תוך כדי הקריאה בספר התחוורה לפניי עובדה פשוטה לגבי רומאנים על רומא העתיקה, כמו "אני, קלאודיוס" הקלאסי והספר שמונח לפניי - מדובר בעבודת שחזור שנותנת פרשנות יצירתית לגמרי, בהינתן העובדה שכבר לא אופנתי לסמוך על שום היסטוריון רומי.
ובכן, ויליאמס מיטיב לברוא מחדש את העולם של אוקטביוס קיסר, שההיסטוריה כינתה אוגוסטוס. הדמויות שמקיפות אותו, אזרחי רומא, האויבים - הרומאן האפיסטולרי המצוין הזה מחייה אותם כך שלקרוא את המכתבים מרגיש כמו לקרוא התכתבות פוליטית מאתמול בצהריים.

לכל פנים על מטבע ולכל שם שרשום על מצבה יש פה תפקיד חשוב, אופי מובחן והשפעה על המציאות. הפוליטיקה המגעילה של רומא בתקופה ההיא גם היא נוכחת פה בשיא כוחה, ומרגישה משכנעת מאוד. הסתקרנתי מאוד מההצגה המקורית של קיקרו כמין תרח זקן א-לה-רלביסט, שעסוק בשימור מנעמי הרפובליקה ושחיתותה ששיחקה לטובתו ואפשרה את העושר שלו, ונלחם קרב מאסף בכוחות גדולים ממנו.

כרגיל לספרים של הסופר, יש מסע דמות ארוך ומספק, שמסתיים באופן די מדכדך וריקני. המסע עדיין היה שווה את זה בעיניי

ספר חביב שעושה דרמטיזציה להיסטוריה של מלחמת הזרמים מנקודת המבט של עורך הדין של האנדרדוג - ווסטינגהאוס.
הדמויות לא רעות, ויש טוויסט רומנטי אמריקאי מסורתי. קריאה קלילה מומלצת, אם כי לסופר יש נטייה לפצוח בתיאור של כמה עמודים אודות רשעותו של אדיסון ולשבור את הרצף הסיפורי, במה שנראה כמו טינה אישית לאדם שהגופה שלו התקררה מזמן.
בכל זאת, הוא בהחלט ניפץ לי כמה מיתוסים באשר לטבע של "המצאות" ו"גאונות", שלעתים קרובות נראות בבחינה מחודשת כמעשה מכוון וספציפי של אנשים מתוחכמים פוליטית ושיווקית שקיבעו בכוונת מכוון את איך שההיסטוריה תזכור אותם, בעודם בחיים.

לקיומו של מר בוקובסקי נחשפתי בטוויטר - "נמאס לי מכל הבני ה-40 המשעממים האלה שחיים בסרט שהם בוקובסקי ומעלים תמונות של וויסקי בלי חולצה וחשים עצמם גברים 'של פעם'" כתבה אחת הצייצניות שאני עוקב אחריהן, ספציפית מישהי עם הקשרים ליברלים קיצוניים בואך רדיקליים.

כמובן שכאדם שמרותק מיחסי מגדר וכגבר שהתלבט רבות בשאלה מה זה אומר להיות גבר ועדיין לא סגור על התשובה, הייתי חייב לרוץ לאמזון ולקנות עותק של הסופר שכל הפמיניסטיות חוששות ממנו.
השנאה העצמית והתבוסתנות שפורצת מכל דף ודף פה, מוקרנת לעולם ומתגלגלת להרפתקאות מרות הגורל של הנרי, קצת מאוסה.
הוא שונא את העבודה שלו כדוור מחליף - ופורש ברגע שהוא מאושר כי זה "נוח מדי"
בנות זוגו מתוארות כפסיכיות נרקיסיסטיות ולא נאמנות - אך הוא נשאר איתן עד שהן זורקות אותו
השתייה שלו שמונעת ממנו לתקן את שני אלה וגורמת למותה של חברתו לא נפסקת באף שלב בספר, והוא לא מהרהר עליה.

כלומר, מדובר בדמות בקבעון, שהחיים קורים לה. כמו פארודיה על סטואיות - כי היא אף פעם לא מרגישה ואז פועלת, אלא רק מגיבה לפעולות של הסביבה. אבל ההבטחה הכי גדולה של סטואיות - שלוות הנפש, לא מגיעה אליה כלל ועיקר. ההפך. מדובר על תבוסה פרמננטית לחיים עצמם - רוח נכאים חשוכת מרפא.

אף על פי שאני יכול לראות את הnovelty בסיפור מהסוג הזה בעולם הספרותי של אמריקה בתקופת סוף המלחמה, ולמרות שהתיאורים הצחיקו אותי לא אחת, אני לא מצליח להבין מה גבר בגיל העמידה יכול למצוא בו היום, ובטח שהוא לא משרת שום מודל של גבריות מעניינת שאפשר לדבר עליה בעיניי.

