לא לעיתים קרובות אני רוכשת עותק דיגיטלי במחיר מלא בעיקר משום שאני יודעת כי תוך זמן קצר תהיה הנחה על הכותר ואז בלחיצת כפתור אוריד אותו לטאבלט שלי ואקרא בנחת.
אך משראיתי את הפרסום הראשון לספר זה, הייתי חסרת סבלנות.
אני עוקבת ברצון רב דרך הרשתות החברתיות אחר פרסומיו של פרופסור חיים וייס בעיקר משום שהוא מרצה וכותב באופן מרתק ומובן על נושאים שבעיני תמיד נחשבו לעגומים, פרוזאיים משהו ולעיתים משמימים: היהדות, על כל זרמיה, פילוסופיה, ספרות רבנית, חוקים, הלכות.
תמיד חשבתי שלהיות דתי זה כמו להלך בשדה מוקשים, במבוך ובו שיחים דוקרים. כיצד ניתן למצוא מנוח או יופי או לב כשאתה מהלך על ביצים וחושש מטעויות או משבירת החוקים?
הראשון שעשה לי סדר בבלגן היה חיים באר. הוא בא מהעולם הזה, הכבד והזקן אך בזכות כתיבתו הנוגה והמרגשת הצלחתי לדמיין את דמויותיו מהלכות, תוהות, מתפללות ומתייסרות והבנתי שלהיות יהודי זה לא פיקניק.
קראתי בשקיקה על עוני, עצבות ומעשים טובים ולבי הוצף בחום ואהבה.
במקביל, נחשפתי עם שאר העולם ואשתו לסדרות מצוינות כגון ״שטיסל״ ו״מלכויות של מטה״. בספר האגדה אני מעיינת מדי פעם וחולמת שיעבור דיגיטציה ועדיין מחפשת חומרים, ספרים ומידע שיעזור לי להבין טוב יותר את שורשיי.
וייס הינו גלוי לב. כתיבתו תמה, נאיבית כמעט ״קנדידית״ (מלשון קנדיד עפ״י וולטר ולא קנדידה). הוא סופר מהימן ונאמן.
אני מאמינה לסיפורי ילדותו, מזדהה עמו ורוצה לבקר במקום שבו גדל,
לראות את האתרים שעליהם כתב, לנשום את ריחות ילדותו.
חיסרון אחד ויחיד מצאתי בכרך הזה והוא: קוצר היריעה.
קרעים-קרעים, פיסות יקרות של זיכרונות עברו חלפו ביעף והספר אזל לי.
השתוקקתי לעוד והתפנוק בא לקיצו.
לפני שפצחתי בקריאה באו לידיעתי העובדות הבאות: חיים באר ערך את הספר ורובי נמדר ליווה אותו מראשיתו.
זה הזכיר לי את המשפט האלמותי שאמרה רנה זלווגר לטום קרוז בסרט ״ג׳רי מגוויר״ כשהאחרון הגיע לביתה להתחנן שתיקח אותו חזרה: You Had Me At Hello. אין צורך להכביר במילים, להלל אנשים, לשבח תכנים.
פשוט תקראו, תתענגו ולא תתחרטו.
יש לי הרגשה שמחברו של הספר יזכה בפרס על יופיים, כנותם והודם של סיפוריו הבלתי נשכחים.

לפני הרבה שנים הייתי עובד כשומר לילה במלון, המטרה המרכזית בעבודה הייתה להישאר ער , כדי לא להחמיץ את המטרה הייתי קורא, אחרי כמה שנים בעבודה ככל הנראה בשנה שהתגלתה בדיעבד כשנתי האחרונה במקום העבודה הנפלא הזה, גיליתי עותק בלוי שלי "פיתוי" מאת רם אורן, מונח שם בעמדה ליד הקבלה,( לא אל דאגה , לא טעיתי בביקרות הספר, אני מבטיח שיש כאן נקודה שאני מנסה להעביר).
לקחתי את הספר המהולל משנות התשעים לידי וקראתי אותו ב 2 משמרות, אולי 3 , כשסיימתי הבנתי את מה שהייתי צריך להבין עם הקריאה, שכבר קראתי אותו, יכול להיות שיותר מפעם אחת, ניסיתי להבין מתי קראתי אותו ובמחשבה מדיטטיבית עצמאית הבנתי שקראתי אותו בתיכון, וקראתי אותו בתחילת העבודה במלון, זאת אומרת 3 פעמים סך הכל! ולא זכרתי!
זה הטריף אותי לגמרי, היה זה גם היום שהחלטתי להשקיע את כל האנרגיה שלי בכתיבת רשימת הספרים שקראתי מהילדות ועד היום, הרשימה זאת מן הסתם מתארכת עוד גם בימים אלה.
הבושה הגדולה עבורי הייתה היא שלא רק שלא זכרתי שכבר קראתי, אלא העובדה שהייתי זקוק לחתום נוסף של קריאה על מנת להבין את זה!, לא סימני זיכרון, לא בילבול עמום, פשוט מחיקה של העלילה מראשי.
כיצד ספר מצליח לא להשאיר חותם?
ועכשיו לעיקר, למה הסיפור הטרחני שלי קשור ל"ספרים מחוקים" ?
ספרו הקצר, כמעט כמו מזון מהיר לקוראים מיומנים של חיים וייס נותן לנו זווית שככל הנראה כבר נשמעה, עלילות סיפורים שאולי כבר סופרו, בבתים של אחרים, בשיחות בבתי קפה, אולי אפילו כמעט כמן ציזבט ירושלמי מקורי שהשאיר רושם.
בספר נוכחים משוגעי ירושלים וגם אלו הנורמאלים, טיפוסים טובים מעניינים ועמוקים ובתוך זה, ישנה התחושה שלא קיבלתי מהדוגמה שהבאתי מהספר שמצאתי במלון.
במשך כל הקריאה חזרה אצלי השאלה "רגע, לא קראתי את זה פעם?" אני שואל את עצמי גם כעת, האם בליל הסיפורים ששמתי בילדותי ונעורי בירושלים התגבשו לכדי זיכרון ערפילי שהיו עתידים להתגבש בספר הזה שאפגוש אי שם בעשור הרביעי לחיי?
אני לא יכול לענות על השאלה הזו. אני רק מקווה שאני אצליח לזכור, שהספר הזה השאיר את החותם המוכר, זה שגורם לי לא לקורא בשנית, בנתיים אני זוכר, אני מקווה שזה לא ימחק.

ספר טוב מאוד!! מסוג הספרים שאני מרגישה בהם זכות על אהבתי לקריאה.
חיים וייס הוא נער דתי ירושלמי החווה את שנות התבגרותו,
אי אז בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים בסביבה דתית לוחצת של חוקים והפחדות.
הספר הוא למעשה קובץ של סיפורי ילדותו הכוללים אי צדק, בריונות, עצב, חום ומשפחתיות.

כל חייו של נער דתי מתרכזים ב'מלחמה ביצר הרע' בה קיימים אינסוף חוקים
של 'עשה ואל תעשה' ועיקרם היא סכנת החילון האיומה.
"אתם, לשמחתנו, אינכם ילדים חילונים, ילדים בלי תורה.
אתם ילדים שלנו, ילדים שעושים מצוות כל היום, והקדוש ברוך הוא,
עינו פקוחה תמיד והוא רואה הכול. הכול!"

לכן רבים האיסורים ככוכבים על פני השמים! איסור חמור על כל מגע, איסור כניסה לבתי הקולנוע,
ולא להצגות, ואפילו השתתפות בחידון התנ"ך העולמי אסורה, מכיוון שהתמודדו בו יהודים שאינם שומרי מצוות!!

חיים וייס מספר על חייו ברהיטות, בעברית יפה ומליצית.
הוא פותח לקורא חלון לימי ילדותו הרחוקים, וכאילו "חי" אותם מחדש.
ואנחנו הקוראים סופגים ולרוב מזדהים עם כתיבתו המרתקת,
עיתון 'לאישה' שהיינו חורשים עליו (והוא קרא אותו בסתר),
התיאורים של הסנדוויץ' מחצי כיכר לחם שחור ממולא ברוטב עגבניות ופרוסות גבינה צהובה,
הרצון לקרוא הכול וכל דבר מגיל צעיר...ועוד...

אם אנחנו חושבים שחווינו קושי בהתבגרות, אז על אחת כמה חווה נער/ה דתי החי בעולם סגור ומדכא, בו כל חייו מלאים באיסורים.
אהבתי את הספר, הסיומת בה ציטט את "ייפוי כוח" שירו של דוד אבידן, הרשימה אותי במיוחד.
והתובנה העיקרית שלי מהספר היא שתמיד יש משהו חדש שאנחנו יכולים ללמוד....מומלץ!!