זה עתה סיימתי את הספר, כמעט בנשימה אחת.
מסכים לחלוטין עם כל המהללים והמשבחים. התפעלתי מן היכולת הספרותית של הסופרת להכיל בספר מספר רב של משתתפים, וליצור לכל אחד מהם קורות חיים מיוחדים ומרתקים, וליצור מכל העלילות הללו עלילה מרכזית המאחדת את כולם לסיפור מרתק ואפילו מפתיע.
מומלץ מאוד מאוד.

יש משהו קסום בספר המספר סיפור על תרבויות אחרות, על ארצות אחרות, מקומות שונים, לעיתים נידחים. היכולת הזו של סופר.ת לפתוח צוהר לעולמות אלו היא קסומה בעיניי, ואליף שאפאק עושה את זה בכתיבה נפלאה שממש הרגשתי שאני שם במרחק נגיעה מכל הדמויות הנהדרות האלו שנכנסו לי ללב על מנת להשתקע בו.

תחילתו של הסיפור בשנת 1945 על כפר קטן על גדות נהר הפרת. שם הכל מתחיל בבית המשפחה של זוג הורים ושמונה בנות, ממשיך לאיסטנבול וללונדון.

הסיפור נפתח בשערי בית הכלא אשר בשרוזברי, מרחק שלוש שעות נסיעה מלונדון, שם מחכה אסמה לקבל את פני אחיה הגדול איסכנדר, היוצא לחופשי לאחר ריצוי ארבע עשרה שנות מאסר בעוון רצח על רקע כבוד המשפחה. זה אחיה הבכור, שהיה בבת עיניהם של הוריה. הסולטאן כינו אותו.

מהנקודה הזו הסיפור יזגזג בין הזמנים. כאמור משנת 1945 עד לשנת 1992, דרך שלושה דורות. הסיפור מסופר מפי כמה קולות, והקפיצות בזמנים לא מעיקות אפילו לרגע, וכל הספר נקרא בנשימה אחת רצופה ודרוכה.

זה סיפור על משפחה שנהרסה "אחרי היום האחרון של נובמבר 1978 נמסה משפחתנו כמו איש שלג בשמש יוקדת. לפתע לא נותרה מחיינו הקודמים אלא ערימת רפש אפרפרה." (עמ' 351 ) וזה סיפור על מסורת ושמרנות אל מול קידמה, על הגירה והיטמעות בארץ חדשה. הגירה זה תמיד דבר קשה. אבל יותר מאשר ההגירה הפיזית - זו המנטלית היא בעלת הקושי האמיתי. לעשות קאט על חייך הקודמים ועל המנהגים והמסורת שהורגלת בהם וגדלת עליהם, ולהסתגל למציאות אחרת זה קשה וזה מבלבל. ולעתים זה מרגיש כמו שחקן המשחק על במה ומגלה ששכח את הטקסט שעליו להציג. ואת זה כותבת אליף שאפאק בבהירות ודייקנות. וזה כי היא באמת יודעת. כאחת שנעה בין תרבויות , שכותבת גם באנגלית וגם בטורקית, חיה באיסטנבול וגם בלונדון, ומכירה את שני העולמות. המפגש בין שתי תרבויות שלא תמיד יכול להתקיים מבלי להותיר נפגעים בדרך.

אליף שאפאק היא קול מעניין ומרענן, ונוסף על כתיבתה היא גם פעילה חברתית ופוליטית. אני מקווה שנראה עוד תרגומים מהספרות הטורקית בת זמננו.

מומלץ, מומלץ, ומומלץ!

והקישור הוא לשיר היפהפה של הזמר והמלחין BULENT ORTACGIL הכל כך מוכשר.
https://www.youtube.com/watch?v=_UanvqYHApo...

