על הכריכה שלו רשום "סאטירה נוקבת".
אה, זה אמור להיות ספר סאטירי? אז למה אני רק רוצה לבכות.
*
חברה היסטוריונית שחקרה רבות את הקומוניזם הביאה לי את חוות החיות. היא ספרה לי שג'ורג' ארוול היה בהתחלה קומוניסט בעצמו. מעניין, איך וכיצד זה ישפיע על הספר.
התחלתי לקרוא וחזרתי בבת אחת ללימודי הבגרות בהיסטוריה. ראיתי לנגד עיני את הסיכום שלי, המושקע (בסיכומים בהיסטוריה השקעתי), דף דפדפת חלק ועט פיילוט תכלת. כותרת עם קו תחתיה- " משטרים טוטאליטריים-מאפיינים: "
והנה הם, המאפיינים, שבסיכום שלי כתובים במילים קמצניות ובודדות, מקסימום משפט ל"מאפיין", פרושים כאן כמציאות חיים מבעיתה.

לקרוא על פרה שסובלת
ולדעת שככה בני אנוש סבלו

לקרוא על חוויה כואבת של סוס
ולדעת שכל כך הרבה בני אדם חולקים את אותו הכאב

לקרוא על כלבים שכבר הפסיקו להרגיש
כמו אנשים שכבר לא ירגישו

והכול התחיל בסך הכול מרצון שהחיים יהיו טובים יותר. מה הם כבר בקשו?

לקרוא מנקודת מבט כל כך מבלבלת-כי אתה רוצה לצעוק להם, לבעלי החיים האומללים-טפשים!! יש כאן תהליך! שלב אחרי שלב! מאפיין אחר מאפיין! אתם רוצים שיכתבו עליכם סיכומים בהיסטוריה, בעט פיילוט תכלת? תעצרו את זה! עכשיו! בבקשה!!!!!
ולדעת שלא. הם לא היו טפשים. חכמה גדולה לבוא ולקרוא ספר דק עם שם מטעה ולהסיק מסקנות. אילו היית שם, היית נמצאת באותו המצב בדיוק. כתיבה של מבט מבפנים, של מי שהיה שם.
ואיזו כתיבה...
כל כך טובה, שהיא עשתה לי כל כך רע...
הרבה זמן לא קראתי ספר שגרם לי למועקה, פיזית
ואיבוד מילים. וניסיון לגבש אותן בחזרה כאן ב"סימניה", די בחוסר הצלחה

ההבנה המבעיתה הזאת שרצון להתנער ממצב לא נוח אחד עלול להביא כל כך הרבה סבל

הפחד הזה שחיו פה, וחיים פה בעולם, בני אדם, שבהגדרות היצרן שלהם יש להם בחירה חופשית, ודעת, ודעה, ורגשות, ומחשבות, ורצון, וחלום, וחזון, וחופש בסיסי-ובני אנוש אחרים כמותם עם אותם המרכיבים וההגדרות שללו מהם אותה

ההתדרדרות המהירה, ועם זאת האיטית הזו, של מה שקרה שם, וקורה איפשהו

ואיך בלבול ורעב הפכו להיות הנוראיים מכל

וכולנו חיים פה בחוות חיות גדולה. ובתוכי עצמי יש חוות חיות גדולה.
ואם באמת היינו חיים פה בחוות חיות גדולה, איזו חיה אני הייתי?

לא. חוות החיות הוא הרבה דברים. אבל הוא סאטירי הוא לא

סאטירה מבריקה על ברית המועצות שנכתבה בתקופה לא פשוטה (זמן מלחה״ע השנייה) כשלא היה ״מקובל״ לבקר את המשטר הסובייטי ואת סטאלין בגלל היותו בן ברית של מדינות המערב נגד גרמניה הנאצית.

