מתנצל מראש על ההשוואה אבל היא מתבקשת.

לריצ׳רד דוקינס ויוכי ברנדס אין הרבה במשותף, חוץ מאהבתם לכתוב על אלוהים שזה מכנה משותף די גדול.
הוא ביולוג מטיף מילטנטי נגד תכנון תבוני ובעד אתאיזם, והיא סופרת דתייה בעלת שני תארים בתנ״ך (יחד עם חינוך ויהדות).
עולם הדת ואלוהים מהווים חלק גדול מחייהםֿ, רק משני קצוות מנוגדים.

למה ההשוואה הזאת נחוצה? כי שניהם בעצם אומרים על אלוהים את אותו הדבר.
למי שלא מכיר יש סרטון יוטיוב קצר בו דוקינס מתאר את אלוהים:
https://www.youtube.com/watch?v=p4-uLI-Knx4

יוכי ברנדס מאנישה את אלוהים ומתארת אותו בספרה בעצם כמעט באותם מילים שדוקינס מתאר את אלוהים כילד קטנוני, תלותי,שונא נשים, רעב לקורבנות אדם, נרגז, קנאי וכל זאת עוד לפני מלחמות עם ישראל הגדולות ושאר הטבחים הגדולים בהיסטוריית התנ״ך, 4 מתוך 7 הסיפורים מגיעים מספר בראשית - אדם וחווה, נח, קין והבל, אברהם אבינו, משה רבנו ושני הנביאים אליהו ויונה.

הספר עוסק בהתבגרותוֿֿ או התפתחותו של אלוהים ואיך הוא לומד להתנהל מול בני האדם שהוא בעצמו ברא - כל סיפור מהווה מהפך שעבר על אלוהים.
איך הוא הופך מפסקן קטנוני (ילד) לאלוהים שעובר תהליך התפכחות (שלב הבגרות) ועד לשלב שבו הוא מבין שאי אפשר להעניש על כל חטא וחזרה בתשובה ומחילה היא אפשרית (אבהות).

הסופרת מעוניינת לשבור מוסכמות, לבאר תפיסות שגויות ובעיקר להדגיש שמה שיפה בתנ״ך זה שהוא ממש לא מושלם.
ריצ'רד דוקינס כותב נגד אלוהים לעומת יוכי ברנדס שכותבת בעדו שנקבל אותו כמו שהוא, מתוך הבנה שהוא מקבל אותנו כמו שאנחנו.

ספר מעניין ומעשיר שכתוב באופן ישיר ובגובה העיניים.

למרות שזה לא מסוג הספרים שאני בדרך כלל קורא, וכנראה בגלל שאני לא קורא כאלה, התעניינתי מאוד.

ספר מיוחד. ברנדס מפרשת חלקים מהתנ״ך בצורה שונה, ודרך זאת אנו מגלים את השינוי שעבר אלוהים מההתחלה. הרבה דמויות בתנ״ך שינו את אלוהים, אבל 7 דמויות שינו אותו משמעותית:
חוה, קין, נח, אברהם, משה, אליהו ויונה.
כל אחד גרם לשינוי אחר. בזכותם אלוהים התבגר, וברנדס מגיעה למסקנה שאם לא היו קורים השינויים - אולי אפילו לא היינו בחיים היום.

כמובן לא אספר מה עבר אלוהים עם כל אחת מהדמויות כי זה יהרוס לכם את הקריאה.
אבל יש לציין שאלוהים בספר הזה הוא שונה מאלוהים שאנחנו מכירים. יש לו צדדים אנושיים (או מה שאומר במילים אחרות שאנחנו מבינים שקיבלנו חלק מתכונותיו), יש לו רצונות ומחשבות וזה מה שהיה מעניין לחשוב עליו.
יחד עם זאת הרבה דברים לא ברורים. מי שרוצה לקרוא כדאי שיידע לפני - לפעמים נצא עם יותר שאלות מתשובות.

אהבתי שהספר כתוב בשפה ידידותית, ברנדס ממש ההפך ממתנשאת מעלינו, היא מסבירה בהיגיון ובפירוט, וזה מוסיף הנאה. כאילו הרגיש שהקורא נמצא יחד עם הכותבת ואנחנו חוקרים ביחד את התנ״ך - ולא ספר פירושים משעמם.

הכי אהבתי את שני הפרקים הראשונים, על חוה ועל קין, שהיו מעניינים במיוחד.
בכל זאת, שלושה דברים פחות חיוביים על הספר לדעתי:
האחד, אני לא יודע אם אפשר להבין לגמרי את כל מה שכתוב. למשל לא את כל הפרק על אליהו הבנתי, אולי כי לא זכרתי מה היה הסיפור שלו, ואולי כי בטעות לא קראתי ממש בריכוז, ואולי מסיבה אחרת. בכל מקרה כדאי לפני הקריאה לדעת את הסיפורים על הדמויות שמוזכרות.
הדבר השני הוא שלפעמים יש פירושים של פרשנים אחרים וציטוטים מהתנ״ך שלא היה להם הסבר פשוט אחר כך, אז לי היה קצת מסובך להבין למה הכוונה.
הדבר השלישי הקטן הוא שסגנון הכתיבה הוא משפטים קצרים, ולעיתים קצרים מאוד - רק מילה בודדת. לפעמים זה קצת הציק, אבל יכול להיות שזה רק לי ואחרים פחות ישימו לב.

מומלץ לכל מי שמתעניין לחשוב על חלקים מהתנ״ך בזווית שונה, וכל מי שרוצה לחשוב על אלוהים של התנ״ך, בלי קשר אם הוא מאמין/לא מאמין, דתי/חילוני (וברנדס כתבה את זה בהקדמה). אז תהנו מהקריאה ומהמחשבות המעניינות שהספר מעלה!

