• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אשת איש

אשת איש

מאת שלי יחימוביץ'

הביקורת של ורד

תמונה של ורד
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
1.0
אשת איש

אשת איש

מאת שלי יחימוביץ'

הביקורת של ורד

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
תמונה של ורד
הוצאה לאור:קשת
שנת הוצאה:2001
קטגוריה:ספרות קלה - רומנים
הקודמת
מימי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני שנתיים

“כתוב עם הרבה עניין, כתוב חלק, סוחף,מרתק.רק קשה לי עם החלק החשוב של הסיפור שהתאהבות מסתכמת בסקס סוער.”

12/24
ביקורות על אשת איש
הבאה
סבטלנה כהן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•4 דקות קריאה

שמועות מספרות שהספר מבוסס על אירועים שקרו במציאות - אבל קשה לי להאמין שיש בזה אמת, היות שכל חלק בספר זועק חוסר אמינות מובהק ששכמותו לא נתקלתי גם בספרות פנטזיה. מופרך, זאת המילה המתאימה.

בתור חובבת ספרות בדיה, גם במדע בדיוני וגם בסיפורת, אני חושבת שבמקרה של סיפור שמתיימר להיות משהו שיכול לקרות לכל אחד (ובגדול - הרעיון שעומד מאחורי העלילה הוא כזה) מצופה שיכלול היבטים ריאליים שהקורא יוכל להתחבר אליהם, וזה לחלוטין, אבל לחלוטין לא קיים בספר הזה.
לזכותה של שלי יחימוביץ יאמר שיש לה כישרון כתיבה ללא ספק (למרות שהשימוש בשפה הבוטה מתבצע במינון גבוה מדי לטעמי), אבל היה מתאים יותר אם הייתה לפחות משלבת אמינות בסיסית בעלילות המשנה, מה שהיה מרכך את התחושה גם אם הייתה משאירה את הגרעין הבסיסי כמו שהוא.

יש קטע בו נגה מתארת שהיא מתאפקת שלא לרוץ כי היא צריכה להתנהג כמו גברת - אני חושבת ש"גברת" זה הדבר האחרון שאפשר להגיד על הדמות של נגה, היא יותר ילדה מפונקת ואגואיסטית שלא מסוגלת לדחות סיפוקים, לא רק בהקשר המיני אלא בכלל.

מי זאת נגה שטאובר? כלפי חוץ לפחות זאת מישהי שוונדר וומן פראיירית לידה: ילדה מוכה שספגה גם השפלות קשות מאמה, וגדלה למרות הכל להיות אשה חזקה ואשת קריירה מצליחה, פופולארית ונערצת בכל מקום - ע"י חבריה הרבים, הקולגות שלה וכמובן: גברים. נגה מוצגת כאשה גבוהה שלא מתאפיינת ביופי בולט במיוחד, אבל גברים לא מסוגלים לעמוד בפניה: איציק לא מהסס לרגע כשפוגש אותה אחרי תקופת נתק, זונח בו ברגע את חברתו מזה שנתיים וממהר להציע לנגה נישואין בו במקום, עד כדי כך חזק הקסם שלה.

ויש גם את עופר, שהתאהב בנגה ממבט ראשון בזמן שצפתה בהופעה שלו - אין ספק שזה מאוד אמין שמוזיקאי נשוי יראה אשה הרה בחברת בעלה בהופעה שלו וישר יתאהב באופן שירוץ לברר מי היא. חוסר האמינות מתחזק לאור הצגת דמותו של עופר כבוגד סדרתי - אבל במקרה של נגה מודגש שזה שונה, כי זאת אהבה...

אחרי תקופה סוערת ביחד נגה מחליטה להיפרד כי עופר לא סיפר לה שפוטר - לא כי בגד, לא כי פגע בה, אלא כי לא הרגיש בנוח לספר לה שאיבד את מקור פרנסתו, ובמקום לחשוב מה לא תקין אצלה שבן זוגה לא מרגישה בנוח איתה, היא מקטלגת אותו כשקרן.
עופר מתחנן בפני נגה שלא תעזוב אותו, כי אין לו חיים בלעדיה - אבל היא עוזבת, והוא לא מחכה הרבה עד שחוזר לאשתו, כשהאחרונה מביעה דאגה לנגה, אחרי שהן התחברו ביניהן על רגע התהיות מה עובר על עופר... היה חסר רק שתכניס לפה סצינה של סקס בשלישיה, או של בילויים משותפים של שתי המשפחות.

ואז מגיע נואל: בחור אטרקטיבי שהתאלמן מאהבת חייו שתי דקות לפני שפוגש את נגה, וזה לא עוצר אותו מלרוץ עם נגה למיטה ולהתחיל איתה רומן סוער מלא ברגש ואכפתיות - כי גם אותו נגה כבשה בן רגע. נואל בכלל דמות עם סיפור חיים מאוד מעניין (עוד לפני שנכנסים לנושא השם הלא אמין שלו) - עו"ד צעיר שהתאהב בשופטת שגילה כפול מגילו שמייד עזבה את בעלה וילדיה למענו, והוא נטש את תכניותיו לעתיד בשבילה (ואחרי האהבה הענקית הזאת - שנייה אחרי שהיא מתה הוא כבר שפוט של נגה...).

בין לבין יש את תיאודור השופט שנרמז שגם הוא קצת דלוק על נגה, ואת שלל הגברים שנגה נתקלת בהם במקומות שונים והם ישר ממהרים להתחיל איתה.

ובין לבין, נגה מוצגת כדמות מאוד אגואיסטית ומרוכזת בעצמה, מה שלא מונע מחבריה להשתגע עליה ומהגברים לאהוב אותה, כאמור. היא גם לא נמנעת מלשתף את כל העולם בכך שהיא בוגדת בבעלה, ואת האשמה בכך שהרומן התגלה היא מפילה על עופר, שלא הכחיש בפני אשתו.
מהצד השני היא מוצגת כאמא אכפתית וכבת אכפתית לא פחות - עם כמה שמלכלכת על אמה ומלאת טינה כלפיה, היא דואגת לטיפול מסור עבורה, במקרה הזה היא עושה את מה שמצטייר כדבר הנכון - בזמן שבכל תחום אחר בחייה, היא עושה פחות או יותר את ההפך.

תוסיפו לחוסר האמינות את הסצנה בה נגה מתעלפת בעקבות סיבוך רפואי חריג, כשבדיוק במקרה נמצאת בסביבה אחות מעשית שיחד עם נואל, באקט הירואי אבירי, הם מובילים את נגה לביה"ח ברכב של חברה קדישא שגנבו תוך כדי שאברכים זועמים רודפים אחריהם (כי זה יותר הגיוני מאשר לבקש מהם את סיועם בהצלת חייה של נגה, זה אפילו לא היה פוגע בטאץ' הקומי) ואת ההמשך שבכלל... אני מבינה ששלי אוהבת אקשן, אבל לא הגזמת קצת?

