#
היינו קבוצה של סטודנטים שהוזמנו לביתה של אחת המרצות. לא זוכרת מה היתה סיבת ההזמנה. ישבנו במעגל כשהמרצה, הולנדית חביבה וחיובית, בדיוק כמו שחשבנו אז על הולנדים, שלפה מארון גבוה קופסת ביסקוויטים לא חדשה. היא העבירה את הקופסה בינינו ולאחר הסבב סגרה את הקופסה בקפדנות והחזירה לארון. אני זוכרת את התדהמה שלי – תוצר הכנסת האורחים הישראלית - מהמעשה הזה. בספר הזה יש סצינה ממש דומה. אחיינית מגיעה לבקר את הדוד שלה. הוא שולף שני ביסקוויטים ומניח אותם על צלחת. הוא אוכל ביסקוויט, פירורים על כרֵסו המדושנת, מושיט את ידו לצלחת, נזכר שכבר אכל את הביסקוויט שלו ומחזיר אליו את ידו הריקה.

איזבל המכונה איזה על ידי בני משפחתה היא אישה בת 30. היא חיה לבד בבית גדול בפריפרייה הולנדית. מאז שאמה נפטרה, היא עסוקה בשמירה על הקיים. מערכת שלמה של פעילויות, טיפול בכלי האוכל המפוארים של אמא שלה, הנמצאים בארון תצוגה ויוצאים רק לנקותם מאבק. ספירת הכפיות, רשימה מדוקדקת של כלי בית, כדי להיזהר מאלה שרק רוצים לגנוב ממנה. כל זה קורה בשנת 1960 בהולנד המתאוששת מהקטסטרופה הכלכלית של מלחמת העולם השנייה. הוא מתאר את מה שלא ידעתי על הולנד והולנדים במלחמה ההיא ואחריה.

הספר הוא פשוט מדהים, לטעמי. כתיבה מפוארת. שמצליחה לגרום לקורא להשתתף בעלילה, בלי משפט אחד של תיאור חיצוני. כמה מילות תואר כמו תספורת, שיער מחומצן, גוף סומר, הסמקה ממבוכה, אודם מקור, הם כל מה שהסופרת שוטחת בפני הקוראים שלה, כדי שידמיינו את מה שהיא כותבת עליו. הכתיבה גורמת גם לחלקים פחות מעניינים של הספר – תיאורים משמימים של איזבל הנעה בציר ידוע מראש של סידורים וטיפול בבית – להיראות מרתקים. בשלב כלשהו הסיפור משתנה והופך מרתק בלי קשר לכתיבה.

ון דר ואודן נולדה בישראל לאם ישראלית ואב הולנדי, ובגיל 10 עברה עם משפחתה לגור בהולנד. ספר הביכורים הזה נכתב באנגלית, והיה מועמד ל"בוקר" ב 2024. לא קראתי את הספרים המתחרים, אבל הספר הזה ראוי בהחלט לפרס, לדעתי. הסיפור שופך אור על ההולנדים, שמתגלים כמורכבים יותר משחשבתי, ועל הדרך עוסק גם באשמה, בבושה, בחוסר התאמה חברתית ובמה שביניהם.



1/2

כמה דברים יש לומר בפתיחה: הספר הזה יכול להיות תסריט לסרט משובח בידיים הנכונות. אמרתי וזרקתי עצם למי שצריך. הדבר השני נגזר מהראשון: למרות האפשרות להפוך את הסיפור לתסריט ולסרט משובחים, הסוף פה וגם פה יהיה מרופט. אין פשוט סוף תפור טוב לספר/סרט הזה.
בתחילה לא אהבתי את ההשתרכות הלא ברורה. זה מפיל אצלי הרבה ספרים. אבל הביקורות הללו והמשכתי.
אז על מה הספר?
אחד לואי מביא אל אחותו את אהובתו הזמנית אווה. הוא לא יודע שהיא זמנית והיא לא מעלה בדעתה להיות זמנית. איזבל אחותו גרה בבית בהם גרו פעם הוריה בתום המלחמה, מלחמת העולם השנייה. המקום הוא מזרח הולנד והבית, הסבר רשמי, לא שולם במלואו. בעליו איבדו אותו בשל המשכנתא, אבל כי היו בעצם יהודים. מי שנכנס לגור אלה משפחתם של לואי, איזבל והנדריק. השנה 1961, איזבל בת 31 ובערך כך אווה.
לואי גר בעיר ומביא את אהובתו אווה לגור כחודש אצל איזבל. הוא נקרא לעבודה דחופה לפריז. הנדריק ממילא לא גר בבית, אלא עם אהובו סבסטיאן.
ההתחלה עם אווה ואיזבל לא היתה טובה. איזבל שומרת בקנאות על הבית הגדול בו היא גרה לבד. אווה נכנסת לבית ונוגעת בכל דבר. דברים גם מתחילים להעלם, לא שאיזבל חושדת באווה. אווה גורמת לאיזבל להפתח ולוותר על נוקשותה, אפילו נוצר קשר עליו לא אספר. כל רמז נוסף יקלקל לכם ורק אומר שיש יומן, שאווה עוזבת ללא היומן, יומן המגלה את עברו של הבית והסיבה שאווה כל כך רצתה את לואי.
לא יודע למה אצלנו בזיכרון הלאומי שלנו כל כך מוקירים את ההולנדים. יותר ויותר מקרים מראים את נוקשותם וחוסר התמימות שלהם. הספר הזה לא יבוא בטובתם, אבל ינסה אולי ליצור איזו סליחה והבנה, אני מברבר הרבה מדי, לכן זה יכול להיות סרט משובח. לא יודע למה אני מתעקש על סרט, אבל הדרמה נשפכת מכל כיוון.
אתן לכם לגלות את צפונותיו של הספר בעצמכם. הספר שווה את זה. כרגיל עם סוף מרופט שהוא גם ממהר לסגור עניינים פתוחים וגם לא בא בטוב לסיפור כולו. אבל, כאמור, הסיפור שווה את זה.

