אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, האם בהכרח עליך להאמין גם שאפשר לתקן?
דומני שהתהייה הזו היא לוז הספר ולבו.

אבל רגעעע, אל תברחו!
זה ממש לא ספר שחוטא בדיוני פלסף מייגעים.

בכתיבה מרתקת, בספר שנגמע בשלוקים גדולים, אנחנו מתוודעים לאלי הצעיר שבקושי יצא לעולם המעשה וכבר מוצא את עצמו מאותגר לשמש כאב ואם לנער שדרכו סלולה ...לעולם הפשע.
אנחנו מלווים שנתיים מחייו של האיש הערכי והנפלא הזה, חווים איתו את חווית המילואים הראשונה, תחילת ההורות, אתגרים תעסוקתיים, אבל כל אלו הם רק תפאורה לעיקר.
ליבת הספר היא מערכת היחסים המדהימה שנרקמת בין אלי לשרון, והפיכתו של שרון מעבריינון לאדם ערכי ובנוי לתלפיות.

אני לא יודע איך עובד הקסם הזה, אבל הסיפור עם כל המוני הפרטים שלו - כיף לקריאה. אני מתחיל לקרוא, ו... אופס מגלה שקראתי עשרה פרקים בלי לצרוך זמן מסך או כל טרדה אחרת (לא יודע איך זה אצלכם, אצלי קריאה כזו זה כבר דבר נדיר).
זה לא ספר מתח, אבל כל הזמן יש רמת עניין.

כשהגעתי לשלב מתקדם בספר, התחיל להציק לי משהו שראיתי בו דפוס חוזר ונשנה.
יש בעיה, היא נפתרת. החיים מזמנים אתגר נוסף, ו...הופ שוב יש פתרון שעובד.
זה מתוק, זה כייפי. אבל האם באמת כך זה נראה בחיים?
בעיה, הה?

אבל הספר כדרכו, מיד המציא לי פתרון.
אי שם לקראת הסוף, פתאום הדברים מתחילים להסתבך. פתאום לא הכל נראה ורוד.
והסוף עצמו?
בכלל הופך על פניו את כל הקו שנראה לכל אורך הספר.
בקיצור, ממש אבל ממש נהניתי מקריאת הספר הזה.

אין דבר שיותר מדבר אליי מאשר המתח שבין מצוות הדת לערכים המערביים, הפער בין הנורמות האורתודוקסיות והמחויבות הקהילתית לרצון הפרט.
כשהוצע לי לסקור את ספרה החדש של איילת הלפרין קייטס, „רחוקה מהבית”, המספר את סיפורה של אודיה, אישה שבגיל 40 מגלה שהדת מעלה בה יותר שאלות מתשובות – היה לי ברור שארצה לקרוא אותו.

אני משוחד, הספר הזה משיק לא מעט למעגלי חיי, למרות ועל אף שלכאורה הוא מתקיים בעולם אחר ורחוק ממני:
הגיבורה היא אישה מבית ליברלי דתי, שהפמיניזם שלה מקבל שכבות נוספות לקראת גיל 40, היא מתמודדת עם אתגר משפחתי לא פשוט בדמות סוכרת הנעורים של בתה, כובד המשא הזה גורם לעוד ועוד חוטים להיפרם באריג חייה.
בתזמון מפתיע ומושלם, במקביל לקולות הקריעה הצורמים העולים מבגדי הדת, הזוגיות, המשפחה והקהילה, ויחד עם אותה קריעה - קשרים ישנים ושכוחים - מתהדקים לפתע ויוצרים מארג חדש עם גוונים משלו.

"רחוקה מהבית" הוא רומן שמספר על אישה שחווה את משבר גיל ה-40 כאשר הכל סביבה מתפרק לרסיסים:
הקושי מול הבנות הקיימות, יחד עם הקושי על הבן שלא מגיע והציפייה שמתנפצת שוב ושוב. מערכת היחסים הזוגית שמתערערת, כאשר מעל הכל, לפני הכל ומאחורי הכל מערכת היחסים הבעייתית עם אלוהים, או שמא זו שעם נציגיו עלי אדמות.
עם התקדמות סופת חייה, אודיה מתמודדת עם אחת הקשות שבקשת הרגשות - לפתע היא חשה שבחרה את הפנייה השגויה, ואולי אם רק הייתה בוחרת אחרת - לא הייתה חיה חיים של מישהו אחר.
ספינת חייה של אודיה מיטלטלת נואשות, והיא מנווטת אותה למחוזות מפתיעים. שוב ושוב היא שוברת את ההגה בחדות בפניות בלתי צפויות לסביבתה.