וואו איזו סאגה משפחתית קשה.
הספר נפתח עם שחרורו של הבן איכסנדר מהכלא בעבור רצח שביצע על רקע כבוד המשפחה.
נשים בחברה המזרחית היו תמיד רכוש הגברים: בלידתן - אביהן,
אחריו בן זוג שלא הן בחרו
בהיעדר בן זוג הן רכוש הבנים או האחים.
בכפר כורדי בחבל המזרחי של טורקיה נולדות תאומות זהות פמבה וג'מילה לזוג שכבר הורים לשבע בנות.
הבנות הללו גדלות לתוך מציאות של מסורת נוקשה ושטיפת מח ע"י האם שבת שונה מבן והיא חסרת ערך.
פמבה נישאת לאדם, צעיר זר שהגיע לכפר מאיסטנבול ולמרות שהתאהב בתאומתה ג'מילה , אביה מחליט לחתנה כי תאומתה פסולה ומוכתמת.
בצעירותה ג'מילה נחטפה למטרות סחיטה ולמרות שאיש לא נגע בה הפכה למוכתמת בעיני הסובבים אותה ולכן לא נישאה מעולם.
הזוג הצעיר עוזב את הכפר לאיסטנבול ושם נולדים שני ילדיהם. עקב מצוקה כלכלית הם מחליטים להגר ללונדון בתקוה לחיים טובים יותר.
בלונדון נולד הבן השלישי והחיים זורמים לא על מי מנוחות.
האב עובד ויחד עם זאת מהמר וברבות הזמן אף נוטש את משפחתו לטובת רקדנית. האשה והילדים נשארים תחת עינו הפקוחה של הדוד, אחי הבעל
כמיטב המסורת.
שלושת הילדים במשפחה הזו שונים זה מזה. הבכור שהוא בבת עיניה של האם שאותו כינתה "סולטן שלי" גם קיבל יחס אוהד ומועדף מאשר אחותו. הדמות הזו מיוסרת
ועצמאית מאד. אסמה האחות האמצעית (שהיא גם המספרת) חולמת לשנות את העולם והאח השלישי יונוס שגם מקבל יחס טוב יותר חי את חייו כפי שהם בחברת פנקיסטים שקולטים אותו ונותנים לו תשומת לב אותו שהיתה חסרה לו בביתו.
פמבה שננטשה ע"י בעלה המהמר פוגשת גבר וסוף סוף בהחבא מקבלת מעט רגעי אושר ותשומת לב וכמובן זה ממיט אסון על המשפחה שנהרסת.
במהלך הספר אנו למדים שכל אשה במשפחה הזו המורחבת סבלה מתפיסת הכבוד המעוותת.
האחות הבכורה של פמבה, כל ילדותה במקום לשחק בבובות היא טיפלה באחיותיה ובאיזשהו שלב מתאהבת בבחור ובורחת איתו. כעבור מספר חודשים חוזרת
הביתה אבלה וחפויית ראש והאב במקום לחבקה ולקבלה אומר את המשפט הנורא ביותר "ייחלתי לבן אחרי כל כך הרבה בנות והיום אני שמח שאין לי בן...."
הרמיזה הזו כמובן היא שתפקידו של אותו בן וירטואלי היה לרצוח את אחותו ולהשיב את הכבוד למשפחה. הסוף הנורא שלה היה שהוכרחה להתאבד.
חמותה של פמבה שעברה התעללות נוראה מבעלה, נטשה את בניה לטובת גבר אחר ובכך המיטה קלון ובושה על משפחתה.
זו כמוחבן שרשרת של לחץ חברתי ושטיפת מח מינקות שהאשה היא רכוש המשפחה ולא אין רצונות עצמאיות משלה.
המפגש בין מזרח ומערב מבלבל את המהגרים והגזענות שמופנית כליהם והחיכוך בין אורחות החיים השונות משפיע על מבנה המשפחה. היום כשאירופה שטופה במהגרים
מוסלמים רואים את הנושא הזה בצורה מובהקת ביותר.
הסופרת הנהדרת הזו עם פתיחות רבה נוגעת בהמון נושאים כואבים של ארץ מוצאה טורקיה. מדינה בה יש מיעוטים שונים והיחס הקשה כלפיהם לעיתים גובל
בקיפוח קשה. בספר קודם שלה "הממזרה מאיסטבול" נגעה בנושאת שואת הארמנים. כאן היא נוגעת במעמד האשה, מסורת חונקת, ערכי המשפחה , מערב מול מזרח ועוד.
ההתנגשות התרבותית מתבקשת וגורמת לעיתים להרס מוחלט וכאוס.
ממליצה בחום.