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של Mira
Mira
תמונה של עדן
עדן
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
7קוראים|גיל ממוצע58|43%נשים

על המבקרת

תמונה של ורד

ורד

חברה מזה 11 שנים
16 ביקורות•96 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של ורד
ורד
חברה באתר מזה 11 שנים
ביקורות16
לייקים שקיבלה96
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת8ספרות מקורית5מתח ריגול והרפתקאות1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ורד

אילן גדל בברוקלין

אילן גדל בברוקלין

בטי סמית

גילוי נאות: לא יצא לי לקרוא את הספר, אלא רק חלק ממנו שפורסם במאגדת סיפורים עם ערך חינוכי
אותו חלק השאיר עלי רושם שהוביל לכך שחיפשתי את הספר, אבל לא מצאתי אותו, לכן ליקטתי מידע על הגיבורים ועל העלילה בנפרד

החלק המדובר עוסק באירוע צדקה שפראנסי הוזמנה אליו, שכלל הצגה של ילדה עשירה בשם מרים שרצתה לתת בובה מיוחדת לילדה עניה בשם מרים, אבל למרות שהיה מדובר באירוע צדקה וכל הנוכחים שם היו עניים, אף ילדה בשם מרים לא התנדבה לקבל את הבובה כדי שלא יגידו עליה שהיא ענייה
אחרי שהמנחה אמרה בצער שחבל שאף אחת לא תקבל את הבובה, פראנסי מחלה על כבודה והציגה את עצמה בשם מרים (מסתבר ששמה המלא היה מרים פראנסי) וקיבלה את הבובה תוך הדגשה של המנחה שהילדה העשירה נותנת מתנה לילדה הענייה והמסכנה, וחוזרת למקומה עם ליווי של מקהלת בנות שקוראות לה קבצנית, כשהמספר מציין שכולם היו עניות וכולן רצו את הבובה, אבל הן שמרו על כבודן לעומת פראנסי

בדיעבד - גם בתקופה המדוברת זה נראה כמו קטע לא מציאותי, אבל מי מחפש מציאות בסיפור? ותחושת ההשפלה של פראנסי עברה בצורה מדויקת וגם המסר - חסד וצדקה שנעשים בצורה שמשפילה את המקבל, לא שווים הרבה, אם בכלל

בעוונותיי הנחתי שפראנסי יהודיה (בגלל השם מרים שלא השתמשה בו? בגלל שגרה בברוקלין?) ומליקוט המידע הבנתי שטעיתי, אבל הורגש משהו מנחם בכך שלפחות בספר הזה לא מתמקדים במסכנות של יהודים אלא של מהגרים בכללי, למרות שמביקורת אחרת כאן הבנתי שהספר נגוע באנטישמיות, שוין

לפני 10 חודשים•ורד
שתי שלגיות

שתי שלגיות

עירית לינור

הקושי העיקרי עם הספר זה שמי שנולד באמצע שנות ה90 וצפונה יתקשה להבין את מה שהולך שם
העלילה מתרחשת ב"ימי הביניים", קרי תחילת שנות ה90 - תקופה מודרנית לכאורה, אבל רחוקה שנות אור מימינו אנו ותקופה קצרה לפני שחל מהפך טכנולוגי משמעותי

מי שנולד לתוך תקופת האינטרנט והסמארטפונים יתקשה להתחבר לעלילה שמתרחשת בתקופה בה מזכירה אלקטרונית והעברת שיחות זה שיא הטכנולוגיה, ומצלמת וידאו וקלטות נחשבות לכלי משמעותי שיכול לשנות חיים של אנשים.

אסנת שטיבל, גיבורת הסיפור, היא דמות מעניינת אבל לי לפחות היה קשה להזדהות איתה ולהבין אותה - העלילה כוללת הבהרה שהיא עדיין סוחבת את טראומות הנעורים שלה וחיה בצל הנערה האנורקטית והשקופה שהייתה, גם כשאנשים סביבה מעניקים לה פידבקים חיוביים ומביעים הערכה כלפיה

גיבורי המשנה כוללים את שני החברים הטובים שלה מהתיכון שנשארו איתה עד היום - נער דחוי ומלכת השכבה, נשמע כמו צירוף דיי מוזר, כשאסנת ממשיכה לתאר איך במשולש הזה מלכת הכיתה ממשיכה להתנהג כמו כזאת ולדרוך על מי שחושבים שהם חברים שלה, שמבחינתם מאפשרים לה את זה אפילו שביניהם מדברים על כך שהיא פוגעת בהם
עוד גיבורי משנה כוללים חבורה ששירתו ביחד בצבא ונשארו בקשר הדוק גם בגיל 30+, אפילו הדוק מדי באופן לא ריאלי ולא הגיוני בעליל, כשכל אחד מהפרטים מוצג כאדם חיובי אבל העלילה והקווים המחברים לא הייו תופסים אפילו בסיטקום אמריקאי

העלילה מותחת ברגעים מסוימים, יש רגעים שמורגשת סגירה של סיבוכים שקרו לפני כן ובגדול יש סוג של סוף טוב - אבל לא הכי מובן

מה אני מנסה להגיד? שווה קריאה, אבל קחו בחשבון שתצאו מבולבלים וגם קצת מתוסכלים, במיוחד אם אתם מאלו שנוטים לנסות להבין את הדמויות ו/או להזדהות איתן

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•ורד
ואם היו אומרים לך

ואם היו אומרים לך

גלית דיסטל אטבריאן

בשורה התחתונה- ספר טוב, כתוב מצוין וכולל עלילה מעניינת עם נגיעות כאב מורגשות.
היה לי קשה עם הספר כי מדובר בעלילה ריאלית באופן מורגש, אני לא יודעת כמה אנשים שלא "זכו" להיות בני משפחה של בעלי צרכים מיוחדים יכולים להזדהות עם ליבת העלילה, אבל בקטעים בהם ענבל חוזרת לילדותה עולים לא מעט קטעים כואבים שסביר להניח שיעוררו אמפתיה ו/או הזדהות עם רבים.

ענבל, אמא צעירה ומשכילה (מאוד) נוטשת את מסלול הקריירה שלה - לא בשביל הילדים אלא בשביל בעלה שקיבל רילוקיישן זמני ביוון.
על ההתחלה מודגש הקרבן שהיא מקריבה וההחרגה שלה מול הנשים האחרות בקהילה הישראלית באותה עיר - בעלה לא שליח של המדינה, אז הצעת העבודה שהיא מקבלת בשגרירות היא מזכירת מאבטח, משרה שכוללת בעיקר הכנת קפה. כשהיא חוזרת מחופשת לידה היא משונמכת לתפקיד מרכזנית ובמקביל מגלה שבשונה מבתה הבכורה המוצלחת, הילד החדש "לא כמו כולם", וכאן מתחיל מסע לא פשוט שמי שלא היה שם לא מסוגל באמת להבין כמה זה כואב ושורף בנשמה - המבטים, התגובות המבקרות והתוקפות, ההתנשאות... וההאשמות שהגיעו כלפיה כאמא, לאחר כל ההקרבות שלה.


בפלשאבקים לילדותה ענבל מתארת סיטואציות נוספות שהוחרגה -חלקם נשמעים מינוריים, אבל בעיניים של ילד שמרגיש שונה ו/או שלא מקבלים אותו כמו שהוא, יש לזה משמעות ענקית.

סוגיה חשובה שענבל הזכירה בספר שהיא גם נכונה ואמיתית - חשיבות האבחון הנכון, וסיטואציות בהן אם לא הולכים לאנשי מקצוע מאוד ספציפיים, התוצאה היא נזק לילד.

לפני שנה•
★★★★★
•ורד
המאהב

המאהב

אברהם ב. יהושע

א.ב יהושע, מה יש להוסיף?
האמת שיש.

