ג'יין אוסטן, יקירתי, את חיבתי העמוקה היית מכירה לו היית. אלא שאת אינך מאז 1817 ואפילו לא תוכלי לתאר לעצמך בדימיונך לא את שקרה וקורה על הכדור המטורלל, ולא את שנהיה מ"גאווה ודעה קדומה" הספר האהוב שלך.
לא רק סרטים וסדרות (והייתי מספרת לך מהם סרטים וסדרות לו היית כאן) לרוב הופקו, התאמיני יקירה, לזה שאספר לך עכשיו: גם הגיעה גב' אמה טננט, אישה מחוצפה שבחרה להמשיך ולכתוב ולתאר את הסיפור שלך. מייד אספר לך איך הוא ספר ההמשך, אך רגע לפני כן רק אתוודא כי לא, לא התאכזבתי כי למעשה לא ציפיתי. את זו את ואיש לא ימשיך אותך כמוך. כן, קראתי לפני כן את "יומנו של מר דארסי" שם אהבתי את הרעיון בו באה א' גריינג עשורים רבים לאחר פרסום "גאווה ודעה קדומה" וגם עשורים רבים לאחר לכתך - והתכתבה איתך, ולמעשה העידה על אופיו הטוב של מר דארסי שענה לך, בכתיבת מכתבים - כתב והשיב לך וסיפר מנקודת מבטו את הסיפור כולו. הגיב, וגם סתר האשמות, גם חיזק תיאור אופיו ולעתים סתר גם אותו - מבטיחה לך וברהיטות רבה. התאמיני שמר ד' העיד על רגישותו הרבה (והנסתרת), ועל אהבתו הגדולה (והמעודנת) לליזי. היה נחמד לקרוא את יומנו (ועל כך ראו מיקה 2025 = על יומנו של מר דארסי, אמנדה גריינג, 2008. סימניה ההיסטורית).
ובכן, "מן המפורסמות היא כי גבר נשוי בעל הכנסה נאה זקוק לבן וליורש" כך כתבת את ג'יין היקרה וכך פתחה את ספרה א' טננט האומללה, זו שניסתה להמשיך אותך בלא הצלחה יתרה אם יורשה לי. "אליזבט בנט ומר דארסי היו נשואים כמעט שנה, כשהגיעה ההזמנה לגברת בנט ]המסכנה, מ"ת[ ולאחותה הצעירה של אליזבט, מרי ]היקרה, מ"ת[ לבלות את חג המולד בבית פמברלי" - כך המשיכה א' טננט המסכנה לגולל את המשך סיפורם של מר דארסי וליזי. ולשלב את המשך קורותיהם של ג'יין היקרה והמתוקה ומר בינגלי )אותם שידכת לנישואים - הידעת שאכן נישאו )והם חובקים שני תינוקות?(, הם גם אליזבט ושות' ששידכת נישאו. את סיפורה של אחוזת פמברלי ושל ג'ורג'יאנה היקרה. ושל כל שאר בני ובנות הסיפור. למעט מר בנט האומלל שהצטרף אליך, התאמיני?אלא ש - הסיפור מנסה לחקות את הסגנון והשפה שלך, ומצליח - איך אומרים היום, בחצי כוח. מנסה לחקות את ההומור והשנינות ומצליח - בקושי רבע כוח. לאורך 204 עמודים הוא מתאר את סיפורו של כריסמס אחד. באחוזת פאר אחת. כשהתקבצו ובאו להתארח כמעט כלמשתתפי הסיפור שאת הגית כל אחד מגיע עם אופיו, עם הגאווה והדעות הקדומות, ונוצרות האינטריגות המתבקשות. אך לא קורה הרבה. חג אחד חבורה מגוונת מאוד. אחוזה אחת. ליזי מתוקה ורגישה אחת. מר דארסי המסכן שלרגעים תופס רגישות ועין טובה וטוב לב ונדיבות ולרגעים נשאר כזה כמו שבראת אותו. מה שכן הוא מתמיד בכתיבת המכתבים כל אימת שהתמודדות חברתית מביכה ממתינה לו בפינת אחד מעשרות חדרי האחוזה משם יצא עוד אורח, או לשם הוא נמלט מאימת סופת מזג האוויר הזו שהשאירה את כולם ללון האחוזה עד אשר יוכלו הכרכרות לצאת שוב לדרך בבטחה. או מתי ישובו אלו לביתם - עד אז הוא בוודאי יכתוב לאחד מחבריו, או שמא בעצם אל תוך יומנו, או שאולי הכתבים מונחים ונאספים במגירה )אותה ליזי מצאה במקרה(.וסיום אחד, נו, שיהיה כזה.למען האמת השארת גם פתח להמשך הסיפור, כשאפשר לקחת אותו לכיוונים שונים.והנה הכריסמס שוב בפתח - המשך מישהו? בינוני. חמוד לרגעים ומרגיז לרגעים לחובבי ג'יין אוסטן.
