ליסה בר, עיתונאית אמריקאית ובת לניצול שואה ביקרה בתערוכה של אקספרסיוניזם גרמני מתחילת המאה העשרים ואז הבינה שהיוצרים נרדפו על ידי הנאצים ושיצירות רבו הוחרמו והושמדו. עד כאן הכל טוב. היא יצאה לתקופת מחקר שכנראה היתה רצינית ומעמיקה, אבל החליטה לכתוב רומן היסטורי על רקע האירוע ולא ספר דוקומנטרי על התקופה, וגם זה לגיטימי. אני תיכף אגיד מה הבעיות. קודם נדבר על העלילה.
יעקב קליין, תלמיד ישיבה במשפחה יהודית דתית בארצות הברית מאוד אוהב לצייר. אלא שהוא בן למשפחה חרדית מאוד, וזה לא אפשקי עבורו לצייר. הוא מורד בהוריו, רב איתם, גונב מהם כסף ועוזב את הבית. מכאן ואילך הוא לא יעקב,הוא ג'וליאן, והוא לעולם לא יביט לאחור. ג'וליאן מגיע לפריז במטרה להירשם לבית ספר רציני ללימודי אומנות ולשכלל את היכולות שלו. איכשהו יום לפני תחילת הלימודים הוא פוגש שני חברים - רנה ופליכס. הם ציירים, הם משכנעים אותו לבוא לגור איתם וללמוד לצייר איתם ציורים מופשטים ומודרניים ולדלג על הטכניקות המסורתיות של בית הספר. באופן מפתיע זה מה שהוא עושה, והמשך הספר מתמקד בעלילות של השלישייה. יש גם דמויות נשיות, אבל התפקיד שלהן הוא לדגמן ולשכב, לא לצייר. רנה הוא רנה לוי, בן של סוחר אומנות מכובד ובעל גלריה בפריז, יהודי שלא מחובר לשורשיו. פליכס הוא בן של ברון באצולה הגרמנית. הוא מממומן על ידי הוריו אבל מורד בהם. רנה הוא הצייר המוכשר בשלישייה, אבל כל השלושה חיים יחד, לומדים אצל מורה אקצנטרי יחד וסך הכל נהנים מהחיים. אלא שאז אבא של פליכס מחזיר אותו לגרמניה, וזו שנת 1936 כך שהנאצים כבר בשלטון ולאבא של פליכס יש תפקיד במשטר הנאצי. התפקיד שלו, כפי שפליכס לומד הוא להכחיד את האומנות המודרנית, בפרט את האקספרסיוניזם הגרמני, שהנאצים רואים בו אומנות מנוונת. פליכס עובר צד. רנה וג'וליאן נוסעים אליו ומגלים את זה, אבל מסיבות עלילתיות שונות הם נשארים בגרמניה, אצל מורה מוכשר לאומנות שגם הוא נרדף על ידי הנאצים.
קצת ספוילרים לעלילה: השניים מגלים את הרדיפות, רואים את התערוכה שבה האקספרסיוניזם מוצג בחדר צר ולא הולם כשרידים של אומנות מנוונת, הם מנסים להציל את המורה שלהם, והופכים להיות נרדפים בעצמם. הם נעצרים במחנה הריכוז דכאו, שלפני שהפך להיות מחנה עבודה עבור יהודים, היה במשך שנים מחנה למתנגדי המשטר הנאצים. ג'וליאן צובע מטוסים, ואילו רנה נשכר כדי לצייר יצירות אומנות ולחתום את שמו של פליכס עליהם. כן, פליכס הוא הפחות מוכשר מבין השלושה והוא רוצה לבנות את חייו כאומן מוכר ומוכשר.
ואני חושבת שזו נקודת התורפה של הרומן, והיא מתגלה פחות או יותר באמצעו. נעזוב את זה שג'וליאן אזרח אמריקאי ולא טורח להשתמש באזרחות שלו במשך חודשים ארוכים של רדיפה. נעזוב שהמשפחה שלו נוצרה עבור רקע, אבל לרגע אחד אחרי שהוא עזב הוא לא דואג להם ולא מתגעגע והם לא דואגים לו. מה שבעייתי בעיקר בעלילה הוא שליסה בר הפכה את הסיפור מסיפור על רדיפה של המשטר בגרמניה הנאצית את התנועה האומנותית המודרנית על כל אומניה ויוצריה, לסיפור אישי ופשוט יחסית על קנאה מקצועית ורומנטית שעושה שימוש בכוח השלטון. זה קצת מוציא את הטעם מהרקע השואתי של הסיפור והופך להיות מה שמורי קורא לו "קשקושואה". הסוף של הסיפור, עשרים שנה מאוחר יותר, הוא בכלל מופרך ולוקה בחוסר אמינות קיצוני.
קיצורו של דבר, מספר שתיאר אומנות, אומנים, את הטעם שיש בציור אקספרסיוניסטי כמשקף רגש ולא מעתיק מציאות, וסיפור היסטורי על איך הנאצים הכחידו יחד עם הכחדת המדע והתרבות גם את האומנות, וזה עוד לפני שהתחילו בהשמדת אנשים, זה הפך לסיפור על יצרים אישיים. זה לא בלתי מעניין, וטכנית הספר כתוב טוב ומרתק, זה רק חבל שבחרו לשים את השואה ברקע.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