ספרות טובה של פעם, משלבת עלילה היסטורית מקומית יחד עם מרקם של דמויות ואלמנטים סוציולוגים ופסיכולוגיים.
בניגוד לאלו שהתמקדו בעלילה המשורטטת ביד אמן אני קלטתי כמה חוסר התאמות שמניחה שמקורן בטעות סופר (תרתי משמע) אבל עדיין צרמו לי בקטנה:
כשאדם מחפש את גבריאל הוא נקלע לשכונה חרדית בערב י"ז בתמוז, בעל המסעדה אליה מגיע לבקש ארוחה נוספת מסביר לו שעוד מעט הצום נכנס -
צום י"ז בתמוז מתחיל בעלות השחר, לא בערב...


סביר להניח שרוב הקוראים לא קלטו את זה בכלל, אדם חילוני לא יחשוב על כך.
לצד זאת, בתיאור ארוחת ליל שבת הראשונה בה נעים נוכח הארוחה מתקיימת באופן שתואם ארוחה יהודית מסורתית: מתחילים עם סלטים דגים ולחם, ורק לאחר שמסיימים עם הדגים מביאים את הבשר והתוספות. נעים לא מבין את הסיטואציה, בפועל יהודים חילונים רבים היו מגיבים בצורה דומה.
הסיטואציה בכללי מצחיקה כי לעמת ערבי עם גפילטע פיש זה... לא הכי סביר ולא מנומס, אני מניחה שהסצינה הקומית הייתה מתוכננת, אבל זה מסוג הדברים שצריך להיות ישראלי בשביל להבין, וגם זה לא תמיד מצליח.


עוד עניין שמרגיש שכובס לצורך העלילה: גבריאל מגויס במיידית בלי התייחסות לרקע הצבאי שלו טרם עזיבתו את הארץ ולהכשרה שנדרש או לא נדרש לעשות - גם בתקופת מלחמה לא נותנים נשק ביד לכל אחד בלי לבצע רענון ומטווח.

כל הסיפור של אדם והחברה של דאפי מרגיש לא קשור וכולל פן חולני למדי, אם כי הודגש כמה שהיא שיתפה פעולה ולמעשה פיתתה אותו. מהצד השני מציגים בעקיפין שמה שחסר לטלי זאת דמות אב. מהצד השלישי - טלי היא דמות משנה שולית.

לפני שנה•
★★★★★
•ורד
100 חורפים [מאה חורפים]

100 חורפים [מאה חורפים]

מיכל שלו

זה הספר הראשון שקראתי מספרי מיכל שלו, ואני מניחה שזאת הסיבה שאהבתי אותו לעומת האחרים, אם כי אני חייבת לציין שהוא שונה בהיבט נוסף.
העלילות מעניינות - כמו בכל ספריה מיכל שלו שוזרת עלילות שונות, אבל כאן העלילות רציפות: הספר מחולק ל3 חלקים נפרדים כשכל גיבורה מקבלת את מלוא תשומת הלב בחלק שמוקדש לה, בניגוד לספרים האחרים שיש גיבורה ראשית וגיבורי משנה שהסיפור שלהם מסופר במקביל.

ספוילרים:

החלוקה הזאת מאפשרת אבחנה מורגשת בין התקופות ההיסטוריות - כל אחת מהגיבורות חיה בתקופה שונה ובמקומות שונים, ועל אף שהתמודדו עם קשיים דומים, התפאורה מסביב ורוח התקופה יוצרת עלילות שונות מיוחדות.
זה מדהים איך למעשה אפשר לקחת 3 בחורות שחוות את כמעט אותן הקשיים ומתמודדות בצורה דומה, ולבנות לכל אחת סיפור מעניין אחר: שלושתן חוו אובדן של אח/אחות, שלושתן חוו קשיים כמעט זהים במציאת זוגיות ובביסוס שלה, לכשמצאו את בחיר ליבן, בדגש על אשה אחרת שהייתה ברקע... והכל שזור בצורה מיוחדת כשכל גיבורה "עולה שלב" באפיון הדמות, במקביל למציאות ההיסטורית של אותה תקופה.


מה פחות אהבתי? את ההיבטים הפחות ריאליסטים והדברים שקרו "כאילו במקרה". הדמות של אדם לא הייתה כל כך אמינה, אותי הוא לא הצליח לשכנע שבאמת אהב את פאני ובטח שלא אהב את כריסטינה וסתם השתעשע איתה. לא אהבתי גם את מה שנתקלתי בו בהמשך בספרים נוספים של הסופרת - הגיבורה האשכנזיה העשירה עם סבא וסבתא העשירים מארה"ב הודות לרכוש הרב שהצליחו להציל לפני השואה ובהתאם אורח החיים שלהם עשיר להחריד והם עצמם אנשים טובים ומשכילים שמנהלים אורח חיים תואם...
בתור אשכנזיה שהסבים שלה עלו לארץ כפליטים חסרי כל כמו רוב ניצולי השואה, ונאבקת קבוע במיתוס של האשכנזים העשירים, לא אהבתי את זה ולא התחברתי. היה אפשר ליצור עלילה יפה גם בלי להדגיש את עושרם המופלג של פאני ומאיר ושל ורה ופאול, עם ובלי ההשוואה לאורח החיים הסוציאליסטי של עמיקם וחבריו.

לפני שנתיים•
★★★★★
•ורד
הזדמנות למשהו טוב

הזדמנות למשהו טוב

מיכל שלו

קראתי את הספר לפני מספר שנים, ולאחרונה הוא התגלגל לידי שוב וקראתי אותו בשנית, כי זכרתי שהיו בו חלקים שמאוד אהבתי.

בניגוד לספרים אחרים שקראתי של הסופרת, שהעלילה נעה סביב ההיסטוריה והמורשת של גיבורים ממדינות אשכנז עם חיבור להיסטוריה ולמורשת הישראלית, בספר הזה מתבצע מרקם מקסים של גיבורים "מכל קצוות תבל" - הגיבורה הראשית גבי מבוססת אמנם על המוטיב החוזר של גיבורות ספרי מיכל שלו, אבל גיבורי המשנה שקיבלו חלק מהותי הם שרה הכורדיסטנית וסיפור חייה המדהים, פרינס העובד הזר מגאנה עם סיפור חיים שמעלה למודעות דברים איומים שקורים במדינות שונות כמו סחר בבני אדם כולל בילדים, יהלי שעלה מרוסיה כילד והפך לישראלי שורשי מכל כך הרבה מובנים
וגם יתר דמויות המשנה כמו נעמה הנשואה לבדואי שחיה בסיני, חברותיה האחרות של גבי - ענבל שחווה כישלון בנישואיה, יפעת שמתמודדת עם הקושי כאם לילדה בעלת צרכים מיוחדים, והמרקם המיוחד הזה וההתייחסות לקשיים שכל אחד נתקל בהם וההיבטים עליהם הסופרת שמה דגש, יוצרים עלילה מעניינת שאצלי לפחות עוררה לא מעט מחשבות.

