יש אנשים שהעבודות שלהם מראות את הגדולה שבמין האנושי. שגורמות להתגאות להיות חלק ממנו. אריסטו, דנטה, ויליאם בלייק. ואז בא ג'וזף קונרד ומזכיר לי לפעמים איזה גיהינום עלי אדמות האדם מסוגל ליצור.

בנובלה קצרה ופשוטה. סיוט בשלושה חלקים, מפרט לנו קונרד/מרלו בספק ביקורת, ספק כאחד מהם על זוועות האימפריאליזם. בפרט בזוועות שליאופולד השני עולל בקונגו. עלאק קונגו החופשית. וכמו כל עולם מורכב, שבו הושלכנו מגן העדן, הבלגים אמביוולנטיים. כי בכל זאת ליאופולד טיפח את בלגיה למקומות טובים. אבל לא את קונגו.

לא תראו עכשיו משהו בסטייל 120 ימי סדום, אבל כמו בעיבוד הקולנועי המושלם של קופולה "אפוקליפסה עכשיו", שהפך את הנובלה הזו לרומן עב כרס, התחושה של הקורא כמו הצופה. כאילו נכנסו לתוך ג'ונגל אכזר, חושך יותר מפחיד מאותו יער שדנטה תיאר כמפחיד יותר מהמוות בקאנטו 1.

ואולי יותר מפחיד מהיער, בני האדם שאיבדו צלם אנוש. אותם אנשים חלולים שת. ס. אליוט תיאר בפואמה שלו שציטטה את השורה המכריעה בלב המאפליה.

לא תמיד העלילה מובנת לקראת הסוף, אבל האווירה עצמה היא הנובלה וגדולתה שמתארת עוד תקופה חשוכה בהיסטוריה ומשמשת כמסמך חשוב שמזכיר לנו אילו דברים נוראים אנחנו מסוגלים לעשות.

הרומן האפל הזה, כל כך אפל שגם אם נדליק מדורה על הכתוב עדיין הערפל יסתובב סביבך כמחסום להבנה הרציונאלית של האירועים בספר. לא הכל ברור וחד כיאה לחשיכה . וכפי שהספינה שטה בנהר הקונגו, באיטיות מופלגת בתוך ים של ערפל כשפראי אדם משולהבים רוקדים מסביב למדורות, כך גם קראתי את הספרון הזעיר הזה, במנות קטנות כדי ליצור לעצמי תמונה ברורה ורציפה של האירועים.

ג'וזף קונרד, סופר שנולד בפולין וגדל בבריטניה עבד כרב חובל בספינת קיטור בנהר הקונגו. הסיפור לב החשיכה מושפע מעבודתו כרב חובל בקונגו הבלגית עם כל הזוועות והקולוניאליזם תחת שלטונו של המלך ליאופולד השני מבלגיה, בין השנים 1885–1908. זוועות אלה התרחשו כחלק ממדיניות העבודה בכפייה.

והעלילה כמו נוצרה מעצמה כשבסיס הסיפור הוא בעצם סיפור על אירועים שקרו בהיסטוריה ואנו כיום לומדים ומצרים על הזוועות האיומות עד שהמוח צווח די. מה שמוזר בספר שגם אם האפלה שוררת היא עמומה. לא קוראים לילד בשמו, לא באופן ברור. יש רמזים לכאן או לכאן. יש תעלומות והרבה סודות. מה, לא חשבו לספר לי לפני שאני קוראת? אז לא! מה שהקורא יבין אז יבין ואם לא יש אחרית דבר ששם יש כמה הסברים.

וכמו בכל מסע גם כאן הוא מתחיל בחלום. חלום להיות רב חובל, לנווט ספינה משלך. רעועה ככל שתהיה אבל שלך. לאחר פרוטקציה וקשרים עם הדודה של הסבתא של החברה של החבר...רב החובל שלנו בעלילה התקבל לעבודה כרב חובל. כנראה שהאזנים של רב בחובל שלנו היו גדולות, כי בכל פעם שישן או עבד תמיד שמע ההתלחשויות. על סחר בשנהב, על שחיתות, על כסף גדול שעובר מיד ליד. ובעיקר שמע על המושחת מכולם מר קורץ. כל המסע בספר הוא הדרך אל מר קורץ.
לאחר שהספינה הושמשה כראוי יצאו מנהר התמזה כמה קניבלים כעובדי סיפון שהתנהגו ממש יפה ולא טרפו אף אחד. חברה עם רובים ותחמושת, קצת אוכל כדי לעבור בכפרים ולחפש את הסוכן המהולל מר קורץ. בדרך כמו שתמיד קורה במסע פוגשים אנשים, נרדפים, רודפים. עולים על סלעים ואבנים . נהר הקונגו המסוכן טומן סכנות רבות ומקומיים משולהבים עם חצים מאחורי כל שיח או הר. ובמסע גם פוגשים דברים מוזרים או אנשים נדירים. כך קרה גם הפעם. רב החובל מצא גבר בן 25 שפניו קורנות ועיניו חכמות. רוסי שבתוך כל ההמולה איבד ספר חשוב על ימאות. המיוחד בבחור שהוא נראה כמו ליצן. בגדיו מטולאים וצבעוניים. זו נקודת האור היחידה שקרנה מהספר. הבחור לא חיפש כלום או רצה כלום מהחיים הוא פשוט היה שמח מלהיות.