אני באמת מאמין שספרות יכולה לתקן את העולם. ויש בעולם ספרים שמותירים את הקורא נטול אוויר. ובספר הזה הכתיבה נשלחת ללב הקורא כחץ מדויק, הגיבורים חודרים לכל פינה בגוף, תובעניים דורשים את מלא תשומת הלב. מניחים את עצמם פרושים לפני הקורא, בוא תקרא, תרגיש.
הקיץ רותח, כמעט אלים, אין בו הרבה רגעים טובים. נראה שאנחנו מאבדים את עצמנו לעצמנו. אז אני מנסה להתנחם ברגעים משובחים של ים, תמיד ים זה החיים. כותב לפנות בוקר, מתמסר לזמן מטיב עם חברים וקורא. כבר זמן רב אני לא צופה בטלוויזיה, שומר על ניתוק מכוון, ובערב אני מעדיף ספרים
אחרי יום עבודה אני נשכב על המיטה כשהמזגן שמקרר החדר משיל את שכבת החמסין המהביל שנדמה שרודף אחריך. הבית שקט ואני מתמסר לספר.
פעם בשבועיים אני מקפיד לשאול ספרים מהספרייה, יש בכך סוג של מחויבות לעצמי. יש משהו מנחם בספריה, זה מרגיש כמו מקום מוגן שהולך ונעלם. לאחרונה אני גם קורא לא מעט ספרים דיגיטליים וזו בהחלט תוספת נחמדה. בחנויות הספרים כבר מזמן איבדתי עניין
לספר "מקום שמור" נחשפתי דרך המלצת חבר שאני מעריך את טעמו הספרותי. ומה אומר, הרבה זמן לא קראתי ספר כזה. שילוב מרשים של איפוק, יצריות, תשוקה, אובדן, זמן שמתפוגג ואמת אחת.
"מקום שמור" הוא ספר על זמן ומרחבים ליד החיים. ספר על סימנים שנעלמים ועל מה שנותר ויותר על מה שנעלם.
הספר כתוב במשפטים קטועים ומדויקים שמייצרים חווית קריאה בעלת מקצב מיוחד ותנועה מושלמת. הגיבורים של הספר כתובים בקולות מדויקים עד שניתן לחוש אותם פה ליד. בהחלט ספר שנשאבים לתוכו וכדאי להקפיד לקרוא אותו באיטיות כדי לא לפספס. בכל פרק או אפילו דף מתנהלת סערה מאופקת החושפת עוד שכבה. ספר מדויק, כתיבה אמיצה והיסטוריה עצובה.
פשוט לקרוא

רוצה לקרוא על אישה בלתי נסבלת למדי, שחיה בבית מסודר מדי, עד שמישהי באה ומבלגנת לה את החיים?

מקום שמור – יעל ואן דר וודן

היא לא היתה מסוגלת יותר לעזוב חדר, ולא להשאיר חצי ממנה מאחור.

עלילה:
בהולנד הכפרית של 1961, אישה מתבודדת השומרת על אחוזת משפחתה מתערערת כאשר זרה נכנסת לשגרה שהיא בנתה לעצמה.

משקל: בינוני

מניעים את הסיפור: בעיקר רקע, פחות דמויות, בקושי עלילה

וייב: מטריד, מותח, חושני

טון: מנותק, לא אמין, בוגר

רומן ביכורים אטמוספרי, וסיפור רומנטי מהשנים שאחרי המלחמה, בנוי משתיקות, אובססיה ותחושת אשמה מאוחרת.

אהבתי

את החלקים בהם הסיפור לוקח את הזמן ומתמהמה. הפרוזה מתפייטת, חושנית, לא מתנצלת. אינטנסיביות קלאוסטרופובית.

אבל

לפעמים תרגישי שהרומן ממהר להגיע לפואנטה, והיא לכשעצמה לא מעניינת במיוחד. תהני במיוחד מהחלק הראשון.

בקיצור:

סיפור אהבה יפה על זיכרון, אשמה ובית מבולגן.

עוד על הספר: אנטומיה של סיפור - מקום שמור https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a8/

למרות שהספר מוגדר (כריכה אחורית) כ"חקירה רבת עוצמה של החלקים האפלים ביותר של העבר הקולקטיבי שלנו" בהתייחס למלחמת העולם השנייה, הרי שהיבט זה תופס חלק קטן מהספר, וחבל. מרכז הסיפור הוא דמותה של איזבל והתאהבותה. אך גם הסיפור של איזבל ארוך מדי כשלא ברורה מה הסופרת ניסתה להעביר. היה טוב יותר אם יותר משקל היה מוקדש להיבט העבר במלחמה, שהיה טוב אך קצר מדי.

מקום שמור הוא ספר ביכוריה של יעל ואן דר ואודן וההפתעה הכי גדולה היא שהסופרת ישראלית
והיתה מועמדת לbooker prize היוקרתי על ספר ביכוריה , ולמרות ועל אף שלא זכתה המועמדות
היא הישג משמעותי ספרותי עצום בפני עצמו על יצירת המופת המופלאה שכתבה ועל כך שאפו
לסופרת משלנו