אני לא בטוחה למה, אבל אני ממש מתרגשת לכתוב את הביקורת הזאת.
זאת הולכת להיות סקירה ממש ארוכה נכון?
טוב, בכל אופן, כדאי שאני אתחיל אם אני רוצה לסיים.

זה היה ספר ממש ממש מעניין עבורי.
למרות שהספר רק 150 עמודים, לקח לי הרבה זמן לקרוא אותו, כנראה כי כתיבה מסאית מעוררת הרבה מחשבות.
אני תמיד מרגישה שהספרים הקצרים האלה שאני קוראת כל כך הרבה יותר ארוכים, שהתוכן שבספר הוא כל כך מעבר למה שכתוב על הדפים; 150 עמודים, אבל מרגיש כמו 250.

הספר מזכיר את "חדר משלך" של וירג'יניה וולף, אז כמובן שאני ממליצה לקרוא את "חדר משלך" לפני הנוכחי.
שניהם מדברים על נשים סופרות, וכמו המסות של וולף, גם כאן את חלק מהמסות כהנא-כרמון הרצתה.
הספר כולל שבע מסות, ואחרית דבר מאת יערה שחורי, והנה תוכן עניינים:

להיות אישה סופרת (1983) עמ' 13

להתבזבז על הצדדי (1985) עמ' 29

אשתו של ברנר רוכבת שוב (1985) עמ' 45

היא כותבת די נחמד, אבל על שבירכתיים (1988) עמ' 78

שירת העטלפים במעופם (1989) עמ' 85

נניח שפרס ביאליק היה פוגש אותי לפני חמש-עשרה שנה ברכי (1994) עמ' 99

מה פתאום יש שיטפון של נשים סופרות (1996) עמ' 105

אחרית דבר מאת יערה שחורי
"לה אין מה להשליך לים":
על מסותיה של עמליה כהנא-כרמון עמ' 115

-

כמו שאתם שמים לב, יערה שחורי כבר כתבה על הספר, באחרית דבר שהיא באורך של יותר מ-30 עמ', אז אני לא בטוחה שיש לי מה לסכם כרגע.
כי יערה שחורי כבר "שוחחה" והרחיבה על כל הקטעים שהדגשתי(בעיפרון, כי המרקר עבר) ואמרתי לעצמי שאני רוצה להתייחס אליהם.
אולי הייתי צריכה לעצור אחרי המסה האחרונה, לכתוב את הביקורת, ואז לראות מה היה לשחורי להגיד.
אבל אני חושבת שמה ששחורי הוסיפה היה מאוד מעניין, שזה עזר להבין יותר טוב את האדם מאחורי המסות.
שבמבחינתי, לא תמיד היו הכי ברורות וקלות למעקב.

אני אוהבת שהקריאה זורמת, אבל כאן הייתי צריכה לדוג את המשפטים שיעזרו לי לתפוס רמז לכיוון שאליו כהנא-כרמון מנסה להגיע.
היא חזרה על עצמה הרבה, כי הרי המסות לא מתייחסות זו לזו, אז חלק מהתכנים חוזרים על עצמם.
אז היו דברים שהיא ניסחה מבלי להרחיב, והבנתי אותם, ואז במסה אחרת היא ניסחה ואמרה את הדברים שכבר הבנתי גם בלי שהיא תגיד.
אבל זה מובן, בכל זאת, זה אוסף של מאמרים והרצאות משנים שונות.
בוא נתחיל, התכנון הוא שקודם אדבר על דבריה הישירים של כהנא-כרמון, ואז אתייחס לדברים ששחורי הוסיפה.
-

אז מי שלא יודע שום דבר עליי, אני בעצמי אישה כותבת, אז היו הרבה דברים שיכולתי להזדהות איתם.
למשל, מהמסה הראשונה "להיות אישה סופרת":

"תהליך היצירה, בכל מקרה, הוא תהליך ממושך, רצוף עליות וירידות, שְׂמחות, יגונות וקשיים.
ותהליך שהוא מנגנון עדִין שכּל גרגיר אבק משבש את המהלך התקין שלו.
מה קורה אם מלבישים על תהליך היצירה גם את החטוטרת של כל הקונפליקטים הפנימיים שאישה סופרת בדרך כלל צריכה לעמוד בהם בנוסף? כולל כל הנאמנויות הסותרות, ההרגשות של הצטדקות ושל ספק עצמי, שחוצצים בינה לבין שולחן הכתיבה.
כאשר ברוב המקרים, באשר לצד הזה של חייה, תהיה התחושה שלה, אם לא של מרד, הרי לפחות של בדידות."