וכאן מגיע משהו שהפריע לי מעט במהלך הקריאה: דווקא כאחד שמכיר היטב את ביצת הרפש הטובענית הזו, ציפיתי למעט יותר אמפתיה ומקום של כבוד לבן הזוג. כקורא שאמור להזדהות באופן טוטאלי עם הגיבורה, היה לי קשה שלא לרחם על בן הזוג שלא מקבל טיפת יחס של שמץ הבנה לסערה שמתרגשת עליו משום מקום וטורפת לו את כל קלפי חייו בלי שום הכנה. לא הצלחתי להתחבר להאשמות שמוטחות בו בדרך כזו או אחרת.
אחרי שסיימתי את הספר, הבנתי שזה מכוון, כדי להעביר את החוויה של אודיה שנסחפת עם הגלים הגבוהים ששוטפים את חייה באותה נקודת זמן.

קראתי את הספר בשקיקה, התענגתי על פיתולי העלילה ונסחפתי לחלוטין עם זרימת הסיפור שנכתב ביד אמן.
גם כשהנחתי את הספר מידי, נהניתי בכל פעם מחדש מציור הכריכה המדהים והתפעלתי מכך שהוא משקף באופן כה עמוק ומדויק את מצבה של גיבורת הספר.

יום שישי זמן קצר לפני כניסת השבת, כולם בקדחת העשייה של ההכנות האחרונות לפני שבת.
אני מסיים את השיחה השבועית עם אמא שלי:
"-גוט שאבעס, גוט שאבעס...
-דיברתי עם כולם?
-כן אמא, כולם כבר דיברו איתך עכשיו. להתראות!"
ניתוק.
כמה שניות חולפות.
מנגינה חסידית בוקעת מהפלאפון.
"-כן, שלום מה נשמע?
כן כן, הנה כולם יאמרו עכשיו ברמקול גוט שאבעס.
- גוט שאבע----ס
- גוט שאבעס
- יופי להתראות"
ניתוק.
כמה שניות חולפות.
מנגינה חסידית בוקעת מהפלאפון.
"-כן, כולם כבר אמרו גוט שאבעס, יופי. גוט שאבעס, גוט שאבעס..."
לא. לאמא שלי אין דמנציה.
היא חווה בלבול ושכחה לעיתים קרובות. יש תקופות שזה הרבה יותר חמור, ויש תקופות שכמעט אפשר לשכוח מהשכחה.
בדקנו לא פעם, האפשרות לאלצהיימר נשללה. לא שאנחנו ממש יודעים מה כן גורם לזה ואיך בדיוק להתמודד עם זה.
התפקוד הפיזי שלה גם מאוד מאוד מוגבל. יודע לפעמים עליות, אבל בעיקר מורדות.
ואבא שלי, בגילו המתקדם הפך להיות עקר בית שמבשל ומנקה, פיליפיני שסועד את אשתו, מלווה רפואי, ועוד כמה תפקידים שגם צעיר ממנו לא ממש יכול למלא.
***
כששמעתי על ספרו של איתן יניב - "בית האחווה" - מיד ידעתי שארצה לקרוא אותו ושמחתי לקבל את הספר לסקירה.
איתן בן ה-78 מגולל בספרו עלילה שרבים מפרטיה נשענים על ניסיון חייו. היא מסופרת מנקודת המבט של "עמי". כמוהו גם עמי למד ולימד כלכלה. וכמוהו, כך גם גיבור הספר נאלץ להתמודד עם מחלת הדמנציה שהשתלטה על אשתו האהובה והכניסה לו תחתיה מישהי אחרת, מישהי שלא מכירה אותו, ואולי גרוע מזה, הוא לא מכיר אותה, את האגוצנטריות המרוכזת והאגרסיביות המפחידה שהופיעו משום מקום.
עלילת הספר מתרחשת בעיקר בין כתלי המוסד הסיעודי "בית שטרן". מתרחשים שם דברים ממש מעניינים, התפתחויות שלא חשבתם עליהם לפני שהתחלתם לעלעל בין דפי הספר.
יש שם רגעים כואבים, לצד רגעים מרגשים וסוחטי דמעה, יחד עם הרבה מאוד רגעי תקווה.
אני הגעתי לספר מתוך ציפייה לקרוא ולהכיר יותר לעומק את חוויות ההתמודדות עם אישה דמנטית, לכן התאכזבתי מעט בתחילת הספר, כאשר גיליתי כי מתוך בחירה מאוד נבונה ומובנת, הסופר בחר קודם לקרב אותנו אל הדמות שאבדה, אל האישה שהייתה פעם, לתת לנו הצצה לקשר האוהב והעמוק שנרקם ביניהם. כך שמצאתי את עצמי מדשדש כביכול בחוויות העבר שלהם.
בהמשך התברר לי עד כמה כל סיפור ואנקדוטה חושבו בקפידה. לא היה אקדח שהונח איפשהו במערכה הראשונה שלא ירה באחת המערכות בהמשך.
האמת היא שבהמשך נסחפתי עם העלילה והדמויות. גם אם החלק של ההתמודדות הסיזיפית מול השיטיון לא תפס מקום משמעותי כפי שקיוויתי – הדמויות המרתקות, רגעי הקסם הרבים והעלילה המשובחת פיצו על כך בהחלט.
נכון, היו רגעים מסוימים שחשבתי על העלילה שהיא מעט סכרינית. הדברים הסתדרו כל הזמן באופן מופלא ומהיר, הלוואי שפרומיל מזה היה נראה כך בחיים האמיתיים. אבל לאור המרירות והאפילה שסובבים את הנושא המרכזי של הספר, גם הסכריניות הזו לא מרגישה מתוקה מדי.
איתן מצליח לשלב את העלילה באופן כל כך טבעי בחוויותיו האמיתיות מהחיים, עד שקשה ואפילו בלתי אפשרי לדעת מה מהפרטים לקוח מחייו, ומה הגיע רק כתפאורה לעלילת הספר.
את הלב הענק שלו, את תבונתו ואת מזגו הטוב מרגישים מכל מילה ומכל שורה בספר.
היה תענוג לקרוא את הספר, לאחוז בידם של אלו שידם הרפתה מאחיזת המציאות, וזו הייתה גם זכות גדולה להכיר את האיש דרך מילותיו.