מה פחות אהבתי? גלישת יתר לעלילות משנה קצרות ומיותרות, למשל בשיחות של גבי עם החברות שלה שכללו העלאת זכרונות מהעבר עלו כל מיני סיפורים עם פירוט יתר על חוויות חברתיות ועל אנשים ללא תרומה לעלילה, מה שיצר תחושה של מריחה.
כתבתי בהתחלה שגבי, גיבורת הספר, מבוססת על המוטיב החוזר של גיבורות ספרי מיכל שלו - זה לא בכל הספרים אבל זה מספיק מורגש שהדמות היא האשכנזייה מהמעמד הגבוה שלמדה משפטים ומסתבכת עם זה כי היא באמת רודפת צדק. במחילה - גם אני אשכנזייה עם רקע דומה וזה לא הספר הראשון שלה שהקריאה הסבה לי אי נוחות, כי אזכור הדמות כולל סטיגמות מהסוג שיוצר קבוע אי נעימות. לא כל האשכנזים עשירים מופלגים, בטח שלא אלו שהסבים שלהם שרדו את השואה ואיבדו את כל רכושם (לא כולם הצליחו להבריח רכוש לארה"ב כמו סבא מיקי של גבי וסבא רבא מאיר של אמא של הילה ממאה חורפים), לא כל האשכנזים יפי נפש ובכללי - הבנתם.

לא אהבתי גם את האזכור שהסבתא הכורדית מתלהבת מהעור הלבן של גבי ואומרת שזה אומר שלנינים יהיה עור לבן... ומדגישה שהילדים שלה היו הכי בהירים בסקיז אי אפשר היה להתייחס לקיבוץ הגלויות הזה בלי להציג את ההתלהבות מהעור הלבן כאילו זה מה שחשוב בחיים, להיראות אשכנזי גם כשאתה לא?
היה נראה שמיכל שלו השקיעה הרבה באפיון הדמות של רוני ובני המשפחה שלו - הם שייכים גם למעמד הגבוה, משפחה עם עסק מצליח, הבן טייס בצבא, הבת ספורטאית מצטיינת שהשקיעו בה הרבה - אם כבר שמת בצד את השד העדתי, למה להדגיש אותו ככה כשאת מתחתנת אותו עם אשכנזייה שבמשפחה שלה בעיקר שמחים (בדגש על הסבא ששמח שהחתן ממשפחה מסורתית).

לפני שנתיים•
★★★★★
•ורד
אחות קטנה

אחות קטנה

רם אורן

אז ככה: הספר עצמו היה מעניין, כלל עלילה כתובה היטב, מעניינת ומפתיעה - כמיטב המסורת של רם אורן, ועם סוף חצי פתוח עם אווירה חצי חיובית.

לצד זאת, כמו ספרים רבים שעוסקים בחברה החרדית, הוא לא משקף את המציאות הקיימת, ובעוד למי שמכיר את המגזר החרדי ברור שזה נעשה לצורך העלילה ושקטעים רבים ומשמעותיים בספר אינם מציאותיים, עבור מי שאינו מכיר את החברה הזאת יכול להצטייר רושם אחר, ולא חיובי במיוחד.
אני לא בטוחה שהדבר נבע בהכרח מהיעדר תחקיר מעמיק, אני יותר נוטה להאמין שמדובר ב"צרכי העלילה" (אזהרת ספוילרים)

ועל מנת להבהיר את דבריי אביא בנקודות את חוסר האמינות הספציפי, בדגש לגבי הדמויות:
משפחת רוזן רחוקה מאוד מלהיות משפחה חרדית טיפוסית: האבא בן יחיד ממה שנראה ולאמא יש רק אחות אחת. הם נישאו צעירים יחסית (כמקובל בחברה החרדית), אבל הוריהם כבר אינם בחיים ולא מוזכרים דודים, בני דודים וכדומה - מדובר בתרחיש חריג מאוד במגזר בו מקובל להביא לעולם ילדים רבים, ואמנם מוסבר שחיה רוזן סבלה מבעיה רפואית ולכן לא ילדה עוד ילדים - אבל קשה להאמין שגם הוריה והוריו של בעלה סבלו מבעיות שכאלו ושאין להם שום קרוב משפחה, גם לא רחוק.
הדבר מתחזק לאחר פטירתם כשהילדים נשארים לגמרי לבד - אין אף קרוב/רחוק משפחה שעוזר להם.

נערה בת 15 מתייתמת משני הוריה ואף גורם מהרווחה לא מתערב, וגם לא מארגוני חסד כלשהם - זה דבר שמאוד לא מאפיין את החברה הישראלית מכל מגזר שהוא, ועל אחת כמה וכמה במגזר החרדי. איזי שוכר אשה שתבשל ותנקה - במגזר החרדי כולם עוזרים לכולם, בתרחישים פחות טראגיים כל השכנים מתגייסים לסייע, וכאן הם נשארים לבד אחרי השבעה כשהיחיד שעוזר להם הוא חבר של אבא מרמת גן שמתואר כדתי לאומי - זה לא משהו שגרתי בלשון המעטה.


גם בסוף כשמזכירים את מערכת היחסים של איזי וברכה, היא לא ריאלית בצורה חזקה - היא הייתה ריאלית אם היה מדובר בחילונים, אבל בטח לא כשמדובר בדתיים כשברכה הייתה אמורה להיות חרדית (אם אחותה חרדית... הן הרי גדלו באותו בית).
גם איזי עצמו - אדם דתי ללא משפחה, ללא הורים, אחים, בני דודים... מבחינתו המשפחה היחידה שלו הייתה המשפחה של חברו הטוב שכאמור הם אפילו לא שייכים לאותו מגזר.


היו עוד קטעים רבים לא אמינים כמו בחורי הישיבה שנטפלו לחדווה - גם עשבים שוטים ונערי שוליים לא היו עושים דבר כזה בתוך העיר (לא שזה אפשרי בכלל, בבני ברק קשה מאוד למצוא מקום שלא עוברים בו אנשים, זאת עיר צפופה שגם בלילה קשה למצוא בה פינה שקטה). ויש עוד הרבה, אבל אני מעדיפה לעצור כאן.

ועדיין אני ממליצה על הספר, הוא מעניין לקריאה ואחרי הכל, אנחנו קוראים ספרים דווקא בגלל הבדיון ולא בשביל המציאות.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ורד
בתו של שומר הזיכרון

בתו של שומר הזיכרון

קים אדוארדס

ספר בינוני, בעיקר בגלל רמת הכתיבה הלא עקבית שלא אחת מרגישה נמרחת, לצד עלילה שיש לה פוטנציאל להפוך למרתקת, אבל כוללת גלישה לעלילות משנה מיותרות ומייגעות לצד קטעים רבים "שאינם מסתדרים", באופן שלא תואם סיפורת מהסוג הזה - יש יותר מדי פרטים לא ריאליים באופן מוגזם.

קרוליין הדמות הראשית מוצגת כמי שביום מושלג אחד הופכת את עורה ומבצעת שינוי משמעותי בחייה שמוצג כ"ציות לצו מצפונה".
אבל איך זה מסתדר? גם האדם הכי מוסרי ומצפוני שיש יהפוך את כל חייו ויבצע מעשים שמנוגדים באופן חד לאופיו? וכל זה בשביל ילד שאפילו לא שלו?