ואני, אני אף העזתי וכתבתי בסימניה החדשה.

שני גילויים נאותים ילוו את בביקורתי זו:
הראשון: אני מאוד אוהבת את ספרי ג'יין אוסטן.
ודרך כתביה יש לי הרגשה שאני מחובבת מאוד את אותה ג'יין הבריטית מהמאה ה-18. הכותבת החיננית שעסקה בכתיבתה (בעילום שם תחילה) ושכתבה כה יפה, כה נוגע בסוגיות כמעמד האישה. מעמד המעמדות.חברה ותרבות ויחסים בין אישיים, בין מעמדיים, בין תרבותיים. נפלאה הייתה. ונפלאים כתביה העתיקים שכללו גם ביקורת על חיי האצולה והמעמדות השונים, מעמד האישה, ויחסים בין אישיים ובין משפחתיים בביקורת נגועת הומור. דומה שקראתי את ספריה על גירסאותיהם השונות (לא, לא את כולם אהבתי - היו תרגומים או מתרגמים שנגעו גם בעיבוד ועשו עוול לסיפור (ע"ע עירית לינור לגאווה ודעה קדומה). צפיתי בסרטים והסדרות שהופקו על פי ספריה (אין על אלו של ה-BBC) עד כאן השתפכותי. יופי.
וכעת, שוו בנפשיכם כמה הופתעתי לגלות על מדף כלשהו את "יומנו של מר דארסי". מה??? ואללה?? או,קיי.ברור שהוא נלקח מייד לבחינה.
והינה כמה תובנות על רעיון כתיבתו ועל הביצוע ובסופן המלצה.
הספר נכתב ע"י אמנדה גריינג' (ואם גם אתם כמוני תתמהו אמנדה who? אז, בדקתי בשבילכם וגם בשבילי ולא מצאתי who. בכל אופן הספר משנת 1995. ובו באה אותה אמנדה עם רעיון מעניין מאוד - להביא את הצד של מר דארסי, אביר הגאווה ואיש הדעה הקדומה. באמצעות יומן שהוא (כביכול) כתב לאורך כל תקופת התרחשות הסיפור "גאווה ודעה קדומה", בו הוא מגולל את הסיפור מנקודת מבטו. ייתכן שהכתב הזה הוא גם סוג של מענה לג'יין אוסטן לנושאים ולתובנות ולביקורת שהיא מעלה. אם אפשר למצוא (ואפשר) בספר המקורי של אוסטיין ביקורת לגבי התנהלותו של דארסי, התנהגותו, יהירותו וגאוותו ולשפוט אותם - הרי שבאה אמנדה ועונה על ההאשמות.

רעיון מעניין.

מעניין היה לקרוא את אותה האמנדה נכנסת לראשו של גבר ומביאה אותו ואת גרסתו.
והיא מביאה כאן דארסי על לבטיו, רגישויותיו (כן, כן), ייסוריו (כן, כן), אהבותיו. וכן הלאה. האיש אנושי.

הספר כתוב נחמד. מחקה בסגנון ובשפה ובניואנסים השונים את כתיבתה של אוסטיין ומכאן מתחבר אליה ואל התקופה, אפשר לסבור שגם הוא נכתב אי שם המאה ה-18 כהתכתבות מענה לאוסטיין.
וכן, הכותבת נכנסת לראשו של גבר באופן יפה.

בהחלט ספר נחמד מאוד לחובבי ג'יין אוסטיין.

אה, כן, הגילוי הנאות השני? הרי הוא נוסף רק לאחר פרסום הביקורת. אני לא! לא! מוצאת שהעיצוב החדש כאן באתר בהגעה לספר, כיכובו, ביקורתו וכו' יותר נגישים ונוחים, כי אם ההיפך. סרבול מבאס ובטח לא מהיר ונוח.