9 ביקורות ו 8 הצעות מכירה ו 3 רשומות, לקח לי זמן למצוא את הרשומה שיש בה גם ביקורות שאני יכולה להוסיף את שלי לפה גם, אע"פ שבטח כולם כבר כתבו כבר הכול.
שמחה לקרוא ספרות נשית על אחרת תרבות מנטליות אחרת תענוג.
באמת שהיה לי נעים ונחמד לקרוא עם עצוב וכואב על הגורלות ומשמח לקרוא שהגיבורה מצאה בסופ נחת בזיקנתה התבודדותה זה נותן תיקווה מילה שאני ממש לא אוהבת להשתמש בה רק שזה מלמד את הנחת בהתבודדות, כל כך אוהבת להתבודד וגם כל כך אוהבת חברה הנני, חושבת על זה שגם בספר שהולכת לסיים עכשיו הגיבורה מדברת על התרחקות מהבת שלה בהתבגרותה מתוך בחירה שלשתיהן יהי טוב, מעניין יחסים בין בני משפחה, מעורר מחשבה אסוציאציות= הקשרים. גם אם מדובר על עולם עם מושגי חיים אחרים.
המודניזציה ואיך משפיעה על החברה גם נידונה בספר הזה.
בקיצקוצ מרתק.
חמודים תודה לכם, שנה טובה ומתוקה וגמר חתימה טוב וסוכות שני שמח ושישו ושימחו בשמחת תורה, שבוע קסמרפא מבורך 16-10-2022 13:36

הקנאה, התאווה והכבוד– מוציאים את האדם מן העולם. (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות)
{ פרק ד', משנה כ"ח }

ספר חובה! מזמן לא קראתי פרוזה כזו מרתקת ומעניינת כאחד.

לדעתי אנחנו מצויים בתקופה, שאנשי האקדמיה והתרבות, לא פוחדים לזעוק בקול, את מה שהם חושבים על שלטונו של ארדואן.

לדוגמא, בעולם הקולנוע, הגב' דניס גמזה ארגובן, הפיקה וביימה את הסרט "נערות הפרא". גם הגב' דניס טלטלה את הצופה, ויצאה למרקע מול כל העולם, נגד הנשיא ארדואן המוסלמי ששולט בתורכיה, וזועק ברמקולים לנשים, לשמור על צניעותן ועל כל המשתמע מכך. מאידך גיסא, בעולם הספרות, הגב' אליף שאפאק, מטפטפת את השקפתה הפמינטסית וזועקת, ובכך היא חוברת לאותה קריאת קול, של הגב' דניס גמזה ארגובן.

הפרק הראשון בספר מתחיל בלונדון בספטמבר 1992 ומסתיים בו. כל העלילה מסופרת על ידי אסמה הבת של פמבה, שמגוללת את קורות משפחתה, מ-1945 בכפר ליד נהר הפרת ועד לספטמבר 1992 בלונדון, ועד לשחרור האח הרוצח מבית הסוהר.

ב-1945 נאזה ילדה תאומות בכפר מאלא צ'אר באיאן ליד הפרת. לאחר דין ודברים בין בני הזוג נאזה וברזו החליטו לקרוא לבנות בשם: פמבה קדר וג'מילה יטר-ורודת גורל ותאומתה יפה דייה.... ציטוט עמוד 16: "מי היה מעלה בדעתו שביום מן הימים אחד מן השמות הללו יתנוסס בעיתונים בכל רחבי תבל?"

שתי התאומות היו מאוד שונות האחת מהשנייה. ג'מילה סירבה לדבר כל שפה אחרת מכורדית, ואילו פמבה השתדלה להצליח בטורקית, ולהגיע לליבו של המורה בבית הספר. נאזה-האם של התאומות לא חסכה את שבטה, וחינכה אותן בקור רוח ובקשיחות.