"זוהר העלומים עטף את סמרטוטיו הססגוניים, את מחסורו, את בדידותו, את השיממון המהותי של נדודיו חסרי השחר." "חייו לא היו שווים קניה של יום אחד, והוא חי וקיים, באומץ רוח, בפזיזות, והיה חושב שהוא בלתי מובס, הזוהר דרבן אותו, הזוהר שמר עליו מכל פגע. בוודאי לא רצה מאומה מן השממה אלא מרחב לנשימה ולהמשיך לעמוד באתגרים". "אם הייתה מעולם רוח הרפתקנות טהורה, נמהרת, לא מעשית לחלוטין שמשלה בבן אדם, היא משלה בצעיר המטולא הזה."

השפה נפלאה, העלילה לוקה בחסרון של אי בהירות אבל אולי זה כדי לתת תחושה שנמצאים ממש כאילו בתוך חלום,תעצמו לרגע עיניים ותדמיינו
סבך בתוך ג'ונגל ומלא צמחייה מסביבך. ערפל וספינה ששטה באיטיות. ביצות, ירוקת, וציקדות או צפרדעים מקרקרים,
עור ברווז מקור ומפחד שמה משהו עלול לקרות.

לפעמים באפילה החושים מתחדדים כדי לחפות על חוסר הראייה. זו ההרגשה המדוייקת שלי בזמן קריאה..

"אבל הבחורים האלה חשיבותם לא היתה רבה, באמת. הם לא היו מתנחלים: לדעתי, המינהל שלהם היה רק מסחטה ולא יותר. הם היו כובשים, ולשם כך דרוש רק כח אכזרי – ואם יש לך כח כזה, לא עליו תהיה גאוותך, מכיוון שכוחך הוא מקרי בלבד, הוא נובע מחולשתם של אחרים. הם חטפו מה שיכלו לשם הלקיחה. זה היה שוד אלים, רצח חמור בקנה מידה גדול, והם עשו זאת בעיוורון – כיאה למתמודדים עם חשכה. כיבוש הארץ, שפירושו ברוב המקרים הוצאתה מידי מי שצבע עורם שונה, או אפם שטוח מעט יותר משלהם, איננו מעשה נחמד אם מתעמקים מדי בדבר; מכפרת עליו רק האידיאה. אידיאה שמתבססים עליה; לא אמתלה רגשנית אלא אידיאה; ואמונה חפה מאנוכיות באידיאה הזאת – משהו שאפשר להציב, להשתחוות לו, ולהעלות לו קורבן".

זו על פי רב החובל מרלו, תמצית הקולוניאליזם. בהמשך מרלו מספר את הסיפור על המסע שלו לקונגו, ללב חשיכת הקולוניאליזם הבלגי, שהתאפיינה באכזריות רצחנית, ניצול מחפיר והתעללות חסרת רחמים באוכלוסיה חסרת-ישע. הפראים האומללים הם בסך הכל עוד אמצעי יצור שנעשה בו שימוש כדי לנצל את אוצרות הטבע של אותו איזור. המונח "פשעים נגד האנושות" נברא על ידי ג'ורג' וויליאמס בשלהי המאה ה-19' לאחר שחזר ממסע שארך שנה וחצי באותו איזור מוכה גורל.

הסיפור מסופר בניחותא לחברים היושבים עימו על נהר התמזה, הנהר מתואר כמלא אור, בניגוד מוחלט לנהר העלום בקונגו שבו רבה האפילה ואף שם אין לו. אבל מרלו מבהיר כי שאלת האור והחושך מצויה בעינו של המתבונן, וכך היה נהר התמזה חשוך עבור הכובשים הרומאים שהגיעו לארץ הפראית שהיום היא בריטניה הגאה והשאננה. החשיכה הזאת כפי שמצוין באחרית הדבר אינה רק רק פיסית אלא גם מוסרית ואותם כובשים רומאים פעלו על פי אותו הגיון המניע את האימפריאליזם המודרני, במקרה הזה הבלגי.

הסיפור עצמו מתמקד בתלאות המסע של מרלו במעלה נהר עלום השם, במטרה להחזיר למטה סוכן בשם קורץ, שעשה לו שם, לטוב ולרע, במי שמגיע למצבורי שנהב מרשימים בדרכים יצירתיות. על הדרך מרלו מתאר את הווית החיים של הפראים (לאיש מהם אין שם), את האטימות של הפקידים הקולוניאלים, ואת הבורות המוחלטת של האירופים באשר למנהגיהם של הפראים, למעט אותו סוכן קורץ. אבל היכרות זאת אינה הופכת אותו לאדם טוב יותר אלא תורמת להשחתתו. נראה כי מדובר בתהליך דטרמיניסטי.

הסיפור אינו שופע סצינות אלימות אבל נסיבות החיים המחרידות הן אלו הגורמות למקומיים למות כמו זבובים. קונראד, באמצעות מרלו, מתאר את זוועות הקולוניאליזם אך מתיאור זה, כך אני מתרשם, נעדרת ההכרה בדבר השיוויון בין הגזעים. היום ספר זה אינו תקין פוליטית בנקודה זו, אך זהו גם סוד כוחו. הוא נאמן להלך מחשבה נפוץ באותה תקופה, פרי הבאושים של הקולוניאליזם. הסיפור הזה נכתב ב-1899 4 שנים לאחר פרסומו של בספרו הראשון "שגיונו של אלמאיר". גם שם התייחסות למקומיים היא כאל פראים וגם שם המפגש בין האדם ללבן הוא טרגי גם עבור האדם הלבן.

הספרון אינו בבחינת חווית קריאה שוטפת. משולבים בו הגיגים רבים על טבע האדם. עם זאת, הוא בעיני יצירה טובה מבחינה ספרותית, בנויה היטב, אך חשוב מכך הוא האור שהיא שופכת על תקופה חשוכה בהסטוריה. נראה שהקולוניאליזם כסוג של כיבוש הוא משחית וזה תקף במקומות ובזמנים אחרים עד ימינו אנו ולמרבה הצער גם בעתיד הנראה לעין.

בהקדמתו של קונרד ל'כושי מן הנרסיסס', רומן שקדם ל'לב החשכה', קונרד תיאר את תפקידו כך: "להשתמש בכוחה של המילה הכתובה כדי לגרום לך שתשמע, לגרום לך שתרגיש... ובראש ובראשונה לגרום לך ל ר א ו ת. דבר זה - ולא יותר ממנו, והכל בו." (על פי אחרית הדבר מאת הלל מ. דלסקי)
מעבר לפוליטיקה, לביקורת הסמויה (ואולי אף הגלויה) כלפי הקולוניאליזם והיחס לשחורים (שדיינו בכך שאם הובילה למשהו טוב - הרי זה לסילוק המנדט הבריטי מארצנו הקדושה, בעקיפין-עקיפין), הספר הזה לטעמי הוא בראש ובראשונה תענוג קריאה נדיר. עושר התיאורים של סבך הג'ונגל ההולך ומחשיך סביב מרלו, כמו גם תיאורי השינוי הנפשי שהוא חווה, סיפקו אותי יותר מכל סרט שאי פעם ראיתי, שבספק אם יגיע לקרסוליים של היכולת של קונרד להפוך את הקורא לשותף פעיל בהחלט במסע. ועדיין, לכל אורך המסע ובסופו היה רב הנסתר על המגולה, ואף שזו הפעם השנייה שאני קורא את הספר (בפעם הראשונה כחלק מקורס בפתוחה, עם כל הניתוחים והפרשנויות), ואולי כי כך בעצם רצה קונרד, בהשתמשו בטכניקת "פענוח מושהה" - תיאור הנראה לעין לפני תיאור התפיסה השכלית של הדברים, שגם היא לא מספיקה כדי לפתור את התעלומה. הראייה הזאת במה שהתרחש מותירה ספקות שאין בכוח השכל לפתור. וייתכן שאף נרע את מצבנו ככל שנתאמץ להבין לפשר הדברים - כי כך נישאב אל תוך החשכה עמוק יותר ויותר, עד שלא נוכל עוד להימלט ממנה...
הספר רצוף אלמנטים של ספר אימה, כך שלא פלא שקינג בחר ב'לב החשכה' ובקורץ האיום כבסיס לדמות הראשית בספרו 'לוכד החלומות' המעולה.