גילוי נאות: לא יצא לי לקרוא את הספר, אלא רק חלק ממנו שפורסם במאגדת סיפורים עם ערך חינוכי
אותו חלק השאיר עלי רושם שהוביל לכך שחיפשתי את הספר, אבל לא מצאתי אותו, לכן ליקטתי מידע על הגיבורים ועל העלילה בנפרד

החלק המדובר עוסק באירוע צדקה שפראנסי הוזמנה אליו, שכלל הצגה של ילדה עשירה בשם מרים שרצתה לתת בובה מיוחדת לילדה עניה בשם מרים, אבל למרות שהיה מדובר באירוע צדקה וכל הנוכחים שם היו עניים, אף ילדה בשם מרים לא התנדבה לקבל את הבובה כדי שלא יגידו עליה שהיא ענייה
אחרי שהמנחה אמרה בצער שחבל שאף אחת לא תקבל את הבובה, פראנסי מחלה על כבודה והציגה את עצמה בשם מרים (מסתבר ששמה המלא היה מרים פראנסי) וקיבלה את הבובה תוך הדגשה של המנחה שהילדה העשירה נותנת מתנה לילדה הענייה והמסכנה, וחוזרת למקומה עם ליווי של מקהלת בנות שקוראות לה קבצנית, כשהמספר מציין שכולם היו עניות וכולן רצו את הבובה, אבל הן שמרו על כבודן לעומת פראנסי

בדיעבד - גם בתקופה המדוברת זה נראה כמו קטע לא מציאותי, אבל מי מחפש מציאות בסיפור? ותחושת ההשפלה של פראנסי עברה בצורה מדויקת וגם המסר - חסד וצדקה שנעשים בצורה שמשפילה את המקבל, לא שווים הרבה, אם בכלל

בעוונותיי הנחתי שפראנסי יהודיה (בגלל השם מרים שלא השתמשה בו? בגלל שגרה בברוקלין?) ומליקוט המידע הבנתי שטעיתי, אבל הורגש משהו מנחם בכך שלפחות בספר הזה לא מתמקדים במסכנות של יהודים אלא של מהגרים בכללי, למרות שמביקורת אחרת כאן הבנתי שהספר נגוע באנטישמיות, שוין

הקושי העיקרי עם הספר זה שמי שנולד באמצע שנות ה90 וצפונה יתקשה להבין את מה שהולך שם
העלילה מתרחשת ב"ימי הביניים", קרי תחילת שנות ה90 - תקופה מודרנית לכאורה, אבל רחוקה שנות אור מימינו אנו ותקופה קצרה לפני שחל מהפך טכנולוגי משמעותי

מי שנולד לתוך תקופת האינטרנט והסמארטפונים יתקשה להתחבר לעלילה שמתרחשת בתקופה בה מזכירה אלקטרונית והעברת שיחות זה שיא הטכנולוגיה, ומצלמת וידאו וקלטות נחשבות לכלי משמעותי שיכול לשנות חיים של אנשים.

אסנת שטיבל, גיבורת הסיפור, היא דמות מעניינת אבל לי לפחות היה קשה להזדהות איתה ולהבין אותה - העלילה כוללת הבהרה שהיא עדיין סוחבת את טראומות הנעורים שלה וחיה בצל הנערה האנורקטית והשקופה שהייתה, גם כשאנשים סביבה מעניקים לה פידבקים חיוביים ומביעים הערכה כלפיה

גיבורי המשנה כוללים את שני החברים הטובים שלה מהתיכון שנשארו איתה עד היום - נער דחוי ומלכת השכבה, נשמע כמו צירוף דיי מוזר, כשאסנת ממשיכה לתאר איך במשולש הזה מלכת הכיתה ממשיכה להתנהג כמו כזאת ולדרוך על מי שחושבים שהם חברים שלה, שמבחינתם מאפשרים לה את זה אפילו שביניהם מדברים על כך שהיא פוגעת בהם
עוד גיבורי משנה כוללים חבורה ששירתו ביחד בצבא ונשארו בקשר הדוק גם בגיל 30+, אפילו הדוק מדי באופן לא ריאלי ולא הגיוני בעליל, כשכל אחד מהפרטים מוצג כאדם חיובי אבל העלילה והקווים המחברים לא הייו תופסים אפילו בסיטקום אמריקאי