זאת הייתה התחלה טובה לספר הזה.
הרגשתי הזדהות עם איך שהיא מתארת את תהליך היצירה כתהליך שיכול להיות מבודד וגם מעשה של מרידה.

"כי על פי רוב, בַּמָּקום שאתה מוצא אישה שהכתיבה שלה היא כבר מעבר לכתיבה חובבנית, אתה מוצא אישה שבאיזשהו מובן היא אישה שנוסעת נגד הכיוון."
-

זה פשוט מתאר את כל האישיות שלי.
דרך הספר הזה יכולתי לחשוב שוב על מה אני בעצם עושה כשאני כותבת.
כבר כתבתי לעצמי כמה פעמים בעבר, שכתיבה היא הדרך שלי למרוד, או במילים מדויקות:
"כתיבה זאת הדרך שלי להוציא אצבע משולשת לעולם המטופש הזה, שמנסה ליצור היררכיה בכל תחום, בזמן שאני מנסה להבין מה אני באמת רוצה להיות בעולם הזה ובאילו כלים חשוב לי להשתמש ולפתח."
זה כיף, למצוא תוכן שאתה יכול להזדהות איתו.

הדבר השני שאני זוכרת שממש דיבר אליי, היה הנושא הזה של זלזול בחוויה של אישה, שנתפסת כחוויה צדדית ושולית לעיקר שבחיים, לאוניברסלי שיכול להתבטא רק דרך גבר.
"כי אצלנו, בעיקר אצלנו, להיות אדם פירושו להיות גבר לעניין."(עמ' 53)

במילים שלה, היא התייחסה לזה כאל "עזרת נשים" בספרות העברית, ועל כך של החוויה של נשים שבוחרות לכתוב - מנקודת המבט שלהן - פשוט לא רצינית או חשובה מספיק, "מכתב מן העורף".

"החוויה האחת את העולם נחשבת אז להתמקדות במרכזי, בחשוב ובמשמעותי בחיים. ברלבנטי. באוניברסלי. החוויה האחרת את העולם, נחשבת להתבזבזות על השולי, על הלא-חשוב בעיקרו של דבר, ועל הטריוויאלי. וכחוויה אזוטרית."
-

"צריך להזכיר שלפעמים זאת עשויה להיות שאלה די טעונה, השאלה מדוע אותם מודלים של נתחי-חיים שאישה סופרת בונה בסבלנות, ובמאמץ רב, ומניחה אותם מודאגת על השולחן, בציפייה לתקשורת גלויה סוף-סוף, בנושאים שנראים לה כבעיות ציר - כשהגבר הממוצע רק מעיף בהם מבט, הוא מייד נרתע ופוטר אותם, בקוצר רוח, כטיפול בעניינים זוטריים, טריוויאליים ובלתי חשובים."

זה מזכיר לי משהו שחשבתי עליו גם בזמן קריאת הספר.
לא מזמן, מישהי כתבה ביקורת כאן על ספר רומן רומנטי, והיא דיברה על הרתיעה שלה מספרות מקור ושהיא לא מתחברת לדמויות ישראליות.
אני הגבתי על הביקורת הזאת, אבל רק בגלל התגובה שהייתה לפניי:
"זו לא ספרות 'מקור'. פשוט עוד רומן רומנטי."

ולא הבנתי את זה.
זה עיצבן אותי בדרך שלא ידעתי איך להגיב עליה, כי זה היה מטופש וזה עדיין מטופש.
אבל לקרוא את הספר הזה, ולהזדהות עם זה ש-וואלה, גברים עדיין אומרים את אותו השיט שהם אמרו לפני כמעט ארבעים שנה - גרם לי להרגיש קצת יותר שפויה ונורמלית.
ואני אומרת נורמלית, כי לפעמים כשאני מתעצבנת, בעיקר בגלל אנטי-פמיניזם, מעודן ופחות, אני מתחילה להרגיש קצת פסיכוטית.