אורוול מציב תמונת ראי בפני המערב על המשטר הסטאליניסטי בצורה גאונית - פרופגנדה, פולחן אישיות (בדמותו של נפוליאון החזיר), שטופי המוח מקרב העם (הכבשים) והפרקטיקות המקובלות בכל משטר טוטאליטרי כמו מציאת האשם בכל בעיה (דמותו של סנובול שמקבילה לטרוצקי אבל גם יכולה להיות כל אויב מדומיין אחר), שינוי הכללים בדיעבד לפי צורכי המנהיג (הדיברות) והוצאה להורג של מתנגדים.

זה לא סתם ספר, זה טקסט חשוב, פוקח עיניים, שכל אדם צריך לקרוא, גם כדי להבין את ההרס הפוטנציאלי בהערצת מנהיג ללא סייג.

נ.ב - זהו חלק מסדרת ספרים שעוסקים בביקורת נגד הקומוניזם והמשטר בבריה״מ בפרט ומכין את הקרקע למַגְנוּם אוֹפּוּס של אורוול - 1984, כל זה בעקבות האירועים שעבר אורוול עצמו בספרד שגרמו לו להתנגד בצורה חריפה למשטר בבריה״מ.

לספר הזה, המכונה אגדה, צריך להקדים רקע: הספר נהגה ב-1937, עת ידוע מהו משטרו של סטאלין ועליית והתחזקות היטלר. הספר נכתב בסופו של דבר ב-1943 ופורסם באוגוסט 1945 בבריטניה.
חוות החיות הוא משל קולע. בכ-80 עמודים מצליח אורוול להעמיד מראה אל מול פני המבקשים שוויון לכל, או במילים אחרות: היכן שמתחיל הסוציאליזם, נגמר נייר הטואלט. הסוציאליזם בגרסתו הקסומה נהגה ובוצע בברית המועצות של סטאלין ובחוות החיות.
יום אחד החליטו בעלי החיים למרוד נגד מר ג'ונס, שלדעתם נוגש בהם ובלעדיו חייהם יהיו טובים יותר, נוחים יותר, ללא התעללות וללא פחד. ההתאגדות שלהם מהירה, כשהחזירים ובראשם אחד הקרוי נפוליון, יוצאים למאבק מפתיע בסיוע הסוסים, הכבשים, הפרות, האווזים, התרנגולות והכלבים. מר ג'ונס ועובדי החווה, "חוות האחוזה", מופתעים ובורחים.
החיות לוקחות, בראשות החזירים ובעיקר נפוליון, את העניינים ל"ידיים" ומחליטים להיות אדונים לגורלם. הם לומדים לקרוא ולכתוב, מחברים שבעה דיברות, מחליטים החלטות כמו אי פגיעה של חיה בחיה אחרת וכך הלאה. עבודת החווה עוברת אליהם והשם משתנה ל"חוות החיות". הכל שווה בהתחלה מעבודה ועד אוכל. נו, החתולה מתחמקת לפעמים לשזוף גופה בשמש ומהעכברים הרי לא ניתן לצפות להרבה.
ההתחלה מבטיחה. החווה מצליחה להחזיק עצמה במשק אוטרקי, החזירים לומדים הכי מהר לשלוט בקריאה וכתיבה. גורים כלבים חדשים נולדים ומשהם נגמלים מחלב אמם הם נלקחים למקום בחווה בו ילמדו להיות שומרי ראשו של נפוליון. וזו ראשיתה של הדרדרות. מילא שהחתולה נעלמת מדי פעם ולא מטה כתף לעבודות. זה היה יכול להחשב נסבל ואפילו חתולי.
מה שלא נסבל הוא שלל ההתנהגויות האנושיות הנפרשות עד מהרה לעינינו. אט אט החזירים הופכים לשליטים והתנהגותם לגמרי חזירית. החמור, הזוכר הכל, זוכר הכל ואומר כלום, רק מצר על המצב החדש. למרות ההבטחות שלא ליצור קשר עם בני אדם, התרנגולות נדרשות למסור ביציהן למכירה ולא לדגירה וזו עוד רק אחת מההחלטות התמוהות. החיות אמנם מרגישות שהמזון צומצם, העבודה רבה ולמעשה אינסופית, וכל הזמן החזירים משכנעים אותם שכך זה טוב ובעצם לא כמו שחשבו בתחילה. ההמנון שלהם מהמרד הגדול נשכח ואף נאסר ואפילו להתאגד כבר אסור. יש בוגד המואשם בכל הפגעים, יש העובדים קשה במיוחד ואחרים מוצאים ארגז ויסקי וסובאים. טוב זה כמובן לא נגמר, בטח לא מנקודת ראותה של האידאולוגיה.
כאמור, נובלה כתובה היטב, המשל בהיר והנמשל נהיר.