כאשר מגיע אדם ראוי ונחשב, ומציע פתרון לאחת הבעיות הכי קריטיות שלנו כעם וכבני אדם, מומלץ וכדאי להקשיב לו.

כשראיתי את הספר חשבתי שזה מעט יומרני לחשוב שניתן לתת את המתכון המדויק למנוע את הקרע בעם ולהציל אותנו ממלחמת אחים, אבל ממש סקרן אותי לדעת האם זה אפשרי. וגם אם לא אמנע איזו מלחמת אחים, אולי אמצא למצער את הדרך הנכונה למניעת מחלוקות משפחתיות.

"קול דמי אחיך" מחולק לשלשה חלקים:
1. בתחילה הרב עופרן סוקר את סכסוכי האחים שהופיעו בתנ"ך, כאשר הוא בוחן כל סכסוך דרך מושג מסוים מתחום הפסיכולוגיה.

זו בהחלט דרך מעניינת ושילוב מעורר סקרנות.

לא אחת, הרב אילעאי גם מציע פרשנות מפתיעה לטקסטים מוכרים ו"חרושים". כמו למשל, בהצעה היפהפיה שלו באשר לזהות ה"איש" עמו נאבק יעקב במעבר יבוק.

אודה, שלא ממש יצאתי פסיכולוג מומחה מקריאת הספר.

יתכן שהמחבר השוחה בנבכי הפסיכולוגיה, קיצר לכתוב על דברים שהיו פשוטים בעיניו. יתכן שהאשמה היא דווקא בטרדות החיים שעשקו את יכולות הלימוד שלי. ואולי פשוט זה סך הכל תבלין שציפיתי ממנו ליותר מדי.

2. בחלק השני אנחנו נחשפים לסקירה מרתקת של כל מלחמות האחים בעם כפי שהופיעו בתנ"ך, עם מסגור היריבים, הרקע והתוצאה.

בין השורות, המחבר מעלה נקודות מעוררות מחשבה שעל בסיסן הוא בונה בחלק השלישי את 8 העצות שלו למניעת מלחמות וסכסוכי אחים.

3. הגענו אל החלק הקצר ביותר, אבל גם המסקרן ביותר. כאן טמון הגביע הקדוש.