ולמה, למה נשים תמיד מגיבות בהגזמה?
לדעתי, אנחנו לא מגיבות בהגזמה בגלל שאנחנו נשים; אנחנו מגיבות בהגזמה בגלל שאכפת לנו מדברים שלא רלוונטים לגבי גברים, וגברים מתערבים באזורים האלה, דוחפים את האף, ומנסים להבין ולבקר משהו שהוא לא שלהם להבין ולבקר.
זה כמו שנשים ינסו להבין למה גברים מתלהבים מכדורגל ובוכים כשהקבוצה האהובה עליהם מפסידה.
נשים לא מנסות להיכנס למגרש הגברי ולהעביר ביקורת על ההתנהגות הגברית במגרש הביתי שלהם - כי מה שלנשים לא אכפת ממנו, הופך בלתי נראה עבורן.
והפוך, זה בדיוק אותו דבר; גברים עיוורים למה לנשים אכפת ממנו, לא מבינים את המגרש הביתי שלהן, ומעיזים לפתוח את הפה ולהגיד שהן מגזימות.

מאחרית דבר מאת יערה שחורי, "לה אין מה להשליך לים":

"האפשרות השלישית שהיא מעלה - להיות ביודעין חריגה. 'אאוטסיידרית'. וזאת אפשרות שכהנא-כרמון עצמה הזדהה עִמה עמוקות.
היא יודעת מה ייאמר עליה, או מה כבר נֶאֱמַר עליה, היא זוכרת כל עלבון ועלבון: 'היא תהיה בפיהם סתם מכשפה, ואולי קצת מטורפת. ויקראו לה כפייתית. ויקראו לה הפכפכת וקפריזית. יקראו לה ארסית, יקראו לה מרושעת. לא רציונלית, ואישה שקשה להסתדר אִתה, ואישה היסטרית. ועורכים יידעו מפי השמועה שצריך לפחד ממנה' (עמ' 67-66).
זאת אני, היא אומרת, מגלה שהאפשרות השלישית, לחרוג מן השורה, מציירת קו דיוקן עצמי כאוב:
'אני, אשתו המטפורית של ברנר, היצירה שלי בכל מקרה, ואפילו במיטבה, לעולם היא פילגש של החיים'."
-

באחד המאמרים שלה כהנא-כרמון דימתה את עצמה לפיל, ואמרה שהמבקרים הם כמו עיוורים הממששים את הפיל וחשים רק חלק קטן מהשלם, שממנו הם מסיקים בטעות על כל השאר. ושחורי משתפת:

"על מאמר זה השיב בֹּעז ערפלי בטון שאינו חף מדידקטיות או מהטפה:
'אין המשל יאה לנמשל, גם לא לאינטליגנציה של המושלת'. והיות ואין המשל יאה, קם ערפלי ותיקן עבורה את הדימוי הלקוי בעיניו: 'ובכן, עמליה כהנא-כרמון אינה הפיל, היא האמא של הפיל! כמו אמא טובה היא יודעת כמובן דברים על ילדהּ שאיש אינו יכול לדעת.
כמו אמא טובה היא דואגת לספּר עליו טובות, להמליץ על כישרונותיו, לסוכך עליו, להציג אותו כראוי'.
בתשובת ערפלי אפשר לראות את היסוד שכהנא-כרמון נלחמה נגדו בחירוף נפש, העומד במרכזן של כמה מהמסות כאן.
שוב נֶאֱמַר לה מי היא. שוב אותה האכלה כפויה."
-

ממש אהבתי את ההתייחסות של שחורי לתשובתו של ערפלי.
אני חושבת שהסיבה שאהבתי את זה, הייתה כי ברגע שקראתי את דבריו, את ההתנשאות ואת איך שהוא חשב שהוא מבין יותר טוב מכהנא-כרמון למה היא התכוונה, ישר התעצבנתי וחשבתי לעצמי: "חוצפן! אם האישה אומרת שהיא הפיל אז היא הפיל!".
וזה די מצחיק, כשחושבים על זה פעמיים.