כך נאזה הנחילה את תורתה לבנותיה ... ציטוט עמוד 24: "והכול משום שנשים עשויות מהמלמלה הבהירה ביותר, המשיכה נאזה, ואילו הגברים גזורים מבד עבה וכהה. כך תפר אלוהים את שני המינים: מין אחד נעלה על האחר. אשר לשאלה מדוע הוא עשה מה שעשה, לבני האדם אין זכות לתהות. חשוב רק שעל הצבע שחור לא רואים כתמים ועל לבן כן, ורואים עליו אפילו את רבב הלכלוך הזעיר ביותר. באותה מידה נגזר על נשים שהוכתמו שיסומנו מייד ויופרדו מהיתר כמו שבוררים את המוץ מן הבר. לכן אחרי שבתולה התמסרה לגבר-גם אם הוא היה הגבר שהיא אוהבת-היא עלולה להפסיד הכול, ואילו לו אין מה להפסיד כלל."

מה שפמבה לא ידעה באותה עת, שאת אותם דברים היא עתידה לשנן כעבור שנים באוזני ביתה אסמה.

אם התאומות נפטרה בלידה התשיעית, בתקווה שאולי זה היה יכול להיות בן, אחרי שמונה בנות, שכן "בנות" לא נחשבות בתרבות הזו. פמבה וג'מילה גדלו עם עוד שש אחיות, אביהן ואם חורגת.

פמבה נישאה לאדם טופרק ועזבה את כפר מולדתה לאחר נישואיה. נולדו להם שלושה ילדים: איסכנדר (אלכס), אסמה ויונוס. ילדיהם היו שונים האחד מהשני. יונוס היחידי שנולד על אדמת לונדון, והיה לילד מיוחד שתמיד נמלט מהיכן שלא טוב לו. הוא ברח מבית הספר, מהבית, היה מופנם, הוגה, בעל חלומות ומתבודד במערות דמיוניות.

אליף שאפאק במשפט אחד מתארת את שלושת הילדים כך... ציטוט עמוד 70: "איסכנדר שאף לשלוט בעולם ואסמה לשנות אותו עד היסוד, יונוס רצה להבין אותו. זה הכול."

ג'מילה, אחותה של פמבה נותרה בכפר, לא נישאה והפכה למיילדת של כל אנשי הכפר. עיסוקה כמיילדת החשיב אותה כמקודשת למחצה. ג'מילה הייתה נשואה לייעודה: "ליילד תינוקות".

אדם טופרק גדל עם עיישה ובאבה שהיה תמיד שיכור. משפחה חצי טורקית וחצי כורדית. עיישה האם נהגה בילדיה בריחוק ובערטילאיות ובחרה לברוח. כמו שהאב-באבה היה אלכוהוליסט, עם השנים הבן-אדם התמכר להימורים, והכיר את רוקסנה – רקדנית וחשפנית בבית ההימורים. מנגד את הריקנות של פמבה, מילא אליאס הנוצרי ממוצא אורתודוכסי, שף, גרוש שהתקרב לעשור החמישי שלו.

כל הסאגה המשפחתית מסופרת על ידי אסמה ונגזרת מאותו גזיר עיתון: "נער שרצח את אמו למען כבוד המשפחה" (עמוד 80).

בסיפור משורבבים בפונט שונה, ובגוף ראשון, מכתביו של איסכנדר מבית הסוהר, והם ערך מוסף לסיפורה של אסמה.

עלילה נפלאה ומטלטלת שזועקת באוזני כל העולם... אהבתי את המטאפורה שג'מילה יילדה את התאומים... אחד מת השנייה חיה. מי חי? מי מת?

זהו סיפור של גורל, גזענות, אמנות תפלות, התבוללות, שנאה, אהבה, איסורים, מסורת, מרד, ותאונה בין תרבות המערב והמזרח, עולם החושך מול עולם האור.