ספוילר: אני לא באמת חושב שמהיום נחיה בעולם אוטופי נטול סכסוכים משפחתיים ופנים לאומיים. אל דאגה, עוד נמשיך לריב, המון וגם ממש חזק.

זה אמנם החלק הקצר בספר, אבל בסקירה הוא הולך להיות ממש ארוך, אז אפשר לדלג עכשיו בקלילות אל הסיכום שבסוף.

העצה הראשונה היא, כמה פשוט, שוויון.

לדאוג לשוויון בין האחים ובין חלקי העם.

נשמע הגיוני לחלוטין, אבל לא תמיד זה עומד במבחן המציאות. יש דברים שמעבר לשליטתנו, ויש משאבים שמעצם טבעם הם מוגבלים. למשל, אחד הדברים המרכזיים שסביבם נסוב הספר: מלוכה. בדרך כלל אי אפשר לחלק את כס המלוכה לכל הילדים בשווה.

העצה השנייה מבוססת על ההשוואה של היציבות השלטונית בממלכת יהודה לעומת רצף ההפיכות והרציחות שאפיינו את ממלכת ישראל. ומסקנת הכותב היא שהיציבות בממלכת יהודה נבעה מההבטחה האלוהית שהשלטון יישאר לעד בבית דוד, ולכן צריך להקים מנגנון שלטוני חזק.

אני מודה שלא ממש הבנתי איך המנגנון הזה נותן מענה בתוך המשפחה. נשאר כאן עדיין הגורם של קנאת האחים, שהייתה גורם ממריץ לכל דור לרצוח את כל שאר בני המשפחה (כפי שקרה פה ושם).

העצה הרביעית היא לא לערב גורמים חיצוניים, והיא מתבססת על המקרים בהם צד אחד בעם בחר לקרוא לאויב חיצוני לעזור לו להשמיד את החלק השני בעם.

מעשה כזה אכן מוביל בהכרח לתוצאות לא נעימות בעליל.

אבל מכאן ועד להגיע למסקנה מרחיקת הלכת - שבכל מקרה שבו יערבו גורם חיצוני, זה יוביל לאסון לאומי - הדרך מאוד מאוד רחוקה.

וכי יעלה על הדעת שאם אח רואה את אחד האחים אונס או רוצח, שעליו להימנע מלהזעיק עזרה חיצונית שתרסן אותו, מחשש למלחמת אחים?!

בטח לפי מה שהמחבר עצמו מקצין וכותב שלפעמים ראוי לפתוח ממש במלחמת אחים, במקרה שהצד השני חוטא, כמו יהוא שהרג את כל משפחת אחאב.

העצה החמישית של הרב עופרן בה הוא קורא ליצירת ערים משותפות - יפה מאוד בעיניי. אמנם יש בה פוטנציאל לחיכוך שיוביל לסכסוכים (אני מניח שהרב יגיב לזה עם העצה השישית של הפרדה בין המגזרים, וכפי שהרחיב שם. לטעמי, עדיין ייווצרו לא מעט סכסוכים), אבל עדיין נראה לי שהקמת הגטאות, ההסתגרות והריחוק, גורמים דמוניזציה של הצד השני והרחקה נפשית שמפרידה ומבדילה עד כדי קרע בלתי ניתן לאיחוי.

זו הצעה נפלאה. לצערי, במבחן המציאות זה לא ממש יעבור, וחבל.

העצה השביעית מדברת על הדת והאמונה כמנגנון משמר אחווה.

מה המקור לכך שהדת והאמונה חשובות בשימור האחווה, האם זה מסתמך על מחקר פסיכולוגי מעמיק? או שמא על תיעוד היסטורי נרחב?

לא.

המקור לכך הוא לא אחר מאשר ספר דת.

נכון שהמסקנה בספר היא שצריך חוקה בהיעדר אמונה ודת, אבל הביסוס הרעיוני - עדיין חלש בעיניי.

לסיכום:
מדובר בספר שסוקר בצורה מרתקת ומעמיקה את סכסוכי ומלחמות האחים בתנ"ך, לחלקם אנחנו נחשפים בפרספקטיבה של תורת הנפש, יש שם קריאה חדשה ופרשנויות מפתיעות,

ומעבר לכל זה, הרב אילעאי מציף נקודות מעוררות מחשבה.

