"צנחנים אמריקניים – בכורי-שטן במכנסיים תפוחים – נמצאים במרחק של פחות ממאה מטרים ממוצב-הקדמי שלנו. איני יכול לעצום עין בלילות; הם צצים מן החלל הריק, ולעולם אין אנו יודעים היכן או כיצד יהלמו להבא. דומה שהמפלצות שחורות-הלב נמצאות בכל מקום…" (מתוך יומנו של קצין גרמני, שנלחם בראש החוף באנציו, עמ׳ 1).
באחת ההפוגות משירות המילואים האחרון, ובעקבות הקריאה המהנה (בפעם המי יודע כמה) בספר "אחים בקרב", שתיאר את נתיב הקרבות של פלוגה ה׳ (Easy) בגדוד השני של רג׳ימנט הצנחנים ה־506, שבדיוויזיה המוטסת ה־101, במלחמת העולם השנייה, ביקשתי שוב למצוא את הספר הנדיר "השדים האדומים" שכתב רוס ס. קארטר (הוצאת דשא, 1961), שתיאר את מחלקת הצנחנים בדיוויזיה המוטסת ה־82 שבה שירת. כתבתי פוסט בפייסבוק וחבר (שיצא אלוף) הציע להשאיל לי אותו.
קארטר, שלחם כמפקד כיתה בפלוגה ג׳ בגדוד ה־1 ברג׳ימנט־הצנחנים ה־504 ("הלגיון", כפי שכינה אותו קארטר), תיאר בספרו את המחלקה שבה שירת, על ההווי המיוחד שבה, נתיב הקרבות, הפחדים, השמחות ובעיקר אחוות הלוחמים והרעות שאפשרה להם לשרוד ולהמשיך קדימה בקשים שברגעים. הוא וחבריו, כתב, "ידענו על מה אנו לוחמים, וידענו כיצד להילחם" (עמ׳ 6).
לדבריו, מה שייחד אותו ואת חבריו משאר החיילים בצבא, "היה רצוננו להסתכן ולשים את נפשנו בכף, בזרוע של הצבא שפעלה בשדה חדש, נרחב, כמעט בלתי־נחקר. בימי־קדם היו אנשים מסוגם של הצנחנים מפליגים עם קולומבוס או יוצאים כחלוצים אל המערב הפרוע ולוחמים באינדיאנים" (עמ׳ 6).
הלחימה הצפויה נראתה בעיני המחבר "כהר שחור ועצום, שיש להעפיל עליו תוך סיכון רב. אנו הגענו רק עד לעמק שלמרגלות ההר וטרם החילונו בהעפלה. בהתנדבות אל הצנחנים בחרתי לעצמי יחידת־תופת, אך עיקש הייתי בכדי לנסות להיחלץ ממנה, אפילו נפלה לידי הזדמנות שכזו" (עמ׳ 19).
קארטר תיאר כיצד בצניחה הקרבית הראשונה, במבצע האסקי (אוגוסט 1943), בסיציליה, נדלק "האור הירוק! דחפתי את הקצין וכהרף־עין נתרוקן הפתח; מיד טסתי אף אני החוצה, נפלתי דרוך ועצור־נשימה והזעתי בשניות הראשונות, שנראו כנצח, עד שלפת אותי המצנח שנפתח באגרוף־ענק, וכמו החזירני אל־על" (עמ׳ 24).
מעליו, כתב, "ריחף מטוס התובלה הגדול, כעטלף ענקי, ופלט אש ממפלטיו. וביני ובין המטוס הלכו ונפתחו מצנחים נוספים. לשמאלי נראה הירח המלא, כמו בגובה אחד עמי, מחייך בסיפוק על שנמצא במרחק 240,000 מיל מן התופת שאל תוכה צנחתי" (עמ׳ 24).
במהלך המבצע כבשו שני צנחנים עיירה בלב סיציליה, גילו בר משקאות מצויד וחגגו במשך שלושה ימים. לבסוף נכבשה העיירה בידי כוח שריון מהארמייה של הגנרל פאטון, והצנחנים נאסרו כי נחשבו בטעות לגרמנים. הם הסבירו כי כבשו את המקום שלושה ימים קודם לכן. על מה אתם מדברים, הטיחו בהם השריונרים. לחמנו בדיוויזיית־שריון כדי להגיע לכאן. הצנחנים השיכורים השיבו בשלווה שהגרמנים ידעו היטב "כל העת כי העיירה נמצאת בידיים אמריקניות ולפיכך נמנעו מלהיכנס לתוכה!" (עמ׳ 27).