העלילה מתרחשת ברובה בשנות ה60-70 וגולשת לשנות ה80, טרם עידן בדיקות ההיריון המוכרות לנו שהובילו ומובילות לכך שרבים מילדי תסמונת הדאון לא זכו/זוכים להיוולד. באותה תקופה שאינה כל כך רחוקה, נטישת ילדים שכאלו בבתי החולים היה תרחיש מוכר, ואי אפשר לשפוט אנשים שעושים את זה וכמו שקרוליין מסבירה לנורה - זה לא דבר חריג ורוב הרופאים היו ממליצים לעשות את אותו הדבר שדיוויד רצה לעשות.
ובכל זאת קרוליין בוחרת לקחת את התינוקת ולגדל אותה, למרות שהייתה רק עוברת אורח חולפת בסיפור הזה. קרוליין נכנסת מרצונה למאסר עולם, מקריבה את החופש שלה ואת כל מה שהיה לה לפני כן בשביל לגדל ילדה בעלת צרכים מיוחדים שלמעשה חטפה אותה ואין לה שום מעמד חוקי לגביה (לזה ניתן הסבר שד"ר הנרי בחפזונו לא מילא את שמות ההורים בתעודת הלידה, וקרוליין קולטת שתוכל להדפיס את שמה כשם האם בקלות).

בספרים רבים מוצג סוף טוב שהכל מסתדר בו וכולם חיים באושר ועושר - אבל כאן זה מרגיש מאולץ מדי: כל גיבורי הסיפור וגיבורי המשנה מסתדרים ומוצאים את מקומם, קרוליין שוב עושה את הדבר המוסרי והנכון ומשתפת את נורה בגורלה של פיבי, ואחרי שמזעזעת את עולמה לא עובר הרבה זמן עד שנמצא שביל הזהב וכולם שמחים ומאושרים...

גם דיוויד, למרות שהוא היחיד שכבר לא חי באושר (או בכלל), מוצג לקראת בסוף הסיפור באור חיובי במיוחד - האדם שמסר את בתו למוסד ושיקר לאשתו שהיא מתה, אבל דאג לה כלכלית גם לפני שהודה בחרטה שלו, גם בחייו וגם במותו - הוא דאג מראש לחשבון נאמנות שיאפשר לפיבי לקבל את הירושה שמגיעה לה כבתו.
עוד הוא מוצג בטוב לבו בדאגתו למטופלים שלו, כפי שמתואר בהלוויה שלו, ועוד לפני כן בדאגה לרוזמרי (עוד עלילת משנה מיותרת שמסתיימת באופן לא ריאלי בצורה הטובה ביותר - כולל לימודים אקדמאיים ונישואין לרופא צעיר שמאמץ את בנה...).

אפשר בקלות ללכת לאיבוד כשקוראים את הספר הזה, ועוד יותר כשמנסים להבין מה המסר אותו הסופרת ניסתה להעביר, אם בכלל.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ורד
בנות למכירה

בנות למכירה

זאנה מוחסן

מה שעצוב בסיפור זה שהוא אמיתי, ושלא מדובר במקרה בודד.
זאנה ונדיה היו נערות בריטיות, בנות 14 ו-15 בנות לאב תימני שחשבו שהן נוסעות לחופשה משפחתית בתימן, וגילו שנמכרו ע"י אביהן והן נשואות לנערים מקומיים. הזעזוע מתגבר כשמתגלה שזה אפילו חוקי, לאור כך שלפי החוק בתימן אישה נחשבת לרכוש בעלה והעובדה שהן קטינות שלמעשה נחטפו והנישואין אורגנו ללא הסכמתן וללא נוכחותן, לא עוזרת להן.
הספר מתאר את חייהן של הבנות בכפר נידח בתימן בו הן נדרשו לבצע עבודות כמו טחינת תירס, שאיבת מים מהבאר (לא לטעות - זה היה בשנות ה80 של המאה ה20), חיות בתנאים קשים כולל לידה בבית בלי סיוע רפואי וזאנה אפילו ספגה התעללות קשה מחמה וחמותה כולל הרעבה ואלימות פיזית.

אמן שפנתה לגורמים רשמיים כולל לאו"ם זכתה לתשובה מזעזעת: בגלל שהן בעלות אזרחות כפולה הן כפופות לחוק התימני ואין מה לעשות בנדון, היו מי שאמרו לה שתוותר ותקבל את זה, אבל האם האמיצה לא וויתרה ואחרי 7 שנים של מאבק הצליחו לאלץ את בעלה של זאנה להתגרש ממנה, מה שאפשר לה לעזוב את תימן - אבל היא נאלצה להשאיר מאחור את בנה בהתאם לחוקי המדינה. נדיה נשארה עם ילדיה בתימן והמשיכה ללדת ילדים נוספים (לפי דיווחים מאוחרים יותר - הצליחו לשחרר אותה לבסוף).
קשה להאמין שבתקופה המודרנית קיימות מדינות בהן מתאפשרים דברים כאלו, אבל זה אמיתי. זאנה אף שיתפה במקרים של נערות אחרות שפגשה בהן שגם נחטפו ממדינות מערביות באופן דומה וחותנו עם מקומיים ע"י בני משפחתן, כשלא לכולן יש מי שיאבק בשבילן ויעזור להן להיחלץ מהשבי.

מסמך אנושי מזעזע - וזאת לא קלישאה. אחרי שקוראים את הספר הזה כל אשה תרגיש אסירת תודה על כך שהיא חיה במדינה מערבית וחופשיה לעשות כרצונה, במיוחד כשנוצרת הבנה שסיפורים כאלו מתרחשים גם במדינות השכנות, ולא כולן ברות מזל כמונו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ורד

ביקורות נוספות על "אשת איש"

אשת איש

אשת איש

שלי יחימוביץ'

כשלמדתי באוניברסיטה אז עבדתי בעבודת אבטחה של סטודנטים במוסד ציבורי, די ידוע, עם אושיות ציבוריות ידועות. באחד הלילות, בעת שפטרלתי במגרש החנייה החיצוני, הגיע אחד העובדים הוותיקים וידוען בפני עצמו, נשוי ובעל משפחה, בחברת עובדת צעירה במוסד, סוג של מתלמדת, שלא נשואה לו והם נכנסו למכוניתה ויצאו ממנה רק לאחר חצי שעה שבמהלכה נעה וזזה המכונית קלות... הדבר היה דיי שגרתי בעיני, מכיוון שרומנים היו ידועים באותו מוסד וחלק מהעובדים והעובדות אף דיברו בלי משים בהתעלמות מאתנו, המאבטחים. חלק מהדיבורים התפתחו למעשים, אני יודע בוודאות שכן כי אנחנו שמענו ולעיתים גם ראינו, וחלק מהדיבורים יצאו לאור באיחור של יותר מעשור בטענות על הטרדות מיניות ויחסי מרות לא תקינים. תגידו מה שתגידו אבל אותה עובדת זוטרה ש'בילתה' עם אותו בכיר, קודמה בתפקידה ומהר מאד הפכה לאושיה ציבורית ידועה.