האם יש כאן פתרונות קסם? לא בהכרח. האם חייבים להסכים עם כל המסקנות? ממש לא. אבל הספר בהחלט מציע מסע מעניין בתוך הטקסטים המקראיים ומעלה שאלות חשובות על האופן שבו אנחנו מתמודדים עם פילוג.

לפני שאכתוב את התרשמותי מהספר של הרב ניר חשוב לי לפתוח בגילויים נאותים:

1. אני לא אדם מאמין.

2. אני משתדל שלא תהיה לי דעה אוטומטית, ולמען האמת די עייפתי מהעיסוק הלא חשוב בדעתי האישית בפרט ובאקטואליה בכלל. ועם כל זה - בדרך כלל יש בי נטייה ראשונית לערכים ולדעות שמזוהים עם השמאל.

הרב אלחנן ניר טווה באמנות מרהיבה יריעה רחבה מאוד משלל מקורות וידע תרבותי. הוא חורז יחד - ספרות חז"ל עם פילוסופיה, קבלה וחסידות לצד פסיכולוגיה. ספרי הלכה ומאמרים רבניים חבוקים עם שירה מודרנית. ובהקדמה הוא מוסיף לצטט גיבורים שנפלו יחד עם אמירות מופלאות של אלמנות והורים שכולים.

מכאן אכנס מעט לתוכן ואתמקד קודם בהקדמה:

הרב פותח עם טקטיקה דרשנית מצויה: לקחת מאורע מחזורי (-ראש השנה שחל בשבת, ולכן לא תקעו בשופר), ולתלות בו את הסיבה לקטסטרופה הנוכחית (-זוועות שמחת תורה).

זה עובד מצוין. תמיד יהיה אירוע כזה שאפשר להיתלות בו, ולנווט את הציבור לתודעה הרצויה.

איכשהו הציקה לי השאלה: מדוע השבעה באוקטובר לא התרחש שלש שנים קודם, או בתש"ע ובתשס"ו שגם בהן לא תקעו בשופר מאותה סיבה?!

אבל אולי הבעיה היא בי שאני תופס את זה בעיניים חרדיות מדי, ולא מבין מספיק שמדובר כאן רק על רעיון ערטילאי.

אני מתקדם אל הרעיון עצמו שנשמע מדהים ואמור להוביל לתיקון עולם אמיתי, אל אחדות מופלאה שלא ראינו עוד כמותה.

זה בהחלט נשמע טוב, אבל מבין השורות נראה משום מה, שיש חלק מסוים מאוד בעם שהוא האשם בפילוג, הוא זה ש"אין בו שמץ מאהבת ישראל", ומן הצד השני - כל אותם מופלאות ומופלאים שהתגלו במלוא יפעתם (והם באמת כאלו), כל אלו שבגדולת נפשם דילגו על כל הסדקים והקרעים שהתהוו למען הכלל, נמצאים רק בחלק האחר של העם.

יתכן שיש כאן ענין טכני בלבד, מטבע הדברים הרב ניר שמע יותר את המשפחות האלו. אבל היה מתבקש שבכתיבת שורות המדברות על כך שאי אפשר להיות בלי החצי השני, על כך שיש לשמור להישאר רק "מחצית" ולא להתפשט מעבר - בשביל לתת מקום לדעת השני, אך טבעי שיהיה שם מעט מקום לדעת השני וליפי מעשיו.

אני לא רוצה לנתח ולהתנגח בכל חלק, אבל הגישה לדברים היא מאוד ברורה. יש כאן זווית ראייה ופרשנות שנוצקו בתוך בית המדרש הציוני הדתי, ואיכשהו נראה שרק זה קהל היעד של הספר.

ואם זה כך בהקדמה שמדברת על רעיונות אוניברסליים כאחדות, ברור שהגישה הולכת ונהיית יותר פנים בית-מדרשית ככל שנכנסים יותר לפרקי הספר העוסקים בענייני ראש השנה, השופר, המלכת הקב"ה והדין.

חשבתי שבפרק האחרון אמצא נחת. הוא מדבר שם על ה"סליחה" ותוהה אם זה עדיין רלוונטי. יש שם נקודות שממש מדברות אליי ואל "אהבתי" הגדולה למסע הפיוסים החברתי המתוזמר בימים אלו.

אבל איכשהו גם הפרק הזה הולך בסוף למחוזות יותר אמוניים ופחות קרובים אליי.

רק לשם ההקבלה אציין לספרו של הרב אילעאי עופרן "קול דמי אחיך" (גם הוא בהוצאת ידיעות ספרים), זהו ספר שנשען על התנ"ך, ומחבר הספר תופס את התנ"ך אחרת ממני.

הרב עופרן בהחלט כותב מתוך בית המדרש, אבל הוא פונה החוצה, הוא כותב גם אל קהלים אחרים. גם אני יכול להזדהות ולהתחבר עם הרעיונות שהוא מעלה (עוד לא סיימתי את הספר, אבל זה הרושם שקיבלתי בינתיים).

במאמר המוסגר אשתף גם ברגעים שהעלו בי חיוך של תהייה:

פרק שלם מוקדש להסביר שתפילה היא דווקא על הבלתי אפשרי, "לבקש בגדול" - ואז מגיעה הפיסקה האחרונה שאומרת: לא באמת. או כמו שכותבים בסרטוני פעלולים: "אל תנסו את זה בבית"...

בפרק "הבט אחורה בהבנה" הרב ניר מבקש מאיתנו להבין שלא הייתה לנו דרך אחרת לחיות את חיינו. אחחח, דטרמיניזם במיטבו...

אבל אז הוא מסביר לנו שבדיוק לשם כך קיבלנו את כוח הבחירה, כדי להבין שלא יכולנו לבחור צורת חיים אחרת.

קצת התבלבלתי.

לסיום אתייחס לפרק "חיים רוחניים אחרי גיל 25".

אמנם הבעיה שהוא מעלה לא ממש מטרידה אותי, וגם הפתרונות מבוססי החברה וְהַחֲבֵרוּת שם - לא מתאימים לבעל אופי מתבודד שכמותי. אבל בפועל הפרק היה מעניין. אולי בגלל הגישה המעשית שבו. או שמא זה דווקא הניסיון ליצור משהו חדש. ואולי זה בכלל איזה מרכיב סודי אחר.

שורה תחתונה:

מדובר בספר שמיועד לקהל ספציפי, ולפי מה שהספקתי לקרוא - אצל קהל היעד מדובר בלהיט. לי באופן אישי, היה קשה מאוד להתחבר לספר ולתוכנו. אבל מי שמבקש מפגש אינטימי עם שפת בית המדרש הדתי-לאומי, ימצא כאן עולם עשיר.

בספרו האוטוביוגרפי הראשון, נדב לוקח אותנו למסע ארוך של צעיר בשנות העשרים שלו.

מסע שעובר מארץ לארץ, כיבוש אחרי כיבוש.

זהו מסע חוצה ארצות ויבשות, עמוס בתיאורי מפגשים עם בחורות, מסיבות, חוויות מלאות אקסטזה, אך יחד עם זאת זהו גם מסע עמוק אל נבכי הנפש פנימה.

לאורך כל המסע, ניכר גם כובד המשא. רגשות אשמה והאשמה שזורים לכל אורך דפי הספר, החיפוש אחר הגאולה עובר בהמון תחנות שונות: חלקן דומות זו לזו להפליא, וחלקן מביאות חוויות מסוג שונה.

אי אפשר להתעלם מהשפה היפה והעשירה, מחרוזי הביטויים הנוצצים השזורים דרך כל המסע. אינספור דימויים עשירים מרכיבים את הסעודה הדשנה והעסיסית המוגשת לנפש הקורא. כל התיאורים עטויים במרבדים כבדים ויקרים של להטוטי לשון, תובנות מעמיקות והגיגי חיים. וברקע הסיפור - המטאפורות מוסיפות להתפוצץ עוד ועוד כמין זיקוקי דינור.

כשסיימתי את הספר, קיבלתי תחושה שכל המסע הזה נועד ומכוון למסר מאוד מסוים. מסר חשוב מאין כמותו. אבל אם זו אכן המטרה העיקרית, מסופקני עד כמה אחרים יסכימו ללמוד מניסיון חייו של אחר. והאם באמת יש צורך בתיאור המפורט של כל הדרך הפתלתלה שהביאה לשם.

אין בספר הזה דרמה מסעירה, גם לא קצב אירועים מסחרר. זהו מסע של חיפוש עצמי, וכדרכם של מסעות, הוא גם מתיש לפעמים.