העלילה מותחת ברגעים מסוימים, יש רגעים שמורגשת סגירה של סיבוכים שקרו לפני כן ובגדול יש סוג של סוף טוב - אבל לא הכי מובן

מה אני מנסה להגיד? שווה קריאה, אבל קחו בחשבון שתצאו מבולבלים וגם קצת מתוסכלים, במיוחד אם אתם מאלו שנוטים לנסות להבין את הדמויות ו/או להזדהות איתן

בשורה התחתונה- ספר טוב, כתוב מצוין וכולל עלילה מעניינת עם נגיעות כאב מורגשות.
היה לי קשה עם הספר כי מדובר בעלילה ריאלית באופן מורגש, אני לא יודעת כמה אנשים שלא "זכו" להיות בני משפחה של בעלי צרכים מיוחדים יכולים להזדהות עם ליבת העלילה, אבל בקטעים בהם ענבל חוזרת לילדותה עולים לא מעט קטעים כואבים שסביר להניח שיעוררו אמפתיה ו/או הזדהות עם רבים.

ענבל, אמא צעירה ומשכילה (מאוד) נוטשת את מסלול הקריירה שלה - לא בשביל הילדים אלא בשביל בעלה שקיבל רילוקיישן זמני ביוון.
על ההתחלה מודגש הקרבן שהיא מקריבה וההחרגה שלה מול הנשים האחרות בקהילה הישראלית באותה עיר - בעלה לא שליח של המדינה, אז הצעת העבודה שהיא מקבלת בשגרירות היא מזכירת מאבטח, משרה שכוללת בעיקר הכנת קפה. כשהיא חוזרת מחופשת לידה היא משונמכת לתפקיד מרכזנית ובמקביל מגלה שבשונה מבתה הבכורה המוצלחת, הילד החדש "לא כמו כולם", וכאן מתחיל מסע לא פשוט שמי שלא היה שם לא מסוגל באמת להבין כמה זה כואב ושורף בנשמה - המבטים, התגובות המבקרות והתוקפות, ההתנשאות... וההאשמות שהגיעו כלפיה כאמא, לאחר כל ההקרבות שלה.


בפלשאבקים לילדותה ענבל מתארת סיטואציות נוספות שהוחרגה -חלקם נשמעים מינוריים, אבל בעיניים של ילד שמרגיש שונה ו/או שלא מקבלים אותו כמו שהוא, יש לזה משמעות ענקית.

סוגיה חשובה שענבל הזכירה בספר שהיא גם נכונה ואמיתית - חשיבות האבחון הנכון, וסיטואציות בהן אם לא הולכים לאנשי מקצוע מאוד ספציפיים, התוצאה היא נזק לילד.

זה הספר הראשון שקראתי מספרי מיכל שלו, ואני מניחה שזאת הסיבה שאהבתי אותו לעומת האחרים, אם כי אני חייבת לציין שהוא שונה בהיבט נוסף.
העלילות מעניינות - כמו בכל ספריה מיכל שלו שוזרת עלילות שונות, אבל כאן העלילות רציפות: הספר מחולק ל3 חלקים נפרדים כשכל גיבורה מקבלת את מלוא תשומת הלב בחלק שמוקדש לה, בניגוד לספרים האחרים שיש גיבורה ראשית וגיבורי משנה שהסיפור שלהם מסופר במקביל.

ספוילרים:

החלוקה הזאת מאפשרת אבחנה מורגשת בין התקופות ההיסטוריות - כל אחת מהגיבורות חיה בתקופה שונה ובמקומות שונים, ועל אף שהתמודדו עם קשיים דומים, התפאורה מסביב ורוח התקופה יוצרת עלילות שונות מיוחדות.
זה מדהים איך למעשה אפשר לקחת 3 בחורות שחוות את כמעט אותן הקשיים ומתמודדות בצורה דומה, ולבנות לכל אחת סיפור מעניין אחר: שלושתן חוו אובדן של אח/אחות, שלושתן חוו קשיים כמעט זהים במציאת זוגיות ובביסוס שלה, לכשמצאו את בחיר ליבן, בדגש על אשה אחרת שהייתה ברקע... והכל שזור בצורה מיוחדת כשכל גיבורה "עולה שלב" באפיון הדמות, במקביל למציאות ההיסטורית של אותה תקופה.