זה פשוט מעצבן, הזלזול הזה במה שהיא אומרת על עצמה ויצירתה.
אני לא חושבת שהתשובה הזאת שלו הייתה מגיעה, אם כהנא-כרמון הייתה גבר.
גברים שמנסים לתקן ו"לחנך" נשים, בהרבה פעמים נחווים לי כאנשים שרוצים לתפוס גובה ולראות נשים כיצור תמים ומטופש, שחושב שהוא משהו מיוחד - אבל הוא לא.
אני באופן אישי חושבת שכהנא-כרמון היא אכן הפיל וממש לא האמא של הפיל.
כי ככה אני מרגישה לגבי היצירות שלי; שהם חלק ממני שאנשים לא תמיד מבינים, ושאני בוחרת לגשת אליהם דרך כתיבה דווקא כי הם לא מובנים.
-

ועכשיו, לאשתו האמיתית של ברנר, שהייתה גם הגננת של כהנא-כרמון:

"בהצבעה של כהנא-כרמון על חיה ברוידא כדמות מכוננת טמונה גם התרסה אל מול אותם אבות ובנים המעבירים זה לזה את הכהונה והשליחוּת בבית הכנסת של הספרות העברית.
ובעצם אמרה, לא מרבנים ולא מסופרים קיבלתי את שליחותי, את ההן הראשון, אלא מהגננת שלי.
אך חיה ברוידא גם כתבה.
בארכיון לחינוך באוניברסיטת תל אביב שמור פתק, לא מתוארך, בכתב ידה של חיה ברוידא:
'יום אחד אזרתי כוח והשמדתי את מרבית הדפים שמילאתי בדברי תולדות חיי הקשים. תמיד כתבתי, באכזריות, ובאמת ביטאתי את רחשי לבי. הדפים האלה היו יקרים לי. גם ניצוץ ספרותי לא היה חסר בהם. מי ייתן ואשמיד גם את השארית שבשארית. לכתוב ידעתי רק על עצמי. וזה לא שייך לשום אדם'.
יותר משיש כאן ראיות לכתיבה יש כאן ראיות למחיקה."
-

זה פשוט כואב.
באמת, רק המחשבה הזאת על מישהי שמזדהה עם חיה ברוידא, ורואה את היצירה שלה כמשהו שצריך להשמיד, כי היא כותבת כתיבה אישית שאינה עניינם של אחרים, פשוט מכאיבה לי בדרך שרק מוכיחה לי כמה יקרה הכתיבה ללבי.

אולי כי אני יודעת איך מרגיש לכתוב, וכמה אהבה יש בזה, בלי קשר לתוכן וחשיבותו.
לוותר על זה, זה כמו להקריב חלק מעצמך, ואני יודעת כמה זה כואב… כי אני כבר הקרבתי את כל החלקים שבי, מלבד הכתיבה.
האמת, אם הייתי יכולה להקריב גם את החלק הזה בי, שכותב ואוהב כתיבה - כבר הייתי עושה את זה.

זה פשוט כל כך מאפיין נשים, לשפוט ולערוך את עצמן בכזאת חומרה, שכשהן מסיימות, הן כבר לא אלא רק קליפה של עצמן.

כהנא-כרמון כותבת כמה וכמה פעמים, על כך שהיצירה הנשית נראית אזוטרית ואינה מייצגת את הקולקטיב נשי, אלא רק אישה תמהונית אחת.
ואני לא יודעת מה אני חושבת על זה, אני לא מרגישה שאני אישה שחווה דברים שנשים אחרות יכולות להזדהות איתם.
אני מרגישה שהחוויה שלי ייחודית ובודדה, ורק עכשיו אני מתחילה לפקפק בזה ולתהות, אם אולי זה בכלל לא נכון.

שלא כמו ברוידא, "וזה לא שייך לשום אדם", הכתיבה שבי דווקא כן שייכת למישהו;
היא שייכת לי, ואני לעולם לא אנסה להשמיד אותה כשהיא כל כך בחיים.
מסתבר, שאין לי שום בושה לתבוע את היצירתיות שיש בי, בדרך הכי ראוותנית ודוחה שיש.