פעם אחת, בתוך מעי גס של גוייתו הנרקבת והמצחינה של כלב מת מאד, התגדלה לה טיפת מים אחת, התגדלה עד מאד, עמדה ושאגה בקול גדול:
"והרי אין אוקיינוס", ובטמטומה הוסיפה שני סימני קריאה: אחד עבור קהיון הלב, והשני עבור גסות הרוח. שמעוה הטיפות האחרות, והרכינו ראשיהן בעצב ובייאוש, גם קצת ברחמים, על טיפשותה של אותה הטיפה, המתגדלת מאד בעיני עצמה. "משעממת עד זרא", חשבו הטיפות בלבן, וקיוו עד לבלי קץ ליום שייתאדו, יתמזגו חזרה עם האוקיינוס הגדול (שאיננו, כך שבה וצווחה אותה טיפשה טורדנית), שכן כאשר יקרה הדבר, יחדלו סוף סוף מלשמוע את דברי ההבל של חברתן הקטנה ועדת חסידיה השוטים.

לסוף הדברים התאדתה הטיפה, ככל הטיפות כולן, התחלקה לפרודותיה, וראה איזה פלא, שבה אל האוקיינוס הגדול. התביישה הטיפה עד מאד, כמה טיפשה הייתי, כמה טפשה הייתי, וכך המשיכה והמשיכה, עד אשר שככו יפיחותיה, ונטמעה גם היא במקור המים החיים, העצום, הקריר והטוב.

ובינתיים, במעיו הנרקבות של כלב מת אחר, עמדה טיפה אחרת, התגדלה עד מאד בעיני עצמה, וצווחה בקול גדול: "והרי אין אוקיינוס". לחברותיה לסחי, המודעות לטמטומה הבלתי רגיל של חברתן, לא נותר אלא לגלגל עיניהן, לנוע בין ייאוש מטפשותה הידועה, ללעג על המחזוריות הצפוייה לעייפה.

יש אומרים כי על כן קראוה "מחזור המים בטבע".

בספר הזה אין סיפור על דמות. זה לא ספר פרוזה, אבל ההתייחסות לתנ"ך ולאלוהים היא די פרוזאית.
יש בספר התייחסות לדמויות מסוימות בתנ"ך ולדיאלוג שלהן עם בורא עולם כאל דמויות בסיפור, שיש להן רצון וקשת התפתחות.
למעשה אלוהים הוא גיבור הספר, ולטענת המחברת, יש לו קשת התפתחות שאבני הדרך שלה הם המפגשים עם ברואיו, נביאים ודמויות אקסצנטריות כמו אליהו ויונה.
ברנדס לוקחת את הידע הרב שצברה בלימודי הת"נך שלה באוניברסיטה ובמקומות אחרים, ורוקחת ממנו מסע התפתחות של בורא עולם, משל היה דמות בספר הספרים.
יש בספר הזה הסתכלות לא אורתודוקסית אבל כזו שנשענת על פירושים אורתודוקסיים של רמב"ם, אבן עזרא, רשי, רמב"ן, תנאים ואמוראים, ועוד.
וזה מרתק ממש.
מומלץ למי שלא מפחד מהסתכלות אחרת על ערש המסורת, ועדיין אוהב את בורא העולם, שאוהב אותנו, עמו הנבחר.

הספר הזה מעולה. למרות שיש לי כמה בעיות עם סגנון הכתיבה המעט-המוני ומתחכם של המחברת, זוהי קריאה מרתקת, מלאה דמיון ומעשירה בידע. התענוג של קריאת הספר הוא ההתקרבות למקורות, הגישה השכלתנית לתיאור המאורעות המסופרים בתנ"ך, הניסיון לקריאה משותפת של הפסוקים, וכמה תובנות שהמחברת חולקת עם הקורא. יש בספר הזה הרבה פנינים שהופכות את הקריאה לחוויה. מומלץ בהחלט

והרי אין אלוהים!!
אלוהים הוא פרי יצירתו ודמיונו של האדם.
בתנך, אלוהים הוא לא יותר מאשר דמות ספרותית שנועדה לשרת את תפישותיו של הכותב, ולשכנע אחרים שדעותיו של הכותב המסויים הן הנכונות, כי "כה אמר אלוהים".
ומכיוון שבין הסופרים יש תפישות עולם שנות: יש כוהנים, ויש נביאים, יש מבית דוד ויש מבית שאול, יש ישראלים ויש יהודאים, ולכן כל אחד מביע את דעתו, לא כדעתו, אלא כדעת אלוהים.
ולכן יש בתנך דעות שנות, ולדוגמה הסיפורים הכפולים: יש שני סיפורי בריאה, שני סיפורי מבול, שנים/שלושה סיפורים על מוצאו של אברהם, ארבע הבטחות שונות בגבולות שונים. יש שלושה/ארבעה נסחים שונים של "עשרת הדברות". כל החוקים הכתובים בתורה הומצאו ע"י כוהנים, או הועתקו מחוקי העמים האחרים, אך כדי לתת להם תוקף, נאמר עליהם שאלו הן מצוות האלוהים.
מידת הפרימיטיביות של הכותב, רמת יכולת ההפשטה שלו, היא הגורמת ליצירת דמות אלוהים כבן אדם על כל מגרעותיו.
ואמר הפילוסוף היווני קסנופנס: אם הכותבים היו סוסים, הרי שאלוהים היה סוס.
ומכיוון שעם ישראל "אכל" את הסיפור הזה, ממשיכים עד היום להתפלסף: דמותו של אלוהים כעובדה ולא כיצירה אנושית.
ואם כבר אלוהים: אז מדוע "יהוה"? מדוע לא "אמון" המצרי או "אנליל" הבבלי או "סין" השומרי ???