מה פחות אהבתי? את ההיבטים הפחות ריאליסטים והדברים שקרו "כאילו במקרה". הדמות של אדם לא הייתה כל כך אמינה, אותי הוא לא הצליח לשכנע שבאמת אהב את פאני ובטח שלא אהב את כריסטינה וסתם השתעשע איתה. לא אהבתי גם את מה שנתקלתי בו בהמשך בספרים נוספים של הסופרת - הגיבורה האשכנזיה העשירה עם סבא וסבתא העשירים מארה"ב הודות לרכוש הרב שהצליחו להציל לפני השואה ובהתאם אורח החיים שלהם עשיר להחריד והם עצמם אנשים טובים ומשכילים שמנהלים אורח חיים תואם...
בתור אשכנזיה שהסבים שלה עלו לארץ כפליטים חסרי כל כמו רוב ניצולי השואה, ונאבקת קבוע במיתוס של האשכנזים העשירים, לא אהבתי את זה ולא התחברתי. היה אפשר ליצור עלילה יפה גם בלי להדגיש את עושרם המופלג של פאני ומאיר ושל ורה ופאול, עם ובלי ההשוואה לאורח החיים הסוציאליסטי של עמיקם וחבריו.

קראתי את הספר לפני מספר שנים, ולאחרונה הוא התגלגל לידי שוב וקראתי אותו בשנית, כי זכרתי שהיו בו חלקים שמאוד אהבתי.

בניגוד לספרים אחרים שקראתי של הסופרת, שהעלילה נעה סביב ההיסטוריה והמורשת של גיבורים ממדינות אשכנז עם חיבור להיסטוריה ולמורשת הישראלית, בספר הזה מתבצע מרקם מקסים של גיבורים "מכל קצוות תבל" - הגיבורה הראשית גבי מבוססת אמנם על המוטיב החוזר של גיבורות ספרי מיכל שלו, אבל גיבורי המשנה שקיבלו חלק מהותי הם שרה הכורדיסטנית וסיפור חייה המדהים, פרינס העובד הזר מגאנה עם סיפור חיים שמעלה למודעות דברים איומים שקורים במדינות שונות כמו סחר בבני אדם כולל בילדים, יהלי שעלה מרוסיה כילד והפך לישראלי שורשי מכל כך הרבה מובנים
וגם יתר דמויות המשנה כמו נעמה הנשואה לבדואי שחיה בסיני, חברותיה האחרות של גבי - ענבל שחווה כישלון בנישואיה, יפעת שמתמודדת עם הקושי כאם לילדה בעלת צרכים מיוחדים, והמרקם המיוחד הזה וההתייחסות לקשיים שכל אחד נתקל בהם וההיבטים עליהם הסופרת שמה דגש, יוצרים עלילה מעניינת שאצלי לפחות עוררה לא מעט מחשבות.

מה פחות אהבתי? גלישת יתר לעלילות משנה קצרות ומיותרות, למשל בשיחות של גבי עם החברות שלה שכללו העלאת זכרונות מהעבר עלו כל מיני סיפורים עם פירוט יתר על חוויות חברתיות ועל אנשים ללא תרומה לעלילה, מה שיצר תחושה של מריחה.
כתבתי בהתחלה שגבי, גיבורת הספר, מבוססת על המוטיב החוזר של גיבורות ספרי מיכל שלו - זה לא בכל הספרים אבל זה מספיק מורגש שהדמות היא האשכנזייה מהמעמד הגבוה שלמדה משפטים ומסתבכת עם זה כי היא באמת רודפת צדק. במחילה - גם אני אשכנזייה עם רקע דומה וזה לא הספר הראשון שלה שהקריאה הסבה לי אי נוחות, כי אזכור הדמות כולל סטיגמות מהסוג שיוצר קבוע אי נעימות. לא כל האשכנזים עשירים מופלגים, בטח שלא אלו שהסבים שלהם שרדו את השואה ואיבדו את כל רכושם (לא כולם הצליחו להבריח רכוש לארה"ב כמו סבא מיקי של גבי וסבא רבא מאיר של אמא של הילה ממאה חורפים), לא כל האשכנזים יפי נפש ובכללי - הבנתם.