בספטמבר 1943 הוטל על הגדוד לצנוח בסאלרנו. בטרם הצניחה הופיע ליד מסלול ההמראה מפקד הרג׳ימנט, קולונל ראובן טאקר (שנחשב לטוב במפקדי החטיבות בדיוויזיה המוטסת ה־82), שאמר לאנשיו: "בחורים, נפתחה עונת־הציד על הכרובים־החמוצים. הרי אתם יודעים את העבודה!!" (עמ׳ 39).
כמו בצניחה הקודמת היה קארטר שני בדבוקה. "אני הבטתי באור־האות. כאשר הפך מאדום לירוק, דחפתי את הלויטננט. הוא נפל אל החלל הריק. למשל שניה אחת נפערה דלת־הצניחה בפיהוק רחב ואימתני, עד שנבלעתי בה. המצנח נפתח ואני הסתכלתי סביב. הכל היה שליו ורוגע. איש לא ירה בנו. נחתתי בהלם מהמם. קאריי ניגש אלי ועזר לי להיחלץ ממצנחי. המחלקה החלה מתכנסת" (עמ׳ 39).
משימת הגדוד ה־1 היתה כיבוש גבעה 424. "סמוך לעלות השחר יצרו סיירינו, שקרבו אל ראש הגבעה, מגע עם האויב. בפעולה מהירה ונועזת, הסתערו אנשי הגדוד על ראש־הגבעה והעיפו בבעיטה את ׳הכרובים־החמוצים׳, בטרם ידעו הללו בדיוק מה קורה להם" (עמ׳ 41). לדברי קארטר הגדוד עשה בדיוק את מה "שספרי לימוד של חיל הרגלים מרבים לדבר על אודותיו: הסתננו אל שטח האויב, גרשנו את האויב ותפשנו את עמדותיו" (עמ׳ 41).
הספר כולל לא מעט סיפורים מבדרים שכל מי ששירת במחלקה קרבית יכיר. כך למשל מתואר כיצד הכינו סמל המחלקה ואחד מחייליו קפה בשוחות, תחת הפגזה כבדה, מבלי לשפוך טיפה. בין חיילי המחלקה ניתן למנות את מפקד המחלקה הלויטננט טולאנד, קארלטון (שכונה "הערבי"), קאריי (שכונה "הומירוס"), פינקלשטיין, לופז, , ברקלי, הסמל ווינטרס ועוד...
על אחד החיילים במחלקה, פינקלשטיין שמו, כתב קארטר כי "אנשים המשמיעים משפטים קדומים כנגד יהודים, באזני החיילים שהכירו את פינקלשטיין, ייטיבו לעשות אם יזמינו אמבולנס מראש, לפי שקרוב לודאי שיהיו זקוקים לשהות בבית־חולים על שיתקינו להם שיניים חדשות או לסת חדשה" (עמ׳ 53). אף שהיה, ככל הנראה, החייל הצנום והנמוך בגדוד, היה פינקלשטיין "גבר בין גברים" (עמ׳ 53).
בהמשך נחת הגדוד מן הים בראש־החוף באנציו, ושם נתקלו קארטר וחבריו בלחימה הקשה ביותר שחווה במלחמה. מנגד, ציין, שם למדו "ראשי־הכרוב" לפחד מהצנחנים, שזכו בפיהם לכינוי "השדים האדומים" (עמ׳ 109). כאן ראוי לציין כי המתרגם המצוין, אריה חשביה, שגה והיה צריך לתרגם נכונה לביטוי "השדים במכנסיים תפוחים", בשל המכנסיים מרובי הכיסים שהיו חלק ממדי הצנחנים האמריקניים. השדים האדומים הוא כינויים של הצנחנים הבריטים (בשל הכומתות האדומות שלראשם, שלימים הפכו גם לסמלם של הצנחנים בצה"ל).