סיפור מרגש, משפחתי, ועוצמתי על רקע מפגשי תרבויות שונים, וכך הם הביטו על העולם התרבותי מערבי. ציטוט עמוד 169: "לא כל אחד מבין שיש גברים, שאין להם בעולם דבר חוץ מכבוד. העשירים יכולים להרשות לעצמם להפסיד ולרכוש מחדש מוניטין, לקנות השפעה בשוויון נפש בדיוק כפי שהם מזמינים מכונית חדשה או משפצים את בתיהם המפוארים, אבל לא כך יתר בני האדם. ככל שלאדם אמצעים מועטים יותר, כך גבוה יורת ערכו שלה כבוד שלו. האנגלים לא תופסים את הכללים העתיקים האלה. נשותיהם יכולות לנשק גבר אחר, לשתות ולרקוד עם גברים זרים, והם יסתכלו ויחייכו."

משפחת טופרק ונספחיה חיו בעולם של אמונות תפלות ציטוט עמוד 179: "בבית שלנו היו בכל מקום חרוזים נגד עין הרע. היא הכניסה חרוזי זכוכית לכיסים שלי, לילקוט שלי. פעם מצאתי חרוז תפור לז'קט העור שלי. בלילה אף פעם לא שרקנו, לא פתחנו מטרייה בתוך בניין ולא גזרנו ציפורניים אחרי שקיעת השמש. לפעמים לבשנו את הלבנים הפוך כדי להרחיק מזל רע. בארוחת הערב לא העברנו זה לזה בכינים. אמא עשתה כל מה שהיא רק יכלה כדי להגן עלי מפני אחרים."...

פמבה פחדה וכתבה לאחותה באחד המכתבים עמוד 212: "הייתי עיוורת כל הזמן, ועכשיו, כשהעיניים שלי פקוחות, אני פוחדת מהאור."... נשאלת השאלה מה יגרום לאותה תרבות שחיה כחפרפרת לצאת החוצה מהמחילה?

מעניין שאליף שאפאק בוחרת בסיפור הזה להביא גם את קולו של הרוצח... שימו לב, היא לא מאשימה אותו.

"איסכנדר הוא קורבן של התרבות!"

האם אהבה וכבוד הולכים יחד יד ביד? האם אפשר למחוק את העבר? האם אפשר לאחות את הקרעים?

מעניין מה ארדואן היה אומר על הספר הזה? האם הגברות הנכבדות: דניס גמזה ארגובן ואליף שאפאק תצלחנה להעמיד את ארדואן לפני המראה?
ממליצה בחום לקרוא את הספר שמכיל דמויות מרתקות, מטען רגשי עמוק, ואמירה ולא סתם אמירה!
יופי של ספר נפלא, סוחף, קולח ועם הרבה כבוד!
לי יניני

זהו הספר הראשון של המחברת שאני קורא וכנראה לא האחרון.
אמנם העלילה של הספר מתרחשת בשנות ה 70 עד שנות ה 90 של המאה הקודמת אבל מי כמוהו יכול לתאר את מפגש התרבויות ששוטף את אירופה בשנים האחרונות.
מזרח מול מערב, מסורתיות מול חילוניות, ערכי משפחה, חופש מול דיכוי, ישן מול חדש.
המדהים הוא שאין צורך להרחיק עד לונדון או עד אינסטנבול, על פניו היה יכול הספר להיכתב כאן בארץ על כל אחד מעשרות מקרי רצח המתוייגים "כבוד המשפחה" ומכאן חשיבותו לדעתי.
לפעמים ספר טוב לא צריך להכיל שפה עשירה, פיתולים בעלילה, אלא פשוט להציג סיפור חזק טוב.
ספר שאזכור הרבה זמן.
ותודה לממליצות תושיק ולי יניני שבזכות סקירתן הגעתי לספר הזה.