לא אהבתי גם את האזכור שהסבתא הכורדית מתלהבת מהעור הלבן של גבי ואומרת שזה אומר שלנינים יהיה עור לבן... ומדגישה שהילדים שלה היו הכי בהירים בסקיז אי אפשר היה להתייחס לקיבוץ הגלויות הזה בלי להציג את ההתלהבות מהעור הלבן כאילו זה מה שחשוב בחיים, להיראות אשכנזי גם כשאתה לא?
היה נראה שמיכל שלו השקיעה הרבה באפיון הדמות של רוני ובני המשפחה שלו - הם שייכים גם למעמד הגבוה, משפחה עם עסק מצליח, הבן טייס בצבא, הבת ספורטאית מצטיינת שהשקיעו בה הרבה - אם כבר שמת בצד את השד העדתי, למה להדגיש אותו ככה כשאת מתחתנת אותו עם אשכנזייה שבמשפחה שלה בעיקר שמחים (בדגש על הסבא ששמח שהחתן ממשפחה מסורתית).

שמועות מספרות שהספר מבוסס על אירועים שקרו במציאות - אבל קשה לי להאמין שיש בזה אמת, היות שכל חלק בספר זועק חוסר אמינות מובהק ששכמותו לא נתקלתי גם בספרות פנטזיה. מופרך, זאת המילה המתאימה.

בתור חובבת ספרות בדיה, גם במדע בדיוני וגם בסיפורת, אני חושבת שבמקרה של סיפור שמתיימר להיות משהו שיכול לקרות לכל אחד (ובגדול - הרעיון שעומד מאחורי העלילה הוא כזה) מצופה שיכלול היבטים ריאליים שהקורא יוכל להתחבר אליהם, וזה לחלוטין, אבל לחלוטין לא קיים בספר הזה.
לזכותה של שלי יחימוביץ יאמר שיש לה כישרון כתיבה ללא ספק (למרות שהשימוש בשפה הבוטה מתבצע במינון גבוה מדי לטעמי), אבל היה מתאים יותר אם הייתה לפחות משלבת אמינות בסיסית בעלילות המשנה, מה שהיה מרכך את התחושה גם אם הייתה משאירה את הגרעין הבסיסי כמו שהוא.

יש קטע בו נגה מתארת שהיא מתאפקת שלא לרוץ כי היא צריכה להתנהג כמו גברת - אני חושבת ש"גברת" זה הדבר האחרון שאפשר להגיד על הדמות של נגה, היא יותר ילדה מפונקת ואגואיסטית שלא מסוגלת לדחות סיפוקים, לא רק בהקשר המיני אלא בכלל.

מי זאת נגה שטאובר? כלפי חוץ לפחות זאת מישהי שוונדר וומן פראיירית לידה: ילדה מוכה שספגה גם השפלות קשות מאמה, וגדלה למרות הכל להיות אשה חזקה ואשת קריירה מצליחה, פופולארית ונערצת בכל מקום - ע"י חבריה הרבים, הקולגות שלה וכמובן: גברים. נגה מוצגת כאשה גבוהה שלא מתאפיינת ביופי בולט במיוחד, אבל גברים לא מסוגלים לעמוד בפניה: איציק לא מהסס לרגע כשפוגש אותה אחרי תקופת נתק, זונח בו ברגע את חברתו מזה שנתיים וממהר להציע לנגה נישואין בו במקום, עד כדי כך חזק הקסם שלה.

ויש גם את עופר, שהתאהב בנגה ממבט ראשון בזמן שצפתה בהופעה שלו - אין ספק שזה מאוד אמין שמוזיקאי נשוי יראה אשה הרה בחברת בעלה בהופעה שלו וישר יתאהב באופן שירוץ לברר מי היא. חוסר האמינות מתחזק לאור הצגת דמותו של עופר כבוגד סדרתי - אבל במקרה של נגה מודגש שזה שונה, כי זאת אהבה...

אחרי תקופה סוערת ביחד נגה מחליטה להיפרד כי עופר לא סיפר לה שפוטר - לא כי בגד, לא כי פגע בה, אלא כי לא הרגיש בנוח לספר לה שאיבד את מקור פרנסתו, ובמקום לחשוב מה לא תקין אצלה שבן זוגה לא מרגישה בנוח איתה, היא מקטלגת אותו כשקרן.
עופר מתחנן בפני נגה שלא תעזוב אותו, כי אין לו חיים בלעדיה - אבל היא עוזבת, והוא לא מחכה הרבה עד שחוזר לאשתו, כשהאחרונה מביעה דאגה לנגה, אחרי שהן התחברו ביניהן על רגע התהיות מה עובר על עופר... היה חסר רק שתכניס לפה סצינה של סקס בשלישיה, או של בילויים משותפים של שתי המשפחות.