"כל החיות שוות, אבל יש חיות ששוות יותר"
אין על מה להיתווכח, אלגוריה פוליטית מעולה חובה לכל אחד לקרוא.
"זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה והתירוצים המצויינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התורה המקורית"
זהו תיאורו של ג'ורג' אורוול לספר הזה שעבר תלאות רבות לפני שהתפרסם (על בעיות פירסומו של הספר אפשר לקרוא את ההקדמה שכתב אורוול לספר "חופש העיתונות" ובאחרית הדבר).
המשל והנמשל ברורים לחלוטין, אורוול דאג לוודא זאת כשמינה את החזירים כאלה ששולטים בחווים ואלה שגרמו גם לשיעבודה וסטייתה של המהפכה מהדרך.
הגזלנות הזאת, היצר הנורא הזה של החזירים לקחת לעצמם את הכל שמתפתח ככל שהספר נמשך והעובדה שהם מצליחים גם להסביר זאת לחיות האחרות עצוב כל כך שהוא כמעט מעלה גיחוך.
בכישרון מדהים אורוול מתאר מהפכה עצומה בעזרת "סיפור ילדים" קצר (הסיפור כולו לא עולה על 85 עמודים) על חווה קטנה שמאסה בשליט שלה והחליטה לעשות מעשה.
בשורה התחתונה, פשוט מבריק הכתיבה, האלגוריה, המסר, המחאה הכל, ספר מעולה.

הקומוניזם מושלם, רעיונית. שוויון בין האדם, ביטול המעמדות וצדק מוסרי. לאיש לא חסר דבר, כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו. ביטחון ואחווה אמיתית. הרעיון היה מושלם, לו נבראנו בצלם. אבל אנחנו חיות, חמדניות, דורסניות ומרוכזות בעצמי.
עקרונות השיטה אינם הולמים את טיב האדם. ואופן יישומה ודאי אינו הולם את הדעת (איום ונורא).

ערב אחד, כינס מייג'ור החזיר (קרל מרקס) את חיות החווה. הגיע העת למרוד, להשתחרר מהעבדות ולצאת לחופשי. הוא הנחיל להם את תורתו (חברה מתוקנת) ומספר ימים לאחר מכן נפטר. זמן מה חלף, ופרץ המרד – חיות החווה תקפו את אדונם (מר ג'ונס – הממשלה/הצאר) והבריחו אותו ממעונו. הציפורים צייצו, הפרות געו והסוסים צהלו על ניצחונם. עידן חדש הגיע, עידן החיות.
אולם הכלל "כל החיות שוות" הפך במהרה ל"כל החיות השוות, פרט למספר". החלום החל אט אט לדעוך, כשחוות החיות החלה לתפוס גוון אנושי.

המשל של אורוול מכוון לקומוניזם הבולשביקי, אולם הולם כל חברה ששמה את הקומוניזם כדגלה.
מלבד הסאטירה, הסיפור מלא בהומור. תפקידה של כל חיה בחברה החדשה, והשתלשלות האירועים הבלתי נמנעת, מעלה על הפנים חיוך ציני רחב. הדיוק בו מקביל אורוול את העלילה למהפכת אוקטובר, ופורש אותה טיפין טיפין, מעורר הערכה.
הספר כתוב בשפה עשירה ומענגת (קרדיט למתרגם – אברהם יבין).