יש עוד רשומה של הספר הזה כאן בסימניה עדיין

בחרתי לכתוב ביקורת זו בימים אלו כשהעולם המערבי כולו מנסה להבין בעצם מה קורה כאן. מה "מריץ" בני אדם לפעול בדרך אכזרית בילתי נתפסת. בספר הזה יש משהו שאולי מסביר חלקית את ההתרחשויות הללו.
הספר עוסק ברצח, רצח על כבוד המשפחה. במרכזו מי שמכונה בספר "הסולטאן",
אסמה מגיבורות הספר מציינת "אימא שלי מתה פעמיים", והיא אסמה נמצאת בדרכה לאסוף את אחיה, אלכס או איסכנדר, שמסתבר במרומז שהוא רצח את אימם.
הספור ראשיתו ב-1945, סוף מלחמת העולם וימי ילדותה של האם, בכפר כורדי נידח, מנותק מהעולם הרחב. אפילו מלחמת העולם אינה נוגעת בו התושבים מנותקים מהחדשות. בכפר הזה נולדות תאומות, והשמות שניתנו להן הן שמות סמליים, פמבה בכט (ורודת גורל) וג'מילה בסה (יפה דייה). האבא בשונה מהמקובל התעקש שבנותיו ישכילו ושלח אותן ללמוד. בניגוד לדעת האם כי מבחינתה צניעות וחן יבטיחו את עתידן יותר מלימודים . ברור לכולם שהאל ברא את הגברים כמין נעלה על האחר ואין לתהות מדוע. האם (סבתה של אסמה, אימה של פמבה) רואה עולם הגברים ונשים סריאוטיפי שחור ולבן האישה היא הצבע הלבן, וחייבת להזהר מאד שלא התלכלך. פמבה בוחנת את הדברים אחרת. היא מחפשת גוונים אחרים בעולם. המסורת גורמת לכך פמבה היתה לאם בגיל 17, בנה הסולטאן, שיישאר סולטאן גם אחרי מותה. אחרי לידתה של אסמה, ויחד עם בעלה, המשפחה עוברת ללונדון, זהו מהפך אדיר, שם בלונדון יוולד יונוס. אחותה של פמבה, ג'מילה, נשארת בטורקיה והופכת להיות מיילדת מבוקשת וטובת לב. ג'מילה החמיצה את הגיל המתאים לנישואין אבל עדיין יכולה להינשא לגבר נכה או קשיש או להיות אישה שנייה, שלישית או רביעית.
אדם (אביה של אסמה), אינו משנה את הגוון השחור המיוחס לגברים הוא מהמר כבד, נטש את משפחתו לטובת רקדנית רוסיה, ואחר כך עזב לאבו דאבי, גם משפחתו אינה מאושרת אביו אלים נוטש את אימו, לאדם ולאסמה שלושה ילדים, אסמה יונוס ואיסכנדר. איסכנדר אומר על אסמה שהיא דעתנית לטעמו ואמירה זו אינה רק אמירה אשה שתובעת שוויון זכויות זה אינו דבר של מה בכך. ישנם פרטים רבים משאיר שיהיה לקורא לגלות בעצמו. על רקע כבוד המשפחה נרקם סיפור בתוך סיפור מסורת, משפחה, כוחן וחולשתן של נשים בעולם מסורתי ועוד הרבה הרבה תכנים מרחיבי דעת.
חשוב לציין שכל פרק מסופר מנקודת מבט אחרת של אחת הדמויות שמקדמת את הנרטיב שציינתי בדרכה - אסמה, ג'מילה, פמבה, אדם, יונוס, אליאס וזיכרונותיו של איסכנדר מתווספים בתווך - ונע בין זמנים שונים. אך שאפאק לא מבלבלת את הקורא או נותנת לו להתאמץ יתר על המידה (כי יש לו כבר הרבה עם מה להתמודד), כל פרק מוכתר על ידי כותרת, המבארת את הפרק, ותאריך מוגדר (בחלק מהמקרים אפילו מועדים מדויקים). נכון עושה אחרת לא ניתן היה להבין את הסבך המשפחתי.

שאפאק מכוונת כתיבתה למסורת מערבית ולמזרחית, בעיקר אצל נשים, נעורים, מהגרים וההבדלים בין התרבויות. היא כותבת על איסטנבול,על לונדון, על אימהות, פמיניזם ופוסט פמיניזם, פילוסופיה, חירות (ובעיקר חירות וזכויות הנשים).