ואז מגיע נואל: בחור אטרקטיבי שהתאלמן מאהבת חייו שתי דקות לפני שפוגש את נגה, וזה לא עוצר אותו מלרוץ עם נגה למיטה ולהתחיל איתה רומן סוער מלא ברגש ואכפתיות - כי גם אותו נגה כבשה בן רגע. נואל בכלל דמות עם סיפור חיים מאוד מעניין (עוד לפני שנכנסים לנושא השם הלא אמין שלו) - עו"ד צעיר שהתאהב בשופטת שגילה כפול מגילו שמייד עזבה את בעלה וילדיה למענו, והוא נטש את תכניותיו לעתיד בשבילה (ואחרי האהבה הענקית הזאת - שנייה אחרי שהיא מתה הוא כבר שפוט של נגה...).

בין לבין יש את תיאודור השופט שנרמז שגם הוא קצת דלוק על נגה, ואת שלל הגברים שנגה נתקלת בהם במקומות שונים והם ישר ממהרים להתחיל איתה.

ובין לבין, נגה מוצגת כדמות מאוד אגואיסטית ומרוכזת בעצמה, מה שלא מונע מחבריה להשתגע עליה ומהגברים לאהוב אותה, כאמור. היא גם לא נמנעת מלשתף את כל העולם בכך שהיא בוגדת בבעלה, ואת האשמה בכך שהרומן התגלה היא מפילה על עופר, שלא הכחיש בפני אשתו.
מהצד השני היא מוצגת כאמא אכפתית וכבת אכפתית לא פחות - עם כמה שמלכלכת על אמה ומלאת טינה כלפיה, היא דואגת לטיפול מסור עבורה, במקרה הזה היא עושה את מה שמצטייר כדבר הנכון - בזמן שבכל תחום אחר בחייה, היא עושה פחות או יותר את ההפך.

תוסיפו לחוסר האמינות את הסצנה בה נגה מתעלפת בעקבות סיבוך רפואי חריג, כשבדיוק במקרה נמצאת בסביבה אחות מעשית שיחד עם נואל, באקט הירואי אבירי, הם מובילים את נגה לביה"ח ברכב של חברה קדישא שגנבו תוך כדי שאברכים זועמים רודפים אחריהם (כי זה יותר הגיוני מאשר לבקש מהם את סיועם בהצלת חייה של נגה, זה אפילו לא היה פוגע בטאץ' הקומי) ואת ההמשך שבכלל... אני מבינה ששלי אוהבת אקשן, אבל לא הגזמת קצת?

אז ככה: הספר עצמו היה מעניין, כלל עלילה כתובה היטב, מעניינת ומפתיעה - כמיטב המסורת של רם אורן, ועם סוף חצי פתוח עם אווירה חצי חיובית.

לצד זאת, כמו ספרים רבים שעוסקים בחברה החרדית, הוא לא משקף את המציאות הקיימת, ובעוד למי שמכיר את המגזר החרדי ברור שזה נעשה לצורך העלילה ושקטעים רבים ומשמעותיים בספר אינם מציאותיים, עבור מי שאינו מכיר את החברה הזאת יכול להצטייר רושם אחר, ולא חיובי במיוחד.
אני לא בטוחה שהדבר נבע בהכרח מהיעדר תחקיר מעמיק, אני יותר נוטה להאמין שמדובר ב"צרכי העלילה" (אזהרת ספוילרים)

ועל מנת להבהיר את דבריי אביא בנקודות את חוסר האמינות הספציפי, בדגש לגבי הדמויות:
משפחת רוזן רחוקה מאוד מלהיות משפחה חרדית טיפוסית: האבא בן יחיד ממה שנראה ולאמא יש רק אחות אחת. הם נישאו צעירים יחסית (כמקובל בחברה החרדית), אבל הוריהם כבר אינם בחיים ולא מוזכרים דודים, בני דודים וכדומה - מדובר בתרחיש חריג מאוד במגזר בו מקובל להביא לעולם ילדים רבים, ואמנם מוסבר שחיה רוזן סבלה מבעיה רפואית ולכן לא ילדה עוד ילדים - אבל קשה להאמין שגם הוריה והוריו של בעלה סבלו מבעיות שכאלו ושאין להם שום קרוב משפחה, גם לא רחוק.
הדבר מתחזק לאחר פטירתם כשהילדים נשארים לגמרי לבד - אין אף קרוב/רחוק משפחה שעוזר להם.