ממואר לא רע של עיתונאי יהודי אמריקאי שעבד ביפן עשרות שנים וסיקר את התחום הפלילי לעיתון יפני.
יד בוטחת של עורך הייתה יכולה לעשות פלאים באוסף האנקדוטות, חלקן מייגעות שלא לצורך.
עוד היה מועיל אם מסביב היה נטווה חוט מקשר כלשהו בין כל הפרשיות, אפילו אם אחד בדיוני - הייתי סולח, אני מבטיח.
תיאור יפה של החברה היפנית שיהיה פחות או יותר מוכר למי שבילה יותר מרבע שעה בטוקיו.
אבל יש גם כמה הפתעות - לדוגמה, מסתבר שלכתבים יש חדר שינה במשרד שלהם ביפן. בימי הקצרים בעיתונות קיבלתי שולחן בקומת פרטר שעבד בשיטת הכיסא החם

האם סופרים הם שקרנים בשירות הממשל? האם סיפורים הם שקרים? האם כל התרבות האנושית אינה אלא מערכת מורכבת של כותבים מטעם, מספרים את אותם סיפורים שוב ושוב על מנת לשרת נראטיבים של אליטות?
אלו השאלות המרכזיות שהרומאן הנפלא הזה מותח לאורך כל 400 העמודים שלו, יחד עם תיאור מהמם של התבגרות של אישה אחת, שעובדת בתור שקרנית למחייתה - כמממנת סופרים "פטריוטים" מטעם פרויקט סודי של הMI5.
הדמויות כתובות היטב, האירועים מתוארים בריחוק אירוני אבל ברגישות אנושית, וחייה של סרינה הגיבורה נכרכים היטב בדרמות הגדולות של זמנה, ומעניקים להיסטוריה של המלחמה הקרה זווית אישית ומיוחדת.

נובלה קלילה שחושפת את הפוליטיקה הפופוליסטית של העשור הנוכחי בשיא תפארתה (עליבותה). מדובר בקריצה לגלגול של קפקא - אבל, כמו ה"אג'נדה" המדוברת בספר - הכל הפוך. המערכת אינה הייצור חסר ההגיון המטרלל את בני האדם, אלא "בני האדם" המסוימים מטרללים את המערכת. מקויאן מרפרר המון לאירועים שהתרחשו סביב דיבייט הברקזיט באיזור 2018, אבל כמו כל יצירה טובה, היא לא מוגבלת למקום ספציפי.

מי היו אנשי הלח"י? נדמה שהם די נעלמו מההיסטוריוגרפיה הציונית. כשהם כן מופיעים, הם בדרך כלל טרוריסטים שפלים (אם הכותב הוא איש מפאי\מפם) או ביתריסטים צדקנים שאם זה היה תלוי בהם היו מקימים את בית המקדש השלישי כבר מזמן, ושלדעתם מדינת ישראל החילונית פספסה את כל הפואנטה. הספר הזה חושף רובד נוסף שלא היה מוכר לי - נקודת המבט של שכבת ההנהגה של התנועה, פרי עטו של בנו של אחד ממנהיגיה, והאידיאולוגי שבהם. אלדד מתאר תחת שמות בדויים (אך קלים לזיהוי) את הוויכוחים, האינטריגות והנסיונות בפוליטיקה הגדולה בהן התנסו אנשי המחרתרת בימיה האחרונים, ואת התמסמסותה לדפי ההיסטוריה בימיה הראשונים של המדינה. היו ביניהם כאלו שחשבו שהחבירה עם הגוש המערבי אינה נכונה, וקרצו לצד הקומוניסטי אפילו יותר ממפם. למעשה, יש טענה בספר לפיה חלק מהנשק שהגיע מהגוש המזרחי הגיע בזכות פעילות של ראשי הלח"י.

במיוחד מצאתי מעניין את המתח העצום שבין ראשי המחתרות לבין הממסד המפאיניקי, שבו שני הצדדים ניסו למשוך אחד לכיוון השני, תוך כדי שהם יושבים על חבית הנפץ של מלחמת אחים עוד לפני שהמדינה קמה. היה יפה לראות איך תיאורים קטנים של פוליטיקאים ואנשים קטנים יושבים בחדרים צפופים ומחליטים החלטות טקטיות עיצבו את המציאות שלנו, ומרתק לדמיין איך כל החלטה קטנה יכלה לשנות את פני המדינה.

תחומי העניין של הסופר המכובד - כריתת ראשים, רצח זונות, שיפוד אנשים בתחת. עמוד 100 והפסקתי לספור את מספר הראשים שנערפו, הזונות שנרצחו והאנשים שמתו בגלל גחמה של אחת הדמויות - כולן ללא יוצא מן הכלל או רוצחים פסיכופטים או קורבנות של אותם רוצחים. משעמם מאוד.

די סתמי. דמות ראשית פלקטית שאשתו גם לא כל כך מעניינת. הנבלים יצאו מתוך מחולל קלישאות אמריקאי. בשליש האחרון של הספר מתחילים לקבל את התחושה המציקה של "תגיד לי מי עשה את זה ושחרר ממני כבר בנאדם". ניכר שהייתה חסרה יד של עורך שיוריד כמה עלילות משנה שפשוט לא רלוונטיות למוטיבים המרכזיים בספר.
לאורך הקריאה כל הזמן תהיתי מה מונע מכבוד השופט להתקשר לFBI לקבל סיוע, והאמתלא שכתובה בתחילת הספר לא שכנעה אותי.

מילה נוספת - זה לא מותחן משפטי, אלא מותחן פשע. אין מה לצפות לעלילה בסגנון גו'ן גרישם כי הסיפור הוא לא המשפט אלא מה שקורה במקביל אליו ומפעיל אותו.