מכתבים לטליה.
שלושה גילויים נאותים ילוו את סקירתי זו לספר הוותיק (2005) שנכתב על שנות 1972-4. מלא בתובנות, ועטוף בעטיפה שאורזת מוצר וינטג' זה.
הראשון - קראתי אותו לראשונה פחות או יותר כשיצא לאור. מחבר לא מוכר, איכשהו הגעתי אליו (אין לי הזיכרון איך) התחברתי אליו ואל שני גיבוריו (דב וטליה) מאוד והזדהתי עם טליה. זכור לי כטוב, ומאז נח ונשכח לו על אחד ממדפי הספרים שלי.
ולפני שאפנה אל הקצת עליו ומדוע הוא טוב בעיניי מגיע הגילוי השני - אני מורה. בתיכון. אמנם תחום הידע שאני מלמדת הוא כימיה, ושם נכון שיתמקד רוב עיסוקי: ריכוז המגמה והכנה לבגרות; רכילות עם התלמידים בהפסקה; התמודדות עם ההתבגרות על פצעיה ויופיה שצומחת מול עיניי; התמודדות עם מעגל ההוראה (היחס למורים שנובע מרמתם הנמוכה, שנובע מהדרישות הנמוכות, שנובע מחוסר ההערכה .etc נושא כאוב, עצוב, המתאים לדיון אחר, אבל בהיותי גם דוקטורנטית שמלמדת גם במכון ויצמן – אז, אתמודד גם עם הרגש הזה, בלה בלה בלה) וקונפליקט עצמי - האהבה שלי לתלמידים ולהוראה אל מול ההחלטה מלמעלה להסיר תכנים מתכנית הלימודים. החלטה שמכעיסה ומוציאה אותי מדעתי (אמנם בכימיה אף אחד לא נגע, טוב, מה הם מבינים :) אלא שאני גם מחנכת כיתה), והחליט ההזוי מלמעלה שהחליט שלא כל תלמיד חייב ללמוד בכל שנה משנות התיכון גם היסטוריה, גם ספרות, גם אזרחות – אפשר להסתפק ברוטציה ושכל אחד מהתחומים יתכנס לשנה אחת. מספיק שזה ילמד אזרחות, זו תלמד היסטוריה, והוא ילמד ספרות. נורא. אז כן, לכאן נכנס דב אינדיג עם "מכתבים לטליה" שמשתלב בכיתת החינוך שלי, ולכן ובגלל שז'יל המורה החמוד לספרות שמשתתף גם הוא ברגעי הרכילות עם התלמידים בהפסקה והוא מלא במוטיבציה, מקבל רק שליש מן התלמידים להכניס בהם תורתו. אז מה עושה המרשעת-מחנכת (ביחד עם קופיפה החמוד) נכון - מחטף! מתכנסת לקריאה חוזרת של "מכתבים לטליה" ואחרי ריענון הזיכרון מורה לתלמידיה (או מפילה עליהם) – משימת חובה - לקרוא אותו (או את 'גדר חיה' של דורית רביניאן, מן הסיבות הדומות) בימי חגי תשרי הבאים עלינו לבשורות טובות – בתקוה ואמן! ולכתוב לעצמם ואחר להגיש למורתם דף: תובנות / מסרים / מחשבות / פירוק או ניתוח הדמויות / כניסת משחק לתוך אחת הדמויות וניתוח התנהלותה / או משפט מדומיין לשני גיבורי הסיפור (דב וטליה ואפשר גם לשלב את חגי ומיה שמככבים ברקע) ולבטיהם, שיחותיהם והחלטותיהם. ולאחר תום ימי חגי תשרי נקיים שיחה פתוחה ועמוקה על תכני הספרים. אולי השיחה תתפתח לוויכוח ואולי נקיים תרגיל בהקשבה לאחר. ונדבר סטיגמות. אם ירצו אולי נקיים גם משפט מבויים או משהו כזה. רק שיקראו ויחשבו ויכתבו ויתבנו תובנות. ויבינו הבנות. וינתחו מחשבות. (והם עוד לא יודעים שמצפים להם עוד ספרי קריאת חובה שילוו במשימות בהמשך השנה (ובהזדמנות חגיגית (תרתי-משמע) זו יחשבו גם על – קונפליקטים.