העולם שהיא בונה הוא עולם של מסורת מול מודרניות, עולם של אמונות טפלות מול עולם חידושים וטכנולוגיה, איסכנדר מתאהב בקייטי האנגליה, אך מנסה להסביר לה שהעולמות שלהם שונים ולא ייתכן ביניהם קשר ממשי, אך יש להם ילד מחוץ לנישואין. תיאור של עולם שבו יש שחור ולבן – גברים ונשים בהתאמה (בלי גווני אמצע, אפילו הומוסקסואלים נזכרים כאן כמי שאם זה הטבע וכך ברא אותם אלוהים אז זה נסלח, ואם זאת הדרך שהם בחרו אז זה לא נסלח), נשים שלא יכולות להתחתן אחרי גיל 32 רק לאלמנים, נכים או כאישה שנייה או שלישית, הגברים הם מלכי העולם, או לפחות סולטאנים, גברים יכולים להתחתן עם כמה נשים. אסמה תוהה על ההבדל בין שמות של נשים לגברים, השמות של הנשים שהם "משקפים חינניות עדינה ואילו של הגברים מגלמים עוצמה" . אסמה מצרה על כך שהתקשורת עם אימה בגיל ההתבגרות הופכת להיות תקשורת של כללים ואיסורים, אבל את אחיה היא לא מגדלת על פי אותם כללים, הוא הסולטאן שלה, של הבית, זה שהופך להיות אב הבית כשהאבא נוטש. מאז הולדתה כבת שביעית לאישה שערגה לבן למדה פמבה לראות את העולם הזה כחממה של אי שוויון... תופעות שעם חלקן השלימה כעובדה שאין לשנותה, כהתנהגות אנושית אליאס, הגבר שבו מאוהבת פמבה הוא שף, מקצוע נדיר אצל גברים, ולכן היא שואלת אותו אם אבא שלו אומר בסדר על זה שהוא מבשל אדם, אבא של אסמה, שיכול לנטוש עם מאהבת אך כשהאימא עושה זאת היא נרצחת על רקע חילול כבוד המשפחה, רצח שבלונדון המעשה שנעשה הוא רצח, אך בטורקיה הגנה על כבוד המשפחה, בכתבה מתוך עיתון בידיעה על הרצח נכתב: בניגוד לחברה המודרנית. כבוד המשפחה נחשב יותר מאושרם של בני המשפחה' ואסמה גם מסכמת את המשמעות הפרימיטיבית, לדעתה, של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה "ברצח של אישה אחת, איסכנדר הרג רבים" וכן, רוב הפסיקות הדעתניות הן בפיה של אסמה, הילדה שנולדה בטורקיה אך גדלה רוב חייה בלונדון.
משאפאק אנו למדים על הפערים העצומים שבין העיר הגדולה לכפרים הקטנים והפרימיטיביים.פערים בין מזרח למערב על פערי התרבות.
פערים- בנרטיבים שונים מאד שקשה למצוא גשר בינם.
.

ספר טוב, אני מאלו שקוראים כל ספר של אליף שאפאק. התיאור של ההתנגשות התרבותית, כבוד המשפחה, המסורת - כל אלו מסופרים על ידה באופן מעולה.האופן שבו מסופר הסיפור כל פעם מנקודת המבט של אחד מגיבורי/גיבורות הסיפור מעניין ונותן זווית יפה ואותנטית לסיפור. יש דרמה אדירה בסיפור הזה ואפילו מפתיעה - אם כי קצת אכזב אותי האופן שבו הסופרת מפתיעה אותנו - אפשר היה להסתדר גם בלי הסוף הדרמטי המפתיע ועדיין להשאר עם ספר טוב, קריא, מעניין, פותח צוהר לחיים אחרים ולאופן שבו מהגרים מנסים להשתלב ויחד עם זאת לא לאבד את המנהגים, המסורות וקוד החיים הטמון בהם מלידה.
ספר בהחלט מומלץ ואני כמובן ממתין לספר הבא שלה.