נדלג ישר לספר:
לא אהבתי את שלי יחימוביץ בתור עיתונאית ועוד יותר איני אוהב אותה בתור פוליטיקאית אבל את תשומת לבי היא תפסה לחיוב בתור כותבת; יחימוביץ מספרת את סיפורה של נגה, בחורה בגיל הארבעים, נראית טוב, מרגישה טוב, נשואה ועובדת כעורכת דין מצליחה אבל יש לה בעיה קטנה, היא נדלקה על מוסיקאי, נשוי ואב, שצעיר ממנה במספר שנים ובשביל לספק את הגחמות המיניות שלה היא בוגדת בגלוי בבעלה לאורך תקופה ארוכה, בידיעה שהסביבה החיצונית יודעת על הרומן ולאחר שבעלה ואשת אהובה מגלים את הרומן אז צמד הנאהבים מעדיפים לזרוק את כולם קיבינימט ולממש את חייהם ביחד... אל דאגה, אמנם חשפתי הרבה אבל לא יותר ממה שכתוב בכריכה האחורית של הספר או ממה שמבקרים לפני ביקרו ועדיין יש רב הנסתר על הגלוי. יש ילדים? נו אז מה אם הם יוצאים דפוקים, העיקר שאמא מספקת את הגחמות המיניות שלה. יש בעל נבגד וכועס? לא נורא, הוא יתגבר רק איך הוא מעז להאשים אותה, שהיא עזבה את ביתה כדאי לממש איזו הזיה רומנטית?

למה אני חושב שיחימוביץ כותבת נהדר? כי יחימוביץ, דמות פנימיסטית מפורסמת שקדמה את מעמד האישה רבות נתנה לי, בגיבוי מלא, את כל הסיבות שבעולם לשנוא את הגיבורה שלה. היא לא מצדיקה את הגיבורה שלה, היא לא נותנת לה סיבות מקלות כמו בעל מכה או אימפוטנט אלא גיבורה אנוכית, כפוית טובה שבעודה שוכבת על מיטת חוליה, בתום לידה, היא עורגת במחשבתה על מאהבה ועל מועד משגלם הקרוב. בעודה מבלה בנופש עם בעלה וחברותיה בסיני, היא מגרשת בתואנות שווא את בעלה, רק על מנת שאהובה יתפוס את מקומו, לאחר מספר שעות, למול פניהן הנדהמות של חברותיה, והיא עוד מאשימה אותן שהן לא מפרגנות ולא מתנהגות כמו חברות טובות... רק בגלל שהן מצדדות בבעל הנבגד.
נווו באמת נוגה? כמה דפוקה את יכולה להיות?
שנאתי את נגה לאורך כל הספר, את חוסר ההבנה שלה שרק היא אשמה בכל הבוץ שהיא נתונה בו. שנאתי גם את המאהב שלה, עופר, אבל הוא דמות שולית ולא נחשבת בסיפור. ממילא הוא זרק אותה במחצית הספר וחזר על ארבע לאשתו אבל אל דאגה.. הוא עוד יחזור לפיינל.
האם מדובר בעלילה מציאותית? כפי הנראה שכן. במהלך חיי המקצועיים והאישיים נחשפתי בעל כורכי לסיפורים דומים. אבל היה משהו חריג בסיפור הכתוב, משהו שגרם לי לכעוס ולשנוא את נגה מצד אחד ומצד שני לא הפסקתי לקרוא כי השתוקקתי בתוכי שאיכשהו הבלגן שהיא יצרה, יסתדר.

אתמול, בטרם סיימתי את הספר, הייתי בנהיגת בוקר מוקדמת ופתאום השמיעו בגלי צה"ל את 'זה הזמן לסלוח' של יואב יצחק שנראה לי שלא שמעתי מעל עשרים שנה את השיר, הכול כך לא קשור, אבל איכשהו זהו תמצית הכול:

'עוד ארוכה הדרך אל האושר, רצופה היא מכשולים רבים.
עת לחייך לשמוח גם לדמוע, אך מה יפים יפים הם החיים.
זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח, גם אם זה קשה שנינו יחד את הכול עוד נשנה.
לא צריך לברוח, את האמת למרוח, אני ואת לא נשנה את העולם הזה.'

איכשהו כשחזרתי בסוף היום הביתה וקראתי את יתרת הספר, 'נתקע' לי השיר במוח ולא השתחרר. כמו חריטה על מתכת, חרט לי באונות ועד שלא סיימתי לקרוא, לא הצלחתי להשתחרר ממנו.

לפני 7 שנים•ישי
אשת איש

אשת איש

שלי יחימוביץ'

אומרים שאקדח שמופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה השלישית. ומה הדין לגבי תחתונים? אם הם מופיעים בעמוד השני, כמה עמודים ייקח להם לרדת? התשובה: אפס.
בעמוד השני של הספר, נוגה שטראובר לא מוצאת גומיה או שרוך לאסוף את שערה, ולכן היא מורידה את התחתונים שלה ומשתמשת בהם לקשירת השיער.
לא החלטתי מה יותר מאולץ ומופרך: לקשור את השיער עם תחתונים מלוכלכים או להשתמש בקוקו המביך הזה כתירוץ לתאר בפני הקורא את המראה של נוגה, שהרי אנו כבר בעמוד השני והסופרת חייבת אמתלה כלשהי כדי לתאר את גיבורת הספר. וכך יצא, שנוגה, עם התחתונים על הראש, מביטה במראה של האוטו ומתארת את מה שהיא רואה. מתבקש, לא? אז״ש.
מה יותר הזוי: הקשירה או הקישור?
אליבא דיחימוביץ, אם את עורכת דין תל אביבית שבוגדת בבעלך ואינך רוצה שיזהו אותך בבואך למפגש עם מאהבך הנשוי בכפר נופש בצפון כשאת בחודש השמיני להריונך ובאמצע יום עבודה במשרד מוביל, הורידי את תחתונייך ואספי את שערך. רק היזהרי פן ינפוש במקום גם פסיכיאטר מחוזי שיכתוב לך צו אישפוז בכפייה במוסד לחולי נפש.

אזהרה: יהיו פה ספוילרים. אני מזועזעת מהספר ועלי להתייחס לפרטים בעלילה כדי להסביר מדוע.

אילו רק השם על כריכת הספר היה ״רן אורם״ או ״מורלי קראון טינר״, כי אז היה נחסך ממני הזעזוע. וקריאת הספר מלכתחילה. אבל השם על כריכת הספר הוא שלי יחימוביץ, ואני כועסת.
בפרפרזה על הפתיח המפורסם של שלי בפייסבוק ״היי, זאת שלי״, אני רוצה לזעוק ״אייי!!! זאת שלי?!״
נזכרתי בג׳יי לנו, שאירח את יו גרנט בתוכניתו לאחר שהלה נתפס כשאיבר מינו נתון בפיה של נערה עובדת. ג׳יי פנה אליו בספק שאלה ספק תוכחה ואמר: what the hell were you thinking?!
וזה בדיוק מה שאני רוצה לומר לשלי יחימוביץ. על מה, לעזאזל, חשבת?!!?

