה. הכתיבה של שלו מעולה. היא מטיבה לכתוב על כאב ועל רגשות בכלל, על גורל ועל אשליית הבחירה. העלילה מתרחשת בעיקר בירושלים הכבדה והמכבידה בהסטוריה שלה, ובחיפה, עיר הים וההר, אליה בורחת עטרה, כאבי. כאבתי ודמעתי ובעיקר התגעגעתי לאבי שאיננו עוד. המון שאלות עלו בי במהלך הקריאה לגבי העבר הפרטי שלי. שמות הלוחמים שמוזכרים בספר הם שמות של אנשים שנלחמו עם אבי. כל כך רציתי לשאול ואין את מי.

"פליאה" הוא ספר שנכנס לקרביים ועוצר נשימה. חשיבות מאורעות העבר לזהות בהווה מתוארת בהרבה ספרים, אבל שלו היא כל כך כישרונית עד שהיא חותכת בבשר החי. הספר קל לקריאה וכבד בו זמנית. הרבה מאוד משלו עצמה נמצא בספר הזה. לעיתים התבלבלתי מי זו עטרה ומי זו צרויה. מרדכי שלו, אביה של צרויה, היה בעצמו איש לח"י. נראה כי הכמיהה של עטרה לגלות את עברו של אביה היא גם החיפוש של צרויה.

הקלישאה שהמציאות עולה על כל דמיון נכונה לעיתים. הסיפור הפרטי שלי משתלב בזה של צרויה. אבי הוא זה שגייס את אביה של צרויה ללח"י. היא כנראה לא יודעת את זה. אני לא בטוחה שאביה ידע. אבי היה עולה חדש שנאלץ לקפוץ שלוש כיתות. "הילד שלי לא ישאר כיתה" אמרה סבתי. שואה מבחינתה לא היוותה תירוץ. היא לקחה לנער בן ה-15 מורה פרטי לעברית, תנ"ך ותלמוד. המורה היה מרדכי שלו. "הבנתי שאנחנו חייבים שהוא יכתוב במעש" סיפר אבי. "אבל זה לא מכובד שתלמיד יגייס את המורה שלו. אז שלחתי אליו מגייס אחר, מבוגר יותר." מרדכי שלו ואבי נשארו חברים עשרות שנים. הוא היה האדם היחיד שאבי העריץ.

אבא, אני מקדישה לך את הביקורת הזו. אני מתגעגעת אליך יותר מכפי שאפשר לתאר.

יש מספר סופרים (והכוונה גם לסופרות) אשר אין לי ספק כי במבחן קריאה עוורת מבלי שאדע את זהות הכותב, הייתי מזהה אותם. צרוייה שלו היא אחת מאלו. יש משהו בסגנונה אשר אינו משאיר יותר מדי מקום לטעויות. לא קראתי את כל ספריה אלא רק את חיי האהבה ואת בעל ואשה ובכל זאת אני כבר מזהה את הסגנון.


האמת היא שהטריגר לקריאת הספר היתה העובדה כי אחת מגיבורות הספר היא בוגרת הלחי. קראתי רבות על התקופה הזו שקדמה להקמת המדינה ולו יכולתי לבחור לעצמי תקופת חיים שונה מימינו אלה, לבטח הייתי בוחר בשנים ההן, אבל בואו נחזור לנושא. תקופת המחתרות והמאבק להבאת המנדט הבריטי לידי סיום, הם רק הרקע לנושא האמיתי עליו כותבת צרויה שלו והוא נפש האדם. היא עושה זאת דרך סיפורן של רחל ועטרה: רחל הירושלמית היא לוחמת הלחי בעברה אשר גם עשרות רבות של שנים לאחר תום המאבק היא עדין דבקה באותם אידיאלים שהנחו אותה אז. עטרה היא אדריכלית העוסקת בשימור בניינים המתגוררת בחיפה. היא בזוגיות שניה עם אלכס ושניהם פרקו משפחה לצורך הזוגיות הזו.צרויה שלו כותבת על הבעיות בזוגיות אשר כל מי שנמצא בפרק ב' שכזה, יוכל להזדהות ולהבין.


הקשר בין שתי נשים אלו מתברר די מהר: עטרה היא בתו של בעלה לשעבר של רחל ולמרות רצונה לפגוש את רחל לשיחה מעמיקה על עברה ועל אביה המנוח, שיחת עומק כזו לא יוצאת אל הפועל אלא רק פגישות קצרות למדי אשר תמיד יש משהו המשבש אותן וזו אולי אכזבתי היחידה (והמינורית לחלוטין) מהסיפור הזה.