ויתחברו אל מצבנו החברתי במדינה כחברה. שוני ודמיון בין אנשים מרקעים שונים. על השונה שאולי הוא בעצם כל כך דומה. על קבלת החושב אחרת או נוהג אחרת. האחר. קשב. אחדות. סטיגמה. ימין שמאל אחורה קדימה. דתי-חילוני. ספר ומרכז. ועוד.
ולמה "מכתבים לטליה" ישאלו אלו שישאלו, או מה בדבר איזו מילה על הספר? או.קיי זהו רומן מכתבים המתחיל לו במקרה וממשיך בכוונה מלאה. גיבוריו הם שני חבר'ס בגילאי העשרה דב (כעשרים) טליה משהו כמו שש-עשרה בתחילתו: טליה, מספרת הסיפור (שזה קצת מוזר אגב, מפני שהספר נכתב על ידי דב והוא למעשה מדבר את טליה) נערה קיבוצניקית מהצפון, חינוך קיבוצי של פעם, והשומר הצעיר, והרבה אידאולוגיה והמון ערכים. ואהבת הארץ. ודב, בחור בישיבת הסדר. עירוני מהמרכז, מבית וחינוך דתי, ישיבה תיכונית, ובני עקיבא, והרבה אידאולוגיה והמון ערכים. ואהבת הארץ. והם לומדים להקשיב, ולשוחח, ולדבר ולהכיר, ומתבגרים במקביל, ומתכוננים לגיוס לצבא. ולומדים גם שאפשר לאהוב את האחר השונה וכה דומה. והחששות מהאחר והסקרנות וההבנה שהדימיון הרבה יותר דומה משונה הכול בשיחות עומק כתובות. ונשאלות שאלות (תחבורה ציבורית בשבת כן או לא, דוגמה קטנה ומהשטחיות שבהן) ונכתבות תובנות של כל אחד מבית ערכיו ולעתים משכנעים ולעתים משתכנעים. ומגיע הגיוס, וכל אחד בדרכו. חלק אחרון – עמוס משרת בסיני וטליה לקראת ש"ש שבין תיכון לגיוס. ומגיע יום הכיפורים 1973 וקורה מה שקורה. אז, כן. ספר מעולה. נכון ואקטואלי מתמיד. גם עכשיו.
שיהיו בשורות טובות בימי חגי תשרי אלו ולקראת השביעי באוקטובר. אמן ואמן. אה, כן, כמעט נשכח, גילוי נאות שלישי – אני כל כך לא מתחברת לחגי תשרי, ועוד יותר לחופשים שהם מביאים איתם. אוהבת לגלוש לשגרת שנת לימודים חלקה בלי הפרעות של דבש, תרועה, שברים וערבה.
ואם השביעיסטים שלי רוצים חופש - סבבה. שיהנו ולצד זה גם יקראו, ויחשבו, ויתבנו תובנות ושוחררו עליהן ויכתבו. ובהזדמנות זו אגלה גם איך הם עם סיפור שכתוב וינטג' כזה.
וגילוי נאות אקסטרה (או נ.ב. ברוח מכתבי התקופה המדוברת) לקוראים עד הסוף - מאז ומתמיד ולאחרונה יותר מתמיד אני בעד הוספת שיעורים שיוסיפו תכני ידע בתחום ה"יהדות", בבתי הספר הממלכתיים. לא מספיק (כמו שלמדה טליה וכמו שלומדים עד היום ללמוד שיעורי תנ"ך, ללא תוספת מרחיבה ומעמיקה ומוסיפה. לא ייתכן שתלמיד חילוני בוגר תיכון ובעל תעודת בגרות מפוארת לא ידע לפתוח דף גמרא ולקרוא בו או לא יכיר יותר לעומק את ארון הספרים היהודי. חוסר בידע = בורות.
זהו סיפור אמיתי שהושלם לאחר נפילתו של דב אינדיג בסיני במלחמת יום הכיפורים ע"י חברו חגי בן ארצי שמהווה דמות משנית בספר.
יאללה שתהיה שנה טובה.