הגורל של בוקסר (העובד החרוץ והנאמן), היה צפוי, אך עודנו כואב.
בהתחשב בתפקידו של מוזס העורב (שליח הדת), ציפיתי שיופנה כלפיו יחס עוין יותר.
מהיכרות עם ההיסטוריה הסובייטית, ידעתי שסנובול (טרוצקי), לא עתיד לשוב. עם זאת, מבחינה עלילתית, הייתה לי תקווה לכך.

ההקדמה של אורוול לספר (מופיעה בסוף המהדורה), העשירה אותי. מסתבר שהיחס הבריטי כלפי ברית המועצות (אחת מבעלות הברית) אינו היה רק יחס אוהד, אלא גם יחס כוזב. צנזורה רשמית וציבורית חלה על ברה"מ, כאשר העיתונאות והמו"לים סירבו לפרסם כל פרט מידע שעלול להכתים את מדיניותה (דיכוי מחאות, רעב המוני והטיהורים הגדולים).
צנזורה בוטה זו, היא אחת הסיבות שהובילו את אורוול לכתיבת הספר.

הייתי שמח לשמוע המלצות נוספות לספרים של אורוול (פרט ל1984).

עתה הגיעה העת לכתוב את "חוות החיות" מנקודת מבט (ביקורת) קפיטליסטית.

משל סאטירי מבריק,

מומלץ.

ספר חכם ושנון על יחסי כוחות ומעמודות ובעצם גם על דיקטטורה ודמוקרטיה, כתוב טוב ומעניין, אהבתי מאוד

סיימתי לקרוא את הספר 'חוות החיות' באיחור אופנתי של 67 שנים מזמן פרסומו. מצער לגלות שלמרות הזמן הרב שעבר מאז יציאתו לאור של הספר,המסר שעומד מאחוריו נשאר אקטואלי גם בימינו, וישנם עדיין שלטונות טוטליטרים שרומסים את הזכויות של האזרחים הפשוטים.
הספר נפתח בנאום של חזיר חכם שימיו למות קרובים ובו הוא נושא דברים נוקבים לשאר החיות שבחווה על כך שחייבים לגרום לשינוי מהמצב הקיים.
דבריו הזכירו לי במקצת את הנאום של מרטין לותר קינג בכך שמגיע לכולם חירות. בנאום הוזכר הנושא של שליטת בני האדם בחיות והיחס המחפיר אליהם, ולמרות שזה ממש לא הנקודה העיקרית שמנסה הסופר להעביר, אני התחברתי לנקודה הזאת שהצורה שבה מתעללים בני האדם בחיות היא עוולה גדולה.
בספר מסופר בעיקר על מה שקורה בעקבות המהפכה בחוות החיות וגירוש בעל החווה ע"י החיות. מסופר רבות על הדרכים המניפולטביות והשקריות שהחיות החזקות משתמשות בהם בשביל למשול בחיות הפשוטות. לא במקרה החיה שנבחרת לחזקה ביותר בספר היא החזיר, דבר הבא לבטא את הבוז העמוק של הסופר כלפי המנהיגים של האימפריה הסוביטית.
בסוף הספר מובא הקדמה של המחבר לספר ומדוע ראה צורך כה עז להוציא אותו אל האור, ובנוסף דברים שמובאים לא ע"י המחבר ובו מסופר על הקשיים הרבים וההתנגדות העזה שלוותה בניסיונות להוציא לאור את הספר המהפכני הזה ומה קרה לאחר צאתו.
הספר הזה הוא הוכחה שלא צריך לכתוב יצירות של מאות עמודים בשביל להעביר מסר חד ונוקב, מספיק 83 להעביר זאת. מה שנקרא ספר קצר וקולע.
העלילה עצמה לא מעניינת באופן מיוחד ובגלל זה לא נתתי לספר ציון גבוה, אבל בכל זאת אני חושב שכל אחד כדאי שיקרא את הספר הזה בגלל חשיבותו והמסר שלו שרלוונטי גם לימינו.

אין זמן יותר טוב מלקרוא את חוות החיות מאשר בזמן של תקופת בחירות.
תקופה בה יש דיונים אקטואליים, מדיניים ושלטונים. בנוסף לכך, גם בתקופה זו עושים חשיבה מחודשת על המצב הנוכחי במדינה.

הספר הוא אלגוריה וסאטירה על המשטר הקומוניסטי הדיקטטורי שהיה בברית המועצות.

הקומוניזם היא שיטה כלכלית חברתית בה כל מוצרי ההון ואמצעי היצור, נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי בין העמיתים בה. בפועל שיטה זו לא עובדת, ותמיד נוצר חלל של אי שוויון. אולם, אי שוויון לא רק קורה במדינות קומוניסטיות אלא גם במדינות בהן שיטת הממשל היא דמוקרטית.
אפשר לראות זאת בכך שהזכות לשוויון לא תמיד מתממשת. הזכות לשוויון היא אחת מתוך 6 זכויות האדם הטבעיות/הבסיסיות שכל אדם באשר הוא אדם רשאי לקבל, ללא קשר לאזרחותו. הזכות לשוויון באה מתוך ההנחה שכל בני האדם נולדו שווים, ללא הבדל של דת, גזע ומין.
אולם לפי המצב הנוכחי ידוע לכולנו שזה לא קורה, לא כל בני האדם נולדו שווים ותמיד יש היררכיות בתחומים רבים. בני האדם נולדו שונים זה מזה בתחומים רבים: כלכלי, חברתי, דתי, פוליטי, מדיני וכו'. כך שקשה למדינות שונות לתת את המענה הנדרש כדי להקטין את הפערים. בנוסף לכך זה לא כל כך פשוט לקיים שוויון בין הפרטים מכיוון שלכל אינדיבידואל יש צרכים שונים וגישות שונות.
לכן, אני חושבת שעצם ההגדרה של הקומוניזם כשיטה כלכלית וחברתית שיהיה בה שוויון בין כל הפרטים. זו שיטה מוטעה.

הספר מספר על קבוצת חיות שהמתגוררות בחווה באנגליה. בעקבות מילותיו האחרונות של המיור (מייג'ור) החזיר הזקן (קרל מרקס ולנין) החיות גיבשו חזון להפוך לחיות חופשיות מחיות משועבדות. החיות חייו תחת בעלותו של מר ג'ונס חוואי גס רוח ושתיין (ניקולאי השני, קיסר רוסיה). לפי תחושתן, מר ג'ונס התייחס אליהן באכזריות ובזלזול. זה בא לידי ביטוי במנות האוכל שהוא נתן להם, בהלקאות השוטים שהן קיבלו, מהתוצרים שהן יצרו והוא לקח וכו'. בעקבות תנאיו הקשיים של מר ג'ונס, עשו החיות מרד נגדו וקיבלו ריבונות על החווה (משל לתחילתה של המהפכה הקומוניסטית בברית המועצות). ניהול החווה עובר לידיהן של החזירים החיות החכמות ביותר בחווה, והם מחליטים לעשות שבע דיברות (חוקים) על פיהם החווה צריכה להתנהל. המנהיגים הראשיים הם החזירים סנובול (לאון טרוצקי) ונפוליאון (יוסיף סטלין). בהתחלה העתיד של החווה נראה ורוד: החיות קיבלו מנות אוכל שווה בשווה יותר מאשר קיבלו תחת שלטונו של מר ג'ונס ועובדות פחות קשה מאשר עבדו אצל מר ג'ונס. אולם עם הזמן, נוצר אי שוויון, החזיר סנובול גורש מהחווה והחזיר נפוליאון עלה להנהיג את החווה. תחת הנהגתו של נפוליאון הוא שינה את שבעת הדיברות לפי צרכיו האישיים. יתר על כן, הוא נתן לחזירים חיי מותרות על חשבון החיות האחרות. כך שנוצר משטר עריצות בלי שהחיות התנגדו לכך, ואם הן התנגדו לכך מיד קיבלו תשובות משכנעות המייפות את המעשה הנעשה. בעצם, השלטון תחת שליטתם של החזירים על החווה נהייה יותר גרוע מאשר השליטה של מר ג'ונס על החווה. לפי איך שאני מבינה את הספר, זה משל לכך שהשלטון הקומוניסטי היה יותר גרוע מאשר השלטון המונרכי שהיה לפני.

אומנם, הספר מביע ביקורת על המשטר הקומוניסטי שהיה בברית המועצות. אבל, לפי דעתי יש דמיון רב בין ההתנהלות של החזירים להתנהלות של מנהיגים אחרים בעולם. מנהיגים רבים בעולם התחילו את דרכם הפוליטית מתוך רצון שהמדינה תהיה יותר טובה לעם ולאזרחים שלה. אך עם היותם בתפקיד הם התחילו להתלכלך. הם התחילו לעבור על שלטון החוק ולקבל מותרות שהם בניגוד לחוק למען אינטרסים אישיים שלהם. כמו שהחזירים התחילו את תחילת דרכם מתוך הרצון לחיות בריבונות ושהחווה תנוהל לטובת החיות ועם הזמן הם שינו את שבע הדברות לטובתם וקיבלו מותרות על חשבון חיות אחרות. במדינת ישראל אפשר לראות שזה קורה (בטח הפרשות מוכרות לכם ממקורות שונים) וקרה גם בעבר. כך שלצערי זה היה קיים בעבר ועודנו קיים גם היום. דבר נוסף, שלא קורה רק במשטרים קומוניסטים אלא גם במשטרים דמוקרטים זה שהרבה אזרחים מצביעים והולכים בעיניים עיוורות אחרי מנהיגים שלא פועלים לטובתם אלא לטובת עצמם. בישראל זה קורה ואפשר לראות זאת לפי הסקרים האחרונים של הבחירות. כמו שהחיות עושות בעיניים עיוורות את כל מה שהחזירים מבקשים מהם בלי לחשוב איך זה יכול לפגוע בהם בתחומים רבים.

לסיום, אני ממליצה לכם מאוד לקרוא את הספר. הספר מעורר מחשבה ועדיין מתעוררות בי נקודות למחשבה. הספר לא מתאים לצעירים מתחת לגיל 12 מבינינו ומתאים למבוגרים.
יש הקראה של הספר באנגלית ביוטיוב. קישור
https://youtu.be/Gl4REOWdJSE

ויש סרט המבוסס על הספר ביוטיוב. למרות שהסרט הוא סרט אנימציה הסרט אינו מומלץ לצעירים מתחת לגיל 12.
קישור.
https://youtu.be/h1DcWw9geig

שתהיה לכם קריאה/צפייה נעימה.

ספר קטן ומתומצת היטב. כשסגרתי אותו חשתי פחד אמיתי, כי זה לא איזה סיפור שהיה וזהו, זה תהליך חברתי שיכול לקרות בכל חברה ובכל ארץ.
הסיפור של חוות החיות מוכר וידוע - השתלטות של מנהיג וחבורתו, חזירים במקרה הזה (כמו במקרים אחרים), על חיות החווה, בעלי חיים בעלי רצון טוב אך קצת בורים ומאד עדריים. כל ההשתלטות נעשית דרך שטיפת מוח שמעביר החזיר היחצ"ן ללא הרף וללא לאות.
בעלי החיים עובדים בפרך ובתנאים קשים אך מאמינים שהכל למטרה טובה. והאדונים החזירים? הם אוכלים וסובאים ומדכאים את העושים במלאכה.
לדעתי ספר חשוב מאד. הלקח מבחינתנו בסביבה של היום, להבין ולסנן את המסרים המועברים אלינו על ידי התקשורת.