לאורך כל הספר רחל ועטרה בוחנות את הבחירות שעשו בחייהן. הסופרת כותבת על יחסים זוגיים, על יחסי הורים וילדים, כאלו ההולכים בתלם כפי שקוו ההורים וכאלו שלא, על תקופת המחתרות ועל החיים כאן היום וכל זאת כתוב בצורה נפלאה וזורמת. דרך דמותה של רחל מעבירה הסופרת גם ביקורת על מה שקורה היום במדינה בנוסח: "זו ארץ אחרת, צפופה ואפורה ומבוצרת, מסתתרת מאחורי חומות וגדרות תיל, ומראהָ מעיד כי אבדה לה האמונה בצדקתה".


ספר מצוין אשר בהחלט עונה על הציפיות.

"המפגש של שתי הנשים, שהיה אמור לחתום פרק טראומטי בחיי כל אחת מהן, הוא בעצם רק יריית הפתיחה בהשתלשלות אירועים מסחררת שאף אחת מהן אינה יכולה לעצור, או לשער את סופה."

אסור להאמין לכריכות אחוריות של ספרים.
אסור להאמין לכריכות אחוריות של ספרים.
אסור להאמין לכריכות אחוריות של ספרים.
אסור להאמין לכריכות אחוריות של ספרים.
אסור להאמין לכריכות אחוריות של ספרים.
אסור להאמין לכריכות אחוריות של ספרים.
אסור להאמין לכריכות אחוריות של ספרים.
אסור להאמין לכריכות אחוריות של ספרים.
אסור להאמין לכריכות אחוריות של ספרים.

אולי אם אני אכתוב את זה מאה פעם אני אזכור את הלקח ואדע ליישם בפעם הבאה. מה נכון במשפט הזה? שיש כאן שתי נשים. הספר מפגיש את עטרה רובין עם רחל, שהיתה אשתו הראשונה של אבא שלה, וממנה הוא התגרש לאחר תקופה קצרה ומסיבה לא ברורה. שתי הנשים הזרות זו לזו אכן נפגשות, וגם קצת מדברות, אלא שהמפגש ביניהן לא קשור כמעט לאף אחד מהאירועים שקרו לעטרה לאחר מכן.

רחל, לוחמת אצל לשעבר, מתגוררת במעלה אדומים. חיא בערוב ימיה, כבר אלמנה, וילדיה אינם הולכים בדרכה. יאיר הפך כיוון פוליטי ומסרב לעבור את הקו הירוק, עמיחי הפך לחוזר בתשובה ברסלבי.
עטרה, שהיא באופן אירוני אדריכלית שיקום של בתים, פירקה את משפחתה הצעירה והיא נשואה בפרק ב'. יש לה את בן זוגה הנוכחי המבוגר ממנה בלא מעט שנים, את הבת שלה שגרה רחוק, את הבן שלו שמטייל ואת הבן המשותף לשניהם שעובר כנראה חוויות קשות בצבא.
לרחל סיפור חיים מעניין וכן את המפתח לשמה של עטרה וליחס הקשה של אביה אליה. אבל כמעט שום דבר מזה לא עולה בספר, משום שעמודים על עמודים מוקדשים למחשבותיה הנפתלות של עטרה.


האם צרויה שלו אוהבת את הדמויות שלה? החשד הראשוני עלה לי בספר "תרה", שכן תרה היא אישה לא פשוטה שעשתה בחירות אימפולסיביות ומשלמת עליהן בחרטות לכל אורך הספר. עטרה דומה לתרה במובנים רבים, ואינה גוררת הרבה אהדה. זו לא אשמתה, זו הדרך שבה היוצרת שלה, צרויה, בחרה לתאר אותה. גם רחל אישה קשה, אבל לה יש סיבות הכרוכות בסיפור החיים, זה שאינו הולך ומתגלה לאיתו לאורך הספר כפי שאולי היה צריך לקרות בעלילה הכתובה היטב, אלא מסופר עוד פעם ועוד פעם ועוד אחת, מבלי שנוספים פרטים מאחד למשנהו. ובכל זאת עם נחזור לעיקר, לרחל יש סיבות טובות להיות קשה, אבל הספר לא מתמקד בה. שתיהן, גם רחל וגם עטרה אמורות לצאת למסע כביכול, אבל הוא לא קורה. על אף הנסיעות המתוארות בספר, לא ניכרת התפתחות אצל אף אחת מהן. ובסופו של יום זהו ספר מפוספס.