אוףף, סיבוב ב"סיפור חוזר" (לא על זה האוףף, דווקא נחמד שם בסניף בז'בוטינסקי) וחיבה לא מוסברת לברווזים צהובים ולחותמת שנראית כזאת של פעם, הקפיצה לי את הספר לידיים).
ליל הברווזים הוא סיפורה של נקמה.
סוג של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" כזה.
סיפורה של נקמה באב על מעשיו שנים אחורה דרך בנו הרך והרגיש.
ולא, הנקמה העיקרית באב היא לא על המעשה שעשה כשקרא לבנו 'שני' - זה שולי ודורש עונשון.
כי אם על מעשה חמור באמת שנים אחורה.
מדובר באליענה. מטפלת בילדים בקליניקה מדוגמת.
מנהלת חיים די מדוגמים.
והיא כזאת לא שוכחת לא סולחת וגם מוצאת הזדמנות ונוקמת לא במעולל ההתעללות בה שנים רבות (יותר מ-7) אחורה כי אם בילדו הקט והמסכן גם בלי נקמות והתעללויות.
וכמטפלת לא שוקלת את מעשיה לא שוקלת לעצמה בין טוב לרע.
לא אמין סיפורה.
והיא עוד כזאת נחשבת שמשדרת מהגיגיה גם בתיקשורת.
לא אהבתי. לא אהבתי את הסיפור. לא אהבתי גם כי הכתיבה אינה מהודקת, אינה מדויקת לעצמה. הייתי אומרת שמעט מתפזרת ומתבלבלת.
לא אהבתי והרגשתי שקפץ לידי (תודה ל"סיפור חוזר") ספר שגם הוא כמו עוד רבים, רבים מבטא כה טוב את העובדה שלא כל מי שכותב סיפור הוא סופר.
שלא כל מי שיש לו רעיון יודע לכתוב אותו וראוי שהכתיבה תתפרסם תחת התואר "ספר".

ושוב מתחדדת העובדה שכה בקלות, הבלתי סבירה ואף בלתי נסבלת, כותבים כותבים, משלמים להוצאה פרטית, ומפרסמים את דפיהם הכתובים כספר. ללא קריאה ביקורתית בוחנת, ללא שיפוטיות, פשוט וכך.
מה, אין להם מגירה? ספרייה על המחשב?
אולי מעשה אמיץ אבל... מוזיל ברמות את כולם.
ומה שקורה הוא שמתוך עשרות הכותרים שרואים אור בודדים אכן ראויים לראות אותו.
והקורא - הרי שזה צריך "לבור את המוץ מן התבן" הספרותי.
הידד, ביקורת זעירה על ספר זעיר באיכותו שהוציאה ממני כה הרבה ביטויים :)

קרביץ,
עד כה לא קראתי את ספריך לעומק, כי אם קטעים שם ופה (כך אתה חושב). כן, כולם אצלי על המדף, שהרי הבאת לי אותם. אז למה לא? ככה לא. ובכל מקרה, בטח ובטח שלא כתבתי על ספר שלך.
עד ש.. המלחמה הקשה והמכאיבה הלא נגמרת הזו, ויודע אתה כמה התמודדויות הבית והמשפוחה התמודדו ומתמודדים. אז, קפץ לי ליד יאיר-מוסטפא-רבינוביץ, ההוא הסמל הראשון מימי האיתיפאדה השנייה. סיפורו של לוחם דובדבן באיו"ש, ועם הפעילות המבצעית שלו מגיעים לבטים ודילמות של מוסר, ומחשבות, ואמונות בדרך, ו..סוג של התפכחות. מוסטפא שירת ופעל באיזור ג'נין, ונציגינו מהבית מאז ועד היום משרתים ופועלים מבצעית, שם ופה ובעיקר בתוך רצועת עזה. וגם אצל יאיר-מוסטפא ידידנו, המוטיבציה לעשות את הכי טוב לצד הרהורים קיומיים ולצד מחשבות של מוסר. ולבטים, וחבר קרוב פצוע קשות, ועוד מחשבות. ואחות (רפואית) אחת שהופכת לאהבה. ו..סוג של התפכחות – כבר אמרנו.
וסיפור, כל כך של אז וכל כך מתחבר לעכשיו.