נערה בת 15 מתייתמת משני הוריה ואף גורם מהרווחה לא מתערב, וגם לא מארגוני חסד כלשהם - זה דבר שמאוד לא מאפיין את החברה הישראלית מכל מגזר שהוא, ועל אחת כמה וכמה במגזר החרדי. איזי שוכר אשה שתבשל ותנקה - במגזר החרדי כולם עוזרים לכולם, בתרחישים פחות טראגיים כל השכנים מתגייסים לסייע, וכאן הם נשארים לבד אחרי השבעה כשהיחיד שעוזר להם הוא חבר של אבא מרמת גן שמתואר כדתי לאומי - זה לא משהו שגרתי בלשון המעטה.


גם בסוף כשמזכירים את מערכת היחסים של איזי וברכה, היא לא ריאלית בצורה חזקה - היא הייתה ריאלית אם היה מדובר בחילונים, אבל בטח לא כשמדובר בדתיים כשברכה הייתה אמורה להיות חרדית (אם אחותה חרדית... הן הרי גדלו באותו בית).
גם איזי עצמו - אדם דתי ללא משפחה, ללא הורים, אחים, בני דודים... מבחינתו המשפחה היחידה שלו הייתה המשפחה של חברו הטוב שכאמור הם אפילו לא שייכים לאותו מגזר.


היו עוד קטעים רבים לא אמינים כמו בחורי הישיבה שנטפלו לחדווה - גם עשבים שוטים ונערי שוליים לא היו עושים דבר כזה בתוך העיר (לא שזה אפשרי בכלל, בבני ברק קשה מאוד למצוא מקום שלא עוברים בו אנשים, זאת עיר צפופה שגם בלילה קשה למצוא בה פינה שקטה). ויש עוד הרבה, אבל אני מעדיפה לעצור כאן.

ועדיין אני ממליצה על הספר, הוא מעניין לקריאה ואחרי הכל, אנחנו קוראים ספרים דווקא בגלל הבדיון ולא בשביל המציאות.

ספר בינוני, בעיקר בגלל רמת הכתיבה הלא עקבית שלא אחת מרגישה נמרחת, לצד עלילה שיש לה פוטנציאל להפוך למרתקת, אבל כוללת גלישה לעלילות משנה מיותרות ומייגעות לצד קטעים רבים "שאינם מסתדרים", באופן שלא תואם סיפורת מהסוג הזה - יש יותר מדי פרטים לא ריאליים באופן מוגזם.

קרוליין הדמות הראשית מוצגת כמי שביום מושלג אחד הופכת את עורה ומבצעת שינוי משמעותי בחייה שמוצג כ"ציות לצו מצפונה".
אבל איך זה מסתדר? גם האדם הכי מוסרי ומצפוני שיש יהפוך את כל חייו ויבצע מעשים שמנוגדים באופן חד לאופיו? וכל זה בשביל ילד שאפילו לא שלו?

העלילה מתרחשת ברובה בשנות ה60-70 וגולשת לשנות ה80, טרם עידן בדיקות ההיריון המוכרות לנו שהובילו ומובילות לכך שרבים מילדי תסמונת הדאון לא זכו/זוכים להיוולד. באותה תקופה שאינה כל כך רחוקה, נטישת ילדים שכאלו בבתי החולים היה תרחיש מוכר, ואי אפשר לשפוט אנשים שעושים את זה וכמו שקרוליין מסבירה לנורה - זה לא דבר חריג ורוב הרופאים היו ממליצים לעשות את אותו הדבר שדיוויד רצה לעשות.
ובכל זאת קרוליין בוחרת לקחת את התינוקת ולגדל אותה, למרות שהייתה רק עוברת אורח חולפת בסיפור הזה. קרוליין נכנסת מרצונה למאסר עולם, מקריבה את החופש שלה ואת כל מה שהיה לה לפני כן בשביל לגדל ילדה בעלת צרכים מיוחדים שלמעשה חטפה אותה ואין לה שום מעמד חוקי לגביה (לזה ניתן הסבר שד"ר הנרי בחפזונו לא מילא את שמות ההורים בתעודת הלידה, וקרוליין קולטת שתוכל להדפיס את שמה כשם האם בקלות).

בספרים רבים מוצג סוף טוב שהכל מסתדר בו וכולם חיים באושר ועושר - אבל כאן זה מרגיש מאולץ מדי: כל גיבורי הסיפור וגיבורי המשנה מסתדרים ומוצאים את מקומם, קרוליין שוב עושה את הדבר המוסרי והנכון ומשתפת את נורה בגורלה של פיבי, ואחרי שמזעזעת את עולמה לא עובר הרבה זמן עד שנמצא שביל הזהב וכולם שמחים ומאושרים...

גם דיוויד, למרות שהוא היחיד שכבר לא חי באושר (או בכלל), מוצג לקראת בסוף הסיפור באור חיובי במיוחד - האדם שמסר את בתו למוסד ושיקר לאשתו שהיא מתה, אבל דאג לה כלכלית גם לפני שהודה בחרטה שלו, גם בחייו וגם במותו - הוא דאג מראש לחשבון נאמנות שיאפשר לפיבי לקבל את הירושה שמגיעה לה כבתו.
עוד הוא מוצג בטוב לבו בדאגתו למטופלים שלו, כפי שמתואר בהלוויה שלו, ועוד לפני כן בדאגה לרוזמרי (עוד עלילת משנה מיותרת שמסתיימת באופן לא ריאלי בצורה הטובה ביותר - כולל לימודים אקדמאיים ונישואין לרופא צעיר שמאמץ את בנה...).

אפשר בקלות ללכת לאיבוד כשקוראים את הספר הזה, ועוד יותר כשמנסים להבין מה המסר אותו הסופרת ניסתה להעביר, אם בכלל.

מה שעצוב בסיפור זה שהוא אמיתי, ושלא מדובר במקרה בודד.
זאנה ונדיה היו נערות בריטיות, בנות 14 ו-15 בנות לאב תימני שחשבו שהן נוסעות לחופשה משפחתית בתימן, וגילו שנמכרו ע"י אביהן והן נשואות לנערים מקומיים. הזעזוע מתגבר כשמתגלה שזה אפילו חוקי, לאור כך שלפי החוק בתימן אישה נחשבת לרכוש בעלה והעובדה שהן קטינות שלמעשה נחטפו והנישואין אורגנו ללא הסכמתן וללא נוכחותן, לא עוזרת להן.
הספר מתאר את חייהן של הבנות בכפר נידח בתימן בו הן נדרשו לבצע עבודות כמו טחינת תירס, שאיבת מים מהבאר (לא לטעות - זה היה בשנות ה80 של המאה ה20), חיות בתנאים קשים כולל לידה בבית בלי סיוע רפואי וזאנה אפילו ספגה התעללות קשה מחמה וחמותה כולל הרעבה ואלימות פיזית.

אמן שפנתה לגורמים רשמיים כולל לאו"ם זכתה לתשובה מזעזעת: בגלל שהן בעלות אזרחות כפולה הן כפופות לחוק התימני ואין מה לעשות בנדון, היו מי שאמרו לה שתוותר ותקבל את זה, אבל האם האמיצה לא וויתרה ואחרי 7 שנים של מאבק הצליחו לאלץ את בעלה של זאנה להתגרש ממנה, מה שאפשר לה לעזוב את תימן - אבל היא נאלצה להשאיר מאחור את בנה בהתאם לחוקי המדינה. נדיה נשארה עם ילדיה בתימן והמשיכה ללדת ילדים נוספים (לפי דיווחים מאוחרים יותר - הצליחו לשחרר אותה לבסוף).
קשה להאמין שבתקופה המודרנית קיימות מדינות בהן מתאפשרים דברים כאלו, אבל זה אמיתי. זאנה אף שיתפה במקרים של נערות אחרות שפגשה בהן שגם נחטפו ממדינות מערביות באופן דומה וחותנו עם מקומיים ע"י בני משפחתן, כשלא לכולן יש מי שיאבק בשבילן ויעזור להן להיחלץ מהשבי.

מסמך אנושי מזעזע - וזאת לא קלישאה. אחרי שקוראים את הספר הזה כל אשה תרגיש אסירת תודה על כך שהיא חיה במדינה מערבית וחופשיה לעשות כרצונה, במיוחד כשנוצרת הבנה שסיפורים כאלו מתרחשים גם במדינות השכנות, ולא כולן ברות מזל כמונו.