קראתי את הביקורות והופתעתי. איך אפשר לתאר את הספר כאמין, כן, אמיתי?
הנה דוגמה. תשפטו אתם.
בשליש השלישי של הספר, נוגה מוצאת מאהב חדש. מכל השמות בעולם, או לפחות בעברית, השם הנבחר עבורו הוא נואל. הוא התאלמן עשרה ימים לפני כן. אשתו הייתה שופטת בבית המשפט העליון. הוא הכיר אותה כשבא להתמחות אצלה כשהייתה סגנית פרקליטת המחוז. בו ביום, היא עזבה את בעלה ושני ילדיה למענו. הוא היה בן 24. היא בת 40. כבוד השופטת העליונה היא קוגרית. כה מגניב!
נואל, שזה עתה סיים לימודי משפטים, וכנראה אף בהצלחה יתרה, ויתר כהרף עין על הקריירה המשפטית שנכונה לו והפך לבוהמיין שלומד בבית צבי ומתפרנס מעבודה כסאונדמן. עוד מתברר שכבוד השופטת העליונה הייתה חברת ילדות של אמה של נוגה ואלבומי התמונות שלה מלאים בתמונותיה. המאהב של נוגה מספר לה בפרטי פרטים על חייה של אמה, וחושף כי לאמה היה אהוב נעורים, שגם את כל קורותיו הוא מכיר לעומק. גם חייו של אהוב הנעורים היו טלנובלה, אך לא אפרט יען כי הבחילה עולה בגרוני.
ביום העשירי להתאלמנותו, כמה שעות לאחר שפגש את נוגה, הם כבר מזדיינים. צר לי על השפה הגסה והבוטה, אך שלי לא חסכה בשימוש בשורש ז.י.ן לאורך כל הספר. למחרת הם כבר עושים את זה על כבוד המיטה של כבוד המנוחה. ונואל מסתובב בעירום מלא גם כשהוא לא במצב מאוזן.
כבוד השופטת העליונה מתה בגיל 65 מסרטן. והיא כל כך רזתה והצטמקה, עד כי בגדיה נמסרו לילדים של חבריה של נוגה שמודדים אותם בעליצות. הגיל הממוצע שלהם, אגב, הוא 8. מאחר ואשתו הייתה חולה במחלה סופנית ורצתה לסיים את חייה, מתברר לפתע פתאום שעו״ד נוגה שטראובר ייצגה בעברה גבר שביקש לנתק את אשתו ממכשירי ההחייאה. וואו, איזה צירוף מקרים מופלא! מילא זה, אבל לא הבנתי מתי לנוגה המשתרללת היה מלכתחילה זמן לעסוק במשפטים.
זה אמין? אידי יותר אמין מזה.

במהלך קריאת הספר, כשנוכחתי שוב ושוב שהאמינות היא ממנו והלאה, התחלתי לקפל עמודים שנראו לי מופרכים, מאולצים והזויים. כעת לספר יש כל כך הרבה אוזני חמור, עד כי בכל רגע עשוי יהודה מפינת הליטוף של ארץ נהדרת, להקיש על דלתי ולבקש אחר כבוד את החמור.
נוגה היא כה מושלמת, ולא ייפלא שהגנים שלה עברו כמובן לבנה. לפיכך, הפעוט גומל את עצמו מהבקבוק, מסיר לעצמו את החיתול באמצע הלילה, הולך לשירותים ומוריד את המים. הוא גם עומד על שרפרף ליד הכיריים ושובר לתוך מחבת ביצה שהוציא מהמקרר. למקרא מעללי הבשלן הקטן, התעורר בי החשד שלנוגה, שבחודש החמישי להריונה הכירה את המאהב הנשוי שלה, היה כנראה סטוץ עם אחד משופטי מאסטר שף ארבעה חודשים לפני כן.
השואה נוכחת בספר, כמעט מתחילתו. ברקע, כעלילת משנה. לטעמי, באורח מאולץ משהו ועד כדי זילות. זו אמנם רק שגיאת הגהה, ובכל זאת, קשה היה לי לקרוא את המשפט ״הן הועלו על הרכבת לביקרנאו״.
אילו רק השורש ז.י.ן היה משתבש מפעם לפעם.
לקראת סוף הספר נוגה כמעט מתה. לטעמי, חבל שרק כמעט, אבל הצילו את חייה בסצינה שמיטב סרטי הקיטש האמריקאיים לא יוכלו לה. נוגה התמוטטה בבית עלמין, ליד הקבר של עפרה חזה, והמאהב החדש שלה וחברו גנבו רכב של החברה קדישא כדי להבהילה לבית החולים תוך כדי ש״שני אברכים זועמים רדפו אחריו בצעקות״. הרכב הוא ״שחור, גדול ונוצץ״. כי אם האוטו של תנובה גדול וירוק, למה שהאוטו של החברה קדישא לא יהיה גדול ושחור ונוצץ.
ועכשיו, תרדו למטה מהר: יש מכות. בסוף הספר, בסצינה קיטשית מהגיהינום, מגיע הקתרזיס. הבעל המקורנן סוף סוף מרביץ למאהב, שכעת הוא כבר לשעבר. וזה קורה במסדרונות בית החולים שבו נוגה מאושפזת לאחר שכמעט מתה מהיריון מחוץ לרחם שנוצר לאחר מפגש עם המאהב לשעבר לאחר שכבר נפרד מנוגה וחזר לאשתו. ומי שמפריד בין הניצים הוא המאהב הנוכחי.
הספר גם עמוס בקלישאות. כשמוזכר בו שופט, הרי שמו, אם יש בכלל צורך לציין, הוא תיאודור. ובנושא של העדתיות אני בכלל לא רוצה לגעת.
יכולתי להמשיך ולכתוב על שלל הגוזמאות, ההיסחפויות, הסטראוטיפים, הקלישאות והסצינות ההזויות ששוטפות את הספר כצונאמי בהפרעה, אבל בשביל מה? התרגזתי מספיק.
זה יישמע אולי מופרך, אבל אני מוצאת קווי דימיון בין שלי יחימוביץ למיילי סיירוס. כשמיילי סיירוס רצתה לעבור לבריכה של הגדולים, היא התחילה להתפשט (גם כשלא חם) ולבצע מעשים מגונים בעצמה ובעצמים. שלי יחימוביץ פשוט הסתפקה בחזרה על השורש ז.י.ן שוב ושוב ושוב. אז כן, שלי ביצעה קפיצת ראש וירטואוזית לבריכה של הגדולים, אלא שהבריכה הייתה ריקה.
בשורה התחתונה, שלי יחימוביץ כתבה את הספר וצרויה שלו ערכה אותו. שתי נשים שהיו צריכות להוציא תחת ידיהן ספר מופת, חתומות על ספר תופת.
אני לא משוכנעת בזה, אבל יש לי הרגשה ששלי יחימוביץ של היום הייתה שמחה לגנוז את הספר. ואם נכון הדבר, זו נחמה פורתא.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
אשת איש

אשת איש

שלי יחימוביץ'

אנחנו חוששים מכל מני פורענויות שעלולות להגיע. מלחמה גרעינית. סתם מלחמה כוללת. מחסור בדלק, במזון. משוגע שיתפוס את השלטון ויהרוס את שרידי הדמוקרטיה שלנו. אנחנו חיים את הרגע וחוששים מרע עתידי. אולם, מה שמפחיד באמת הוא שפורענות היא לא צפויה, שלעיתים היא נמצאת ממש מתחת לאף, בביתנו שלנו. הרע הוא לאו דווקא מה שתארנו לעצמנו.

בספרה "אשת איש" מתארת שלי יחימוביץ פורענות כזו בדיוק. נוגה היא אישה נשואה, אמא לילד, ובהריון. את בעלה איציק הכירה כשהייתה בת שש. הוא מכיר את ילדותה כילדה מוכה, אחותו היא חברה טובה שלה, אמא שלו היא יותר מאמא בשבילה, היא האישה שנתנה לה חום אמהי כשאמא שלה לא היתה שם. ובכל זאת, איציק לא מכיר את נוגה, הוא פשוט התאהב בה בילדותו ומאז לא היה לאף אחת מקום בליבו.

אולם נוגה לא מאוהבת באיציק. היא אוהבת אותו, נוח לה איתו, אבל אינה מאוהבת. הוא יותר אח עבורה מאשר גבר מושך. היא מאוהבת במשפחה שלו ורוצה משפחה כזו לעצמה. איציק מאוהב בילדה ההירואית בת השש שסובלת מכות והתעללות נפשית ובכל זאת היא עליזה וצוהלת וממשיכה לזמזם מתוך "הואי חמש אפס" כשהיא נעולה מחוץ לבית. את האישה הזקוקה לעיתים לכתף תומכת הוא לא רואה.

כך הם מתחתנים מכל הסיבות הלא נכונות ומולידים את בנם בכורם. יש להם בית יפה, כסף, רמת חיים גבוהה. כל מה שזוג בורגני שואף אליו. האם הם מאושרים?
הסיפור מתואר בגוף ראשון, מנקודת מבטה של נוגה, אחרי שהפוענות כבר קרתה, בפלשבקים לאחור. נוגה של אחרי מתחבטת בשאלה הזו ואין לה תשובה. היא היתה מאושרת, וגם חסרת מנוחה ולא מסופקת מבלי שתהיה מודעת לכך.

ואז, (זה לא ספויילר, זה כתוב על גב הספר), בחודש החמישי להריונה מתאהבת נוגה בעופר, נגן קונטרבס שפגשה בקונצרט, נשוי ואב לבת. בערב הזה מתרסקת בבת אחת שגרת חיי הנישואים שלה והיא נסחפת לרומן עם עופר. מכאן ואילך משתנים חייה וחיי הסובבים אותה. נוגה, שרואה את עצמה כאדם ישר אמין וכן, בוגדת, משקרת בלי להניד עפעף, אפילו מזניחה את ילדיה, הכל בחסות ההתאהבות הזו.

את הספר קראתי בנשימה אחת, לא יכולתי להניח מהיד. הוא קולח, מרתק, וכל כך אמיתי וכן עד שיש תחושה שקוראים וידוי של מישהי ולא סיפורת. ודווקא בגלל כל זה הספר לא היה לי נעים לקריאה. כי הוא מטלטל, טורד מחשבה, אי אפשר להשאר אדישים אליו. הוא מעלה שאלות שאנחנו מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח. מהי אהבת אמת? האם מותר לנו לפרק את המשפחה בשביל אהבה חד פעמית כזו? האמנם מה שנראה לנו כאהבה הוא אכן אהבה ענקית וחיבור של נפשות תואמות, או סתם גאות של כמה הורמונים שתחלוף מאליה? ושאלת השאלות – איך אפשר לדעת שבן הזוג שלנו נאמן? שלנו זה לא יקרה?

יחימוביץ מתארת את ההתאהבות ה"אסורה" לא כמימוש של חלום אלא ככורח שנכפה על הגיבורה, אפילו כמחלת נפש. כאילו שאין שום בחירה ברומן כזה, רק כוח הרס השואב לתוכו את כולם ומכלה את כל הנקרה בדרכו, מותיר את הגיבורים המרוסקים ומדממים להתמודד בעצמם עם התוצאות.
אהבתי שיחימוביץ לא מנסה לתת הצדקה מוסרית לבגידה, או אפילו להסביר את המניעים הפסיכולוגיים שהובילו אליה. את זה היא משאירה לקורא. היא מתבוננת כמעט מהצד, ורק מצלמת את ההוריקן הזה כדי להזהיר אותנו, מודעת לחוסר התכלית שבאזהרה הזו. זה יכול לקרות לכל אחד, בכל רגע, ושום מאגר של קופסאות שימורים או תרופות לא יגן עלינו מהפורענות הזו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
אשת איש

אשת איש

שלי יחימוביץ'

כתוב עם הרבה עניין, כתוב חלק, סוחף,מרתק.רק קשה לי עם החלק החשוב של הסיפור שהתאהבות מסתכמת בסקס סוער.

לפני שנתיים•
★★★★★
•מימי
אשת איש

אשת איש

שלי יחימוביץ'

שלי יחימוביץ מפתיעה בספר סוחף , מעניין ומרתק ברובו.
הסיפור מבוסס על חיי נישואים וזוגיות של שנים רבות, שהופכות להיות חיי שיגרה.
נוגה דמות מרכזית בספר, מחפשת ריגושים והרפתקאות, היא נסחפת לרומן עם גבר שגם נשוי.
אחרי כל כך הרבה דרמות שהיא עוברת עם מאהבה, היא מסיקה מסקנות, ונותרת עם המון חומר למחשבה.
הרבה נושאים בסיפור נראו לי הזויים באופן בלתי רגיל.
כל משך הסיפור נסחפתי, ורציתי לדעת מה יקרה בהמשך, לקראת סוף הסיפור נהיה מעט משעמם, הדפים נמרחו, נראה שמחברת הספר רצתה לסיים את הכתיבה, ולא ידעה באיזה אופן רצוי לסיים את הסיפור.
בכל אופן נהניתי מהסיפור, יש בו אהבה, זוגיות, בגידה, צער,אכזבה, ייאוש, עצב, איבוד שליטה, חרטה ועוד המון.
מומלץ, אהבתי.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ר י נ ת
אשת איש

אשת איש

שלי יחימוביץ'

הספר הזה מוכיח את ההבדל המהותי בין אהבה להתאהבות. אהבה היא משהו טוב, קורן שהופך את האוהבים לאנשים טובים יותר שרוצים בטוב כל העולם. ההתאהבות היא אנוכית היא מסנוורת, היא זו שיכולה לגרום לכ"כ הרבה כאב בין אנשים. היא כ"כ לא אמיתית שרק כאשר הבועה מתנפצת ומשליכה את האדם למזח המציאות הוא מסוגל להבין מה טוב בשבילו באמת.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•יוד
אשת איש

אשת איש

שלי יחימוביץ'

הספר כתוב היטב, עלילה מעניינת, רומן חזק ומרתק. ואין פלא בדבר שהרי הסופרת היא אישה חכמה במיוחד. לא אתפלא אם בסוף עוד תנהל את המדינה. ממנה אני מצפה לספרים נוספים וטובים יותר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•זלי
אשת איש

אשת איש

שלי יחימוביץ'

אשת איש של שלי יחימוביץ,
מזה ספר טוב וזורם מקסים,נוגה נשואה
לאיציק אשר מעריץ אותה,אמא לבן ובהריון
בחודש חמישי.
מתאהבת ביונתן,והם מנהלים רומן סוער ומטורף,
עד שנודע לכולם וגם בסוף לבעלה ולאשתו,
סיפור זורם וממש קריא וטוב,ממליצה לכם לקרוא
ספר מקסים.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•ג'יהאן
אשת איש

אשת איש

שלי יחימוביץ'

הסופרת שלי יחימוביץ' אשה חכמה ואין עוררין על כך, והכחמה שלה משתקפת בצורה מוחשית בכתיבה שלה. סיפור עלילה מעניין וסוחף.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•זלי
דירוג
3.0
לפני 15 שנים

“אהבתי, בזמנו. את הספר קראתי לפני כמה שנים טובות. האם היום הייתי אוהבת אותו? לא בטוח.”