והוא כתוב יפה. בלי יותר מדי הקדמות אתה מכניס את הקורא לעניינים, ומשלב קצת הומור וקצת כאב, צביטות לב וגם קצת צחוקים שחורים, וקצת תסכול, והרבה אידיאלוגייה, וציונות, והרהורי מוסר. ומפה לשם מה שהיה הוא כמעט מה שהווה. ו.. מה יהיה?
סיפור מעולה.
אז כן, גילוי נאות, קרביץ ואני מכירים ומקרוב. אבל הנה, כי אתה יודע בדיוק מה עבר עלי, עלינו במלחמה הזו. חיילים-מילואימניקים מבית לא עשו ולא עושים הנחות לנשמה ולרגשות. ואז, בעקבות שיחה חטטנית-הנפש בינינו על מילואימניק הבית וההתמודדויות, שלפתי שוב את הסמל הראשון מהמדף, וקראתי – ומצאתי שם אותך כמה עשורים קודם, ומצאתי שם אותו. ו.. גילוי נאות, אתה יודע שלא באמת לא קראתי אותו קודם. קראתי. וכעת שוב חזרתי אליו ומצאתי בו עוד ועוד.
ואני אפילו מביאה לכאן את רשמיי ממנו. למען האמת, לא נראה לי שאתה כאן, או שאתה יודע שיש כאן – לא דיברנו על זה.
אשר-לא מגלים-יאיר-מוסטפא-קרביץ-רבינוביץ, כתבת אותך, ואתה מביא את אז ומבלי דעת מראש את עכשיו. בסיפור מימי האינתידפאדה, סיפורו של לוחם דובדבן באיו"ש, ואיתו מגיעים לבטים ודילמות של מוסר, ורגישויות, ודאגה ועצב. ומחשבות, ואמונות בדרך, ו..סוג של התפכחות.
והכול כל כך נכון גם לימים אלו – דילמות של מוסר, ולבטים, ורגישויות ודאגה ועצב, ואבל, ומחשבות וסוג של התפכחות.
והלוואי שהספר הזה יפסיק להתחבר להווה ויהפוך לסיפור עבר נחמד.

נגיד נפלתם על הרגשה רעה, על עצבות גדולה גדולה ונוגה, מה צריך בשביל לעצור את הדמעות?
נכון, גלידה טובה עם עוגיות שוות שוות וקפה הרבה קפה (ושום אוכל אחר).
אגב, לפחד וחרדה כל אלו לא יעזרו, רק לתוגה של אחרי.
וכן, גם קומדיה רומנטית כייפית שלא דורשת חשיבת יתר.
כזאת מנחמת ומעט מחבקת את הלב.
אז אם אתם שם, שלא יקרה אבל אם - לכו על קומדיה רומנטית ממעבר לים (לרוב לא סובלת את המייד-אין שלהם דווקא, אבל לצורך זה - קומדיה רומנטית מייד-אין -ארה"ב תעשה את העבודה).
ומי לא יעשה את העבודה וכן יבייש את עצם קיומו? או, הספר הזה!
הוא קפץ לי לידיים ב... נעזוב איפה, לא משנה. בכל אופן לא בלוקיישן שאפשר להשתרע מול קומדיה רומנטית טלוויזיונית מנחמת, אז קפץ ותפס במצברוח הצריך את זה, ותשמעו לבילבי.. עזבו את מה שנטע אוהבת, לא מעניין, מעליב אתכם כקוראים ואל תתקרבו.
ולמה ככה? כי גם קומדיה רומנטית צריכה להיות נעימה, נחמדה, מעט חכמה, מעט מעניינת, מסקרנת. וכאן כלום.
כן יש פה בליל של בלאגן, עם דמויות פלאקטיות נטולות אמירה או אופי או מילימטר תבונה אבל סטיגמטיות להפליא, עם.. כן, יצא לי להציץ ב"הזמר במסיכה" אתמול, ראיתם במקרה? כזה. כלום עם שום דבר, אבל מבולגן ומרעיש, ומעליב את המשתתפים, וסטיגמטי ופלאקטי וצורח ויותר מכל מבזה את הצופה / הקורא.
אז, בתוך הכלום המבולגן כאן בספר מסתתרת איזו נטע אחת. שהיא שדרנית בנושא אוכל באיזו תחנת שידור ובמסגרת עבודתה יוצאת לסקר במכונית עתיקה ומושכת תשומת לב גם במקומות אוכל ואצל בשלנים מגוונים בקצות הארץ. תוך כדי היא משלבת מתכונים בסיפור, אלא שגם אלו כתובים בצורה לא מושכת ומבולגנת להפליא.