גיבור הספר חווה מפגש מיני ועוד מפגש מיני ועוד מפגש מיני, ועוד מיני התאהבות, עד אולטרה-סופר התאהבות, שמובילה - איך לא? למפגש מיני ועוד מפגש מיני ועוד מיני התאהבות ועוד מפגש מיני.

הוא עובר משברים ונופל להתמכרויות לצד חוויות רוחניות מסוגים שונים, כולם פרטים קטנים בפסיפס ענק של חיפוש עצמי, של חיפוש אחר הגאולה העצמית.

כאשר תסיימו את המסע הארוך שמתפרש על כ-350 עמודי הספר, תגיעו למקום שבו תדעו האם הוא אכן מצא גאולה לעצמו. והאמת היא שבמסע כזה - גם גאולה יכולה להתברר רק כתחנה נוספת בדרך.

לסיכום:

"משבר רבע החיים" מתאים לאלו שיחפשו ספרות אוטוביוגרפית כנה וחסרת פשרות, כאן אפשר למצוא תובנות על התבגרות גברית בעידן שלנו, אבל זה דורש להתמסר למסע פנימי ארוך וממצה. אם חיפשת אקשן עלילתי או בידור קליל, זה לא הספר בשבילך. אבל למי שרוצה לטבול עמוק בחוויות של בן אדם אחד בחיפוש אחר עצמו - מחכה בספר הזה שפה עשירה והגיגים שווי מחשבה.

קודם כל אני חייב בגילוי נאות: ליעקביני הזה יש משהו אישי נגדי.

בפרק היחיד שהוא כותב משהו בנימה רצינית (לגבי ציון עשרה בטבת כיום השואה) הוא כותב בעזות מצח את האמירה הבאה: "...כמו איזה י"ג חשוון אפרורי או כ"ט אייר אנונימי."

זה קצת מעבר לסטטיסטיקה: י"ג חשוון זה היום שהפכתי להיות אב. וכ"ט אייר זה יום ההולדת שלי.

אני במקומכם הייתי לוקח את המילים הבאות שלי בערבון מוגבל.

האמת היא שהבנדיט הזה ניסה גם לשחד אותי. האדמו"ר היחיד שהוזכר בספר, זה דווקא אדמו"ר שיש לי קשר אליו יותר מאדמורי"ם אחרים. אבל אני סוטה מהנושא.

כשהייתי ילד - מאוד אהבתי את ספרי הפיליטונים שהיו לנו בבית ("פנס כחול" של נתן גילרנטר מ"המודיע", ואפרים קישון ב"שמיניות באוויר" שלו).

כשקראתי את עלילות יאיר וביתו, הוא הצליח בכישרונו לבדר את דעתי, ועם כל קשיי התקופה - הוא השרה בי רוח של קלילות נעימה. מצאתי את עצמי נכנס לקריאה טרוד כאזרח ישראלי, ולפתע תופס את עצמי מחייך בשלווה כתושב ממלכת השוקולד הנייטרלית.

היה כיף לקרוא קטע, או כמה קטעים, וליהנות. אבל זה לא היה ספר ש"מכריח אותי" לקרוא אותו מכריכה לכריכה. אין לי לגבי זה אמירה מובהקת, יש בזה יתרון לצד חיסרון, והבוחר יבחר.

בקיצר, זה ממש לא כזה סיפור, יאללה תקראו כבר.

דרך הבשר של עוז גולד לקח אותי למסע מרתק ואפל במחוזות שלא הכרתי.
אקדים שהספר והסקירה מלאי טריגרים בנושאי מיניות, הומוסקסואליות, זנות, סמים ואובדנות.
המחבר לוקח אותנו אל צידו האחר של מתרס החיים, ומציג דמות שיש לה הכל בחייה ואין לה כלום: אדם שהתעסוקה והפרנסה שלו נמצאים ברמה הגבוהה של הסקאלה, לא אחד שיעבוד בעבודות פשוטות וסתמיות, בעל יכולות אישיות נדירות, אבל בה בעת גם עם אופי בעייתי, שגורם לו לבחור במסלול חיים מפתיע לחלוטין.
עוז מספר בפרוטרוט על חיי זנות וסחר בסמים. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, וגם עוז גולד לא ממש בוחל בהם.
בעצם, במקרה הזה לכנות אותם "הפרטים הקטנים" עלול להעליב, ואני ממש לא מתכוון להעליב אף אחד (בפרט אם אני חושש שמא יז**נו אותי על זה).
הפירוט המדוקדק ביומן הזנות, עלול להקשות על חלק מהקוראים. יש כאלו שלא יוכלו לגשת בכלל לספר, ויש כאלו שיצטרכו לנשום אוויר נקי מפעם לפעם.
בסופו של דבר - הספר הוא יומן אישי סוער של אדם שעסק בדברים שנמצאים בשולי החברה, כאלו שמקובל להתייחס אליהם כאל "נפילה", שהעיסוק בהם מגיע מתוך אילוץ. עוז בא להראות את התשוקה שלו לחיים האלו, את ההנאה שלו מהעיסוקים האלו.
מטבע הדברים, הספר רצוף במונחים משפת העולמות שעליהן הוא מספר.
חלק מהמונחים הוא מסביר, אבל עדיין היו דברים לא מעטים מהז'רגון שלא הבנתי. בכל מקרה, לרוב, זה לא ממש הפריע לרצף הקריאה.
מבנה הספר נראה בהתחלה כאילו הוא הולך לאיזו תעלומה בלשית, שהיא אמורה להיות מוקד העניין, אבל מהר מאוד היא נעלמת ונשארת רק כאיזו מעטפת שהייתה אמורה לגרות את בלוטות הסקרנות.
הגהה נוספת לא הייתה מזיקה לשגיאות שהשתרבבו ומפריעות לבעלי עיניים דקדקניות.
הספר מוליך אותנו במסלול של זנות, סמים, אובדנות ואובדן.
הבנתי שיש גם חלק ב', מעניין מה מצפה לנו שם.

לבושתי, עד לאחרונה ממש - לא שמעתי כלל על חוה עציוני הלוי או על ספריה. לא מזמן, באופן אקראי לחלוטין התגלגל אלי עותק של ספרה הנפלא "אפר על ראשה", ונשאבתי אליו במהירות מהתחלה.
הספר הזכיר לי במידה רבה את ספריה המופלאים של יוכי ברנדס. אני מוקסם שוב ושוב כאשר אני פוגש את היכולת להחיות עולם שהתאבן בין דפי ספרים מאובקים, ולהקים לתחייה דמויות עתיקות, להאניש בני אדם שעם הזמן הפכו לסמלים חסרי אופי אישי.
חוה מקפידה מאוד לא לסטות ממה שנאמר בתנ"ך. יחד עם זה ברור שהיא נטלה לעצמה חירות ספרותית להאריך במקום שבו התנ"ך קיצר.
הקריאה בספר לימדה אותי כמה בור וחסר ידע אני בתנ"ך. כמה דמויות לא זכרתי, או לא ידעתי מקיומן. בטח ובטח שלא ידעתי לטוות את כל הדמויות למארג ססגוני, אחיד ומדויק היוצר תמונה מושלמת ומרהיבה.
רגע, אז מהו בכלל תוכן הספר?
זהו רומן שנטווה בין תמר בת דוד לבחור עני, אך מרשים. איש שמהותו וזהותו הן חידה, שפתרונה עלול לסבך את הכל.
הרומן מתחיל רגע לאחר האונס הנורא שעוברת תמר (קשה לי לשפוט בזה, אבל חשתי קצת טעם לפגם בנקודה הזו שבה רומן כה טהור מתחיל בסערה - היישר מנקודת השפל של האונס הבזוי).
יש שם אהבה, נקמה, תככים, מזימות ושאר גינוני מלוכה.
התנהלות בית הנשים בארמון דוד, דוד ובניו, הנסיכים בינם לבין עצמם, וארמון המלוכה כלפי הצבא והעם.
רגעים שונים נשזרים אלה באלה ויוצרים מארג קסום שקשה להינתק ממנו.
המשלב הלשוני של הספר מורכב משפה תנכי"ת ושפה שנשמעת בת ימינו. תוך כדי קריאה, היה נראה לי שאין כאן מספיק עקביות, כך שבאותה שיחה, או בפי אותה דמות - ניתן למצוא שני משלבים שונים.
בסיום הספר הבנתי שיש כאן שילוב מכוון, אבל עדיין יתכן שהיה אפשר לעשות את השילוב באופן מעט יותר מסודר ושיטתי.
לסיכום:
נהניתי מאוד מאוד מקריאת הספר, שמחתי לגלות סופרת שלא הכרתי קודם (הבושה היא שלי), ושבבירור ארצה לקרוא גם את שאר ספריה.