משהו בכתיבה של "פליאה" הפריע לי - כך שגרם לי בסופה של קריאה, להחליט שלא אהבתי.

הסיפור הוא סיפורן המתחבר של שתי נשים - רחל הקשישה ועטרה.
עטרה, אדריכלית שעוסקת בשימור וחידוש בנייה ישנה. אישה, אמא, בת - לקראת מותו של אביה ורמז שקיבלה ממנו (שלא במתכוון בהיותו מעורפל ממחלתו, קלטה שמאז ומתמיד היה אליה מרושע, אכזר, הרחיק אותה, כי משהו נסתר ממנה בו או בעברו הוביל אותו לכך).
הרמז הפעיל אצלה מוטיבציה לנסות ולהתחקות אחר עבר-אביה ולחקור אותו. לנסות ולחדש ולבנות אצלה את העבר הזה תוך כדי הניסיון להבין מי למעשה היה אביה, מי היא בעצם.
רחל - מן הצד השני, עוברת תהליך דומה.
תוך כדי עטרה מכניסה את עצמה ואת חיי בני ביתה לאנדרלמוסיה.
סה"כ מסגרת מעניינת לסיפור.

עם זאת - לא אהבתי.
לצד נושאים שונים המטופלים בסיפור: סיפור החיפוש של עטרה, רחל, יחסי בני זוג, יחסי הורים-ילדים, דילמות, מחשבות, קונפליקטים, הווה-עבר-עבר-הווה, הכול מסופר על ידי שתיים: פעם עטרה, פעם רחל. מצאתי את הכתיבה מכבידה על הקורא, מעמיסה, בורחת ולא ממוקדת - כי לצד כל העניין, יש דפים שלמים מיותרים המתארים (לדוגמה) את עבודת האדריכלות, את אתר הבנייה - כמו זליגה של הכותבת למקומות שלא ממש מסייעים לסיפור, אבל כן מעייפים ומשעממים אותו. כך לאורך הסיפור פה ושם (ולא מעט בכלל) זליגות שונות ומשונות לא ענייניות, ארוכות, משעממות מאוד - שאני דילגתי על קטעים שלמים כאלו, כדי לחזור לסיפור עצמו. לצד זה תיאורים ארוכים עד אינסופיים של סצנות בודדות.
הייתי מסכמת שאם הספר היה בין משהו כמו 200 עמודים ולא 274 מתפזרים, היה לו פוטנציאל להיות ממוקד בסיפור טוב והיה טוב יותר, והכול בבחינת ניסית לתפוס הרבה מרובה - פספסת.

יצירה מעניינת ביותר. אך כדי להגיע לתחושה יש להשקיע הרבה מחשבה, הרבה סבלנות. יש לחצות בספר הרבה מחשבות, הרבה סיפורי עבר שלא תמיד נכתבים בסדר הנכון, של שתי נשים מתקופות שונות, אך סיפוריהם מצטלבים ועם דמיון רב בסיפורי חייהם.
אולי יסביר לי מישהו את שמו של הספר: "פליאה". חפרתי וחפרתי ולא מצאתי.

עברו מספר חודשים מאז קראתי את הספר. רציתי לכתוב ביקורת אחרי שאעכל את הסיפור, שכלל אינו פשוט. הכתיבה של צרויה שלו מאוד ייחודית וכושר הביטוי שלה מעולה. התמוגגתי מעצם הקריאה. היכולת ליצור דמויות שכל אחת שונה מרעותה, ולתת בפיהן דברים שיוצאים מעומק הנשמה, זה הכישרון שרק יחידי סגולה מסוגלים לו. צרויה שלו יודעת לרגש את הקורא, יודעת לפרוט על הנימים העמוקים ביותר. את זאת אי אפשר ללמוד, זה כישרון. כישרון שמעשיר את הסיפור פי כמה וכמה והופך אותו לפנינה. אם אפשר להעריך ספר בעזרת אנלוגיה לאבנים יקרות, פנינה היא פנינה אבל כדי להגיע לרמה של יהלום צריך לשכנע את הקורא שהקטעים ההיסטוריים שביצירה הספרותית לא ישתלטו על היחודיות הספרותית. הענקתי לספר 4 כוכבים.

נחמד אבל חופר לפעמים