תוך כדי, בחייה שני ילדים, כמה הורים ואחים, שני גברים - אחד כזה אחד אחר, ואקסיות של הגברים.
ועל הגב שק מלא תסכולים.
נטע הזאתי לא מפסיקה לאכול, פחות או יותר מחצית הסיפור מתאר מה היא אכלה, אוכלת, תאכל, בישלה השכם בבוקר אחרי עוד לילה ללא שינה, מבשלת, תבשל.
ובתכל'ס, רוב הזמן גם היא זקוקה לאיזו קומדיה רומנטית לנחמה.
בקיצור, עזבי את עצמך נטע לכי על ג'וליה רוברטס או רנה זלווגר, שם תלמדי קומדיה רומנטית שעונה על הצורך קווים לדמותה.
לא קראתי את הספר על סופו, הגעתי לעמוד 200 מתוך 350, כן קראתי את העמודים האחרונים כדי להבין שכלום עם שום דבר נשמכו עד הסוף הלא מנחם ולא שום דבר אחר מלבד מעצבן.

לא פריקית של ספרי מתח או בלש.
לא מרותקת מתהליך פענוח רצח.
לא חובבת רציחות.
לעתים נדירות קוראת או צופה במותחנים.
לא חושבת שזו תקופה לכאלו, בעצם, מבחינתי, מתי תקופה לכאלו? - לא בטוחה שיש.
אז, לא הכרתי את ספרי באלדאצ'י והראשון שהכרתי עכשיו, היכרות אישית, יותר מ'שלום-שלום' הוא האיש של 6:20, כלומר דווין טראוויס. (שלום-שלום אולי אהנהן לבאלדאצ'י האחרים כשאפגוש אותם, כי בכל זאת מכירה כעת מקרוב את אחיהם הצעיר החכם, המתוחכם, והמסוקס.
אז קראתי, וכן נהניתי.
היו מרתקים ה-460 עמ' האלו.
דווין, בחור בשנות השלושים, קצין צבא עטור הישגים ודרגות ואידיאולוגיה פורש מהשירות הארוך והרווי לחימה (כאלו אני דווקא כן מכירה), מסוכסך עם הוריו כי מה פתאום לצבא מה נסגר אתך, איפה הטעות, ראה שני אחיך הקרייריסטים-מצליחנים-כוכבים עולים (כן יודע דווין, אבל ארה"ב מדינתנו ניהלה מלחמות הרחק מעבר לים, וחיילים-לוחמים וגם תומכים צריך, מאוד. מאוד. והאחים ועוד אחרים רבים כמותם בחרו להתמקד בחיים שלהם ובהתקדמות שלהם, לתת מעצמם? יש אחרים - אני והחברים שלי [כולל שני חברי הנפש שאיבדתי בקרבות] - באנו ובאים ונבוא כשצריך וכשקוראים לנו, עשינו ועושים ונעשה בשביל המקום הזה, בשבילכם, בשבילם כולם, כשצריך. ואתם מה? מה? קוראים ספרים, מקטרים, צופים בתכניות ריאליטי ובין לבין וממשיכים במרוץ חייכם כמעט כאילו כלום. מפה לשם הסתיימה המלחמה, דווין יקירנו המעוטר משתחרר וחוזר מהמלחמה הארוכה וכדי לרצות את אמא-אבא ולחדש קשר הולך ללמוד ומתחיל לעבוד בחברת השקעות מובילה ותחרותית ועפה על עצמה ומשעממת. האיש שמתגורר בבית פרוורי (בכל זאת משכורת צבאית) עם עוד שלושה שותפים, מתייצב בכל בוקר לרכבת של 6:20 אל מנהטן, לעבודתו כמתמחה בתחתית הסולם ונטחן בבנין היוקרתי ברובע העסקים.
בדרך משתעשע בצפייה בנוף האנושי-הנשי העשיר בשכונת החווילות של האלו שלא חשבו שנכון לתת מעצמם כשמדינתם הייתה צריכה (מלחמה וזה..) והמשיכו לעשות כסף בבניינים ההם ברובע ההוