למי יש אפילו כוח לצפות בחדשות?

מאז חודשיה הראשונים של המלחמה בהם כולנו ללא יוצא מן הכלל היינו דבוקים למסכי החדשות שהזינו אותנו "כל טוב" על המצב העגום (בלשון המעטה) אליו נקלענו אני מרגישה שאני לא יכולה יותר להכיל.

בימינו הפחד והחרדה באים בכל כך הרבה צורות ובכל כך הרבה פלטפורמות שממש לא צריך להתאמץ ולפתוח את הטלוויזיה כדי להתאמת עם המציאות. כן, אני מודה, מאסתי בחדשות. מאסתי בלופ החוזר הזה שאנחנו תקועים בו ובאינסוף תחושת ייאוש.

ובכל זאת, למרות שהיום הכל נגיש ומתפרסם תוך שניות ברשתות החברתיות, לפעמים אני מרשה לעצמי להציץ במהדורה המרכזית רק כדי לנסות לאחוז במציאות שעוד קיימת ועולם כמנהגו נוהג.

שי, עיתונאי בינוני שאבד עליו הכלח, מוצא עצמו בשלהי גיל החמישים ללא עבודה יציבה וללא פרנסה מכובדת. השנים הטובות שלו כשדרן חדשות חלפו מזמן והוא מקבל אינסוף דחיות. אולי משום ששי מעדיף להישאר "בינוני" גם בדעותיו, הוא אינו מקצין את אמירותיו ומשתדל תמיד לרצות את שני הצדדים ולא להרגיז אף אחד. בימינו, אומרים לו חבריו לעבודה אתה צריך לבחור צד.
שי, שמתוסכל מחוסר ההכרה בו ומהכבוד האבוד שרק הולך וצונח, מוצא עצמו לפתע עובד בערוץ הפטריוטי ומעוות את דעותיו רק על מנת לשוב ולהיות רלוונטי. הוא משקר לעצמו כדי להתקדם ולצבור תאוצה ובדרך מקריב לא מעט.

קשה מאוד להתחבר לדמותו של שי, הוא פועל ממניעים של רצון לפרסום והכרה, מניע מאוד שטחי שלא מצליח לחלחל ולהגיע למשהו עמוק. אני דווקא אוהבת דמויות "לא אהובות" שיכולות לעורר אנטגוניזם, אבל ההצדקה לפעולות שלהן צריכה להיות כל כך ברורה ומפורטת כדי שנצליח להתחבר ולאהוב אותן על אף החולשות והטעויות.

למרות זאת, אין ספק שישי שריד יודע לכתוב. הכתיבה שלו נגישה נעימה ורהוטה, הוא יודע להוציא את המיטב מסיפור טוב ולספר אותו בלי הפרעות או פרטים לא רלוונטיים מסביב. יש לי מלוא הערכה לסופר שבוחר לעסוק בנושאים שלא תמיד הכי נעים לשמוע עליהם, נושאים רלוונטיים, בוערים ומעוררי מחלוקת.

כארבעים עמודים לפני הסוף, הספר קיבל מבחינתי תפנית שלא צפיתי ומלחמת השביעי לאוקטובר נכנסת לתמונה, דבר שהצליח לגעת בי ואפילו לרגש. מצד אחד מוזר לכתוב על משהו שאנחנו נמצאים בשיאו מצד שני אמיץ ומוערך.

יצא לי לחשוב על הספר הרבה אחרי קריאתו. הוא לפעמים מעצבן, מקומם ומייאש אבל מצד שני כשספר גורם לי להרגיש (גם רגשות שלעיתים אינם תמיד חיוביים) כנראה שבכל זאת יש בו משהו.

עיתונות ושלטון

מרקס טען בעבר, שבכדי ליצור מהפכה, הפרולטריון צריך להשתלט על אמצעי היצור. היום כבר לא משתלטים על אמצעי היצור, אלא על אמצעי התקשורת, דרכם מבקשים לשלוט על התודעה האנושית, ובכך לעצב עמדות פוליטיות ולגבש את הבייס הפוליטי סביב מדורת השבט העכשווית, אמצעי התקשורת המזוהים פוליטית עם צד מסוים.

ישי שריד, בספרו הפאנליסט, עוסק בשאלה הרלוונטית, לאופן בו מפלגה פוליטית משתלטת על אמצעי תקשורת, ועל השיח ברשתות החברתיות, באמצעות עיתונאים לשעבר שהפכו להיות שופרותיה של אותה מפלגה והפוליטיקאי העומד בראשה.

הפאנליסט, מתאר את מסעו של שי, עיתונאי לשעבר שנמצא בשפל כלכלי, משפחתי ומקצועי, שגורמים לו לשנות צד, מהמרכז הפוליטי המתון, הוא מתמקם בערוץ הטלוויזיה "הפטריוטי", המוקדש ליצירת שנאה כלפי המחנה האחר.

שריד, מצליח לחדור לתוך תודעת שי, העיתונאי המוכר את נשמתו, בכדי להיות רלוונטי, בכך שהוא יהפוך לחלק מהפאנליסטים המצטופפים סביב שולחן החדשות בפריים טיים. אם אתה יושב סביב השולחן, משמע אתה קיים, משנן לעצמו שי, את העיקרון שקובע את הרלוונטיות שלו כעיתונאי ואיש תקשורת.

הישיבה סביב לשולחן, בערוץ הפטריוטי, הופכת את שי, לבובה תלויה על חוט, שאת המה מבחינת התוכן והטונים, הוא מקבל באמצעות איש הקשר של ראש הממשלה. אם שי, ירצה את ראש הממשלה, הוא ישב בפאנל, אם לא, הוא יגורש ממנו. דינמיקה הגורמת לשי, להקצין את דעותיו ולרקוד לפי החליל של מפעיליו.

מה זה עושה לערכיו הבסיסיים, ליחסיו עם חבריו ובני משפחתו. בעיקר עם אשתו אלונה וביתו המשתתפות בהפגנות קפלן, בגרעין האקטיביסטי היורד לכבישים, ובנו שפשוט בחר להתנתק ממלחמת התרבות ומהמשבר המשפחתי ולהרחיק לארה"ב, משפחה הנמצאת בפירוק טוטאלי.

שריד, משקף את המאבק הפנימי של שי, באמצעותו הוא מעלה שאלה: האם לכתיבה עיתונאית, או לאמירות פוליטיות המתחפשות לעיתונות, יש גבולות או לגיטימיות? את הדילמה הזאת מעלה שריד, באמצעות שי, היושב בפאנל הערוץ הפטריוטי, ושומע את עמיתיו לשולחן משקרים לעתים קרובות במצח נחושה, אך הוא בוחר לשתוק.

שריד, מפנה זרקור בספרו, למאפייני התקשורת והרשתות החברתיות, בהן קיימת הקצנה ושנאה הולכים וגוברים, כחלק מהמגמה למקד את קשב פעילי הרשתות החברתיות באמצעות יצירת דו שיח של שנאה. איך זה משפיעה על החברה, איך זה משפיע עלינו?

שריד, לא מציע תשובות, אלא מציף את מורכבות המצב – האם התקשורת והרשתות החברתיות הן האשמות העיקריות, לפילוג העמוק בחברה הישראלית, או שהן בסך הכל כלי שדרכו מתבצע שיח השנאה, על ידי שליטת פוליטיקאים וכסף רב המשמש לקניית ערוצי תקשורת מטעם?

הפאנליסט, הוא קריאה חובה לכל מי שמעוניין להבין את הדינמיקות החברתיות המורכבות בחברה ובפוליטיקה הישראלית, הוא מציע הצצה מדויקת וביקורתית, המעוררת למחשבה בעידן בו השנאה והפילוג מעצבים את השיח הציבורי.

שי תמוז, סופר ומחזאי בשאיפה, כתב ספר אחד שנשכח והוא תקוע בכתיבת מחזה. את פרנסתו הצנועה הוא מוצא בכתיבה, בין השאר כמבקר תיאטרון וספרות וכבעל טור לעת מצוא. יותר מכל הוא שואף לפרסום ולהכרה, אך אלה חומקים ממנו, משום שהוא נטול כריזמה, ומשום שבעצם אינו אומר דבר בעל משמעות, ונדחק לשוליים כמשעמם. ברור לו שאם היה בוטה וחד-משמעי היה מצליח לצבור עוקבים ותגובות, אבל אופייו אינו מאפשר לו להיות כזה. את כל המידע הזה, יחד עם תיאור היחסים המשפחתיים הרעועים של שי, ישי שריד מורח על פני כתשעים העמודים הראשונים של הספר בכתיבה דלה ואינפורמטיבית שאינה מתקדמת לשום מקום.

כשהרפורמה המשפטית עולה על סדר היום, וגל המחאות גואה, שי כותב מאמרים מפייסים, אבל מתחיל למאוס בהליכה על ביצים. מאמר בעד הרפורמה פותח לו את הדלת אל ערוץ 14, ומקנה לו מקום בפאנל. זמן מה הוא נהנה מן הפרסום, וגם מן החרפות והגידופים שהוא סופג, אבל ההופעה החיוורת ונטולת הכריזמה שלו היא שוב בעוכריו. כדי לתדלק מחדש את הענין הציבורי הוא בודה היסטוריה משפחתית של קיפוח עדתי. השילוב של הסיפור עם דעותיו והבטחון שהוא הולך וצובר, מוליכים אותו אל הפרס הגדול מכולם: הנהון של היכרות מצד הבן של, שמץ של אישור מצד רעייתו של, וחיזוקים מצד ראש הממשלה עצמו.

ארועי השבעה באוקטובר אינם משנים את העמדות ששי מביע. כל מה שחשוב לשי הוא להיות באור הזרקורים.

חלקו הראשון של הספר היה, כאמור, משמים. חלקו השני הוא כתב שטנה כנגד מחנה הימין ברמה של העלבות בגן. שמישהו יספר לשריד שיש אנשים בשני הצדדים, ושיש גם אמצע. סביר שלא ישתכנע. כי בעולם של שריד יכול להתקיים מצב שבו כששי, שאמור להחליט מי יקבל פרס ספרותי ממלכתי, מעיין ביצירות שהוגשו, הוא מגלה שבכל פעם שהיצירה ראויה מסתבר שהיא נכתבה על ידי האליטה הישנה. כל השאר אינו שווה את הנייר שעליו הודפס. אז כן, זה רע מאוד ושגוי ומקומם להחליט למי להעניק פרס ספרותי על פי השתייכות עדתית או מפלגתית. זה רע ושגוי ומקומם לא פחות לקבוע שכל הכותבים הטובים מצויים בצד אחד של המפה הפוליטית-חברתית.

ועוד לא דברנו על כתיבה עצלה ורשלנית שמזניחה פרטים ועמוסה סתירות. הכל מאוד שטחי, מאוד מוכוון אג'נדה. הספר הזה הוא כולו "הם" ו"אנחנו", שחור-לבן. בשביל זה יש טוקבקיסטים.

אז ככה הסיפור לגבי הספר הזה מתחיל בפאנל כשהייתי בבית אריאלה בשבוע הכותבים, הייתי באיזה שיחה עם כמה סופרים שי שריד היה בינהם, ואני זוכרת שדיברנו על פוליטיקה והאם ראוי שסופר יכניס את עצמו לזירה הפוליטית, לא לרוץ לפוליטיקה,אבל יהיה כאחד שמגבש את דעותיו לגבי המנהיגים כמו שעשו עמוס עוז שהיה כידוע כאיש שמאל, ומאיר שלו יונתן גפן, שהם היו במחנה השמאלי.
אני מעולם לא אהבתי את העיסוק הזה בפוליטיקה בייחוד ביצירות, אני בהיותי שנמצאת באמצע לא שמאל ולא ימין, ואני גם לא רוצה להתעסק בזה אלא בשם היצירה כשלעצמה.
אז כמה מהסופרים שם שלא אגיד את שמם אמרו שהם לא רוצים להיות הקול הזה שרוצים להשפיע, להגיד את דעתם. הסופר הזה אמר שהוא כן רוצה להשמיע את הקול, גם בפוליטיקה וגם גיבור תרבות כשיגדל דור. הוא הקריא קטע מהספר ואני נשאבתי למילים, אהבתי את הדמות שנקראה אז והחלטתי לרכוש את הספר בעקבותיו ומצאתי אותו ביום כיפור במבצע, אמרתי יאללה ננסה.
והתחלתי לקרוא את הסיפור בערב יום כיפור התחלה טובה, משום מה התבאסתי על כך שאין מספרי פרקים או , שם של פרק,לעשות לי סדר על מה כל פרק הרגיש לי מבולבל. אבל העלילה זרמה לי ככה שמאוד נהנתי. הסיפור מגולל את סיפורו של שי עיתונאי ותיק בעיתון ובחדשות המשתייך לחוג השמאלי שבמפה יש לו טור מאוד מצליח הוא נפגש עם אשתו אלונה בתקופת רצח יצחק רבין שמאוד משפיע עליו, היא אומנית צעירה לעומתו שהוא עיתונאי, הם מתחברים הם מהגרים לארה''ב ומתחתנים.
הוא חוזר לארץ והאכזבה מגיעה, הוא לא רלוונטי יותר לעיתונות, חוץ מהעיתון שהוא כותב, הבן שלו עומר רוצה להגר לאמריקה כי קשה לו בארץ, גוני ביתו סובלת בבית ספרה לא רוצה ללמוד וגם אשתו מואסת בו אחרי שנהפכת להיות אוצרת במוזיאון היא מתאהבת בבחור אחר, והוא מרגיש לא רלוונטי. הוא מרגיש שכל דבר שהוא נוגע זה כישלון צרוב, הוא מרגיש שלמרות שהוא כותב, והוא חושב שדעותיו הגיוניות, לא מתייחסים אליו, אלא הוא מיושן הוא מהדור הישן, של פעם. הוא לא רלוונטי, וגם הוא לא מושך אש, הופעתו בטלוויזיה לא עולה על הציפיות המבקרים. הוא נמצא בשפל בחייו הוא מרגיש שאף אחד לא רואה אותו. עד שיום אחד הוא הולך לים ונתקל בכלבים במעשה אלימות הם נושכים אותו, ומסתבר שהבעלים הם ערבים הוא נפצע קשה מהנשיכה, הוא כותב על כך טור ומתחיל לקלל את אותם ברנשים, עד שפתאום באורך פלא כולם מתייחסים אליו, בעיתונות, פתאום פונים אליו שרים, אנשים כותבים לו, שמצטערים שהוא נפצע וצריך ללמד לקח את הערבים( אני יודעת שזה לא יקרה במציאות אבל זה משעשע אני חושבת שהוא כתב על זה באופן היפותטי לא בתור משהו שיכול לקרות) אז הכול נפתח נהיה פרשן בערוץ ימני(כן אני יודעת שזה סוג של פארודיה לערוץ 14, לא חייבים לקרוא לזה בשם) ערוץ המתחנף לראש הממשלה. והוא מרגיש שפתאום רואים אותו, ראש הממשלה מתייחס אליו, השרים והוא נהיה כוכב עולה ברשת עם עוקבים. למרות שהוא יודע שזה מקום שמוליך שולל שמתחנף לראש הממשלה הוא בכל זאת שם, בשביל שיראו אותו, בשביל הרלוונטיו בשביל פרסום והפרנסה. למרות שהוא יודע שזה שקר, אבל הוא משתכנע איכשהוא עם עצמו שפתאום הוא מאמין בדעות הימניות, שזה קורה להרבה עיתונאים שהופכים משמאל לימין. הוא נתן דוגמא לכמה שם, שלא אגיד את שמם. אבל זה בהחלט קורה, שפתאום בן אדם משנה את דעותיו.
לסיכום- אני חושבת שהספר מאוד מעניין, הוא מתאר גם משהו שהוא כן רלוונטי וקורה להרבה אנשים לא חייב עיתונאים, דמויות שמתפכחות מהדעה הפוליטית שלהם ואז הם מבינים שהם בשטיפת מוח.אפשר להשוות את זה לאנשים שמגלים את האור אבל לא באמת מגלים את האור ולא מתפכחים, אלא פשוט מתלהבים מההילה והפרסום או שמרגישים שמישהו מקשיב להם אז הם פונים לצד אחר כך הדמות הרגישה(לא בגלל שהיא באמת הבינה למה היא מאמינה בדעות אלה, לא שהיא האמינה אלא סתם באותו רגע הרגיש שהם נותנים לו תמיכה אבל זה מדומה לא באמת) אהבתי את הניסוי הקטן שהדמות עשתה שזה בעיני הדבר שהיה מעניין מכל.
מה שפחות אהבתי, לא אהבתי את האיזכורים של דמויות פוליטיות זה מאוד הרס לכותב את המסר, להזכיר פוליטקאים למרות שהוא השתדל שלא, ולקרוא להם בשמות אחרים, זה נחמד גם אני ניסיתי לעשות את זה שכתבתי פעם על דמות מסויימת. זה קצת מאבד מהספר והופך לקומי(שלא נראה לי זאת הייתה המטרה) או לפארודיה על הפוליטיקה הימנית, אני חושבת שהוא לא היה צריך להזכיר שמות על עיתונאים ופוליטקאים הורס מאוד את הרעיון(לפי דעתי)
ושלא היה פרקים לספר, זה גם משהו שהפריע לי. אבל הרעיון מעניין, וזה שאנשים לא התחברו (כמוני)וחשבו שיש כאן פארודיה או איזה שם רע לחברה הפוליטית הימנית, זה לא אומר שהספר לא טוב, אם הוא לא היה טוב לא היו קוראים. לא חושבת שהיה צורך להכניס איזה שם של ערוץ או עמדה כלשהיא אלא זה יכול לקרות בכל מדינה שאנשים פתאום מגלים את האור ועוברים לצד אחד, לא בגלל שהם באמת מאמינים אלא בגלל התחנפות למנהיג. וזה קורה להרבה אנשים בעולם וגם במדינת ישראל,אז יפה.והעיסוק בכתיבה כשלעצמה אהבתי מאוד בספר.