הרג׳ימנט שבו שירת המחבר לא נכלל בפלישה לנורמנדי, אולם הדיוויזיה השתתפה והצטיינה. לקראת מבצע "גן שוק" בהולנד, כבר חזרה הדיוויזיה לאנגליה והרג׳ימנט חבר אליה בהכנות למבצע. המבצע, שהיה המבצע המוטס הרחב ביותר בהיקפו שנערך במלחמת העולם השנייה, החל בספטמבר 1944.
מטרת המבצע היתה להשיג הכרעה מהירה במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על ידי הצנחת מספר אוגדות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין. את התכנית יזם הגנרל ברנרד מונטגומרי, שראה במבצע גם הזדמנות להשיב את ההובלה בדינמיקה בין בעלות־הברית לידי הבריטים וגם צורך חיוני, שכן ממרחבי הולנד שוגרו רבות מרקטות ה־V2 לעבר בריטניה.
הפעם היה המחבר האחרון בדבוקה. כשקפץ, כתב, "התהפכותי, התפתלותי, ציפייתי ותקוותי־בחלל האוויר. לבסוף חשתי במשיכת המצנח שנפרש, ונשאתי מבטי בהכרת־תודה אל שמשיית המשי הירוק" (עמ׳ 163).
בהמשך המערכה הוטל על הגדוד לבצע צליחת־סער ולחצות בסירות את נהר הוואל כדי לתפוס את גשר נימגן. בסרט "גשר אחד רחוק מדי" ישנה סצנה נהדרת שבמהלכה ניגש הגנרל ג׳יימס גאווין למפקד גדוד 3 ברג׳ימנט 504, מייג׳ור ג׳וליאן קוק (שגילם רוברט רדפורד) ואמר לו שהוא שולח שתי פלוגות לצלוח את הנהר ולכבוש את הגשר. "אני צריך אדם עם תכונות מאוד מיוחדות שיוביל אותן. הוא צריך להיות מספיק קשוח כדי לעשות את זה, הוא צריך להיות מספיק מנוסה כדי לעשות את זה. ועוד דבר אחד. הוא צריך להיות מספיק טיפש כדי לעשות את זה… תתחיל להתכונן". כשנשאל אחר כך המג"ד מה רצה מפקד האוגדה, השיב, "מישהו הגה סיוט אמיתי. סיוט אמיתי".
קארטר וחבריו השתתפו בצליחת הנהר. "רצנו בריצת 11־שניות וצללנו אל תוך הסירה יחד עם הקולונל. הנשר הזקן סינן מבין שיניו: "בכל רגע עלולים אנחנו להתמלא בעופרת חמה… תחתרו בכל הכוח!" הוא החזיק בהגה, ניקסון הרים את כלי־הנשק מעל הקרקעית המכוסה בוץ, ואחרים חתרו בכח־אדירים. חתרנו בקו ישר אל הגדה השניה, ורק כדורים מעטין פגעו סביבנו. נעצנו את חרטום הסירה בחול, חטפנו את נשקנו ושאלנו היכן נמצאת הפלוגה" (עמ׳ 170).
"הקפטן, שאמר כי מצודה מוקפת תעלה־עם־גשר מורם, במרחק מאתים יארד מעבר לכביש, מכילה מספר רב של ראשי־כרוב המגינים עליה בעוז־רוח במקלעים כינס את אנשיו, שלף את אקדחו: ואמר "בחורים, אחרי! אנחנו נסתער עליהם כאיש אחד." מכיון שלא נמנינו על הפלוגה, הסתפקנו, ניקסון ואני לכהן בתפקיד צופים. מניף את אקדחו וצועק כמו פר צרוד, רץ הקפטן בראש אנשיו, דרך הכדורים, אל יעדו, שנכבש כמעט מיד" (עמ׳ 171).
בקרב הארדנים ספג גדודו של קארטר נפגעים רבים. מכל המחלקה שבה שירת שרדו את המלחמה רק שלושה ובהם הוא עצמו (שנפטר כעבור שנתיים מסרטן). על גבורתו עוטר בלב הארגמן וכוכב הכסף. בספרו המרתק תיאר היטב את ההוויה ביחידה קרבית בעת מלחמה, על אחוות הלוחמים, הפחדים, הבדיחות, רגעי הגבורה והזמן שבין הקרבות. ספר נדיר שכיף שהצלחתי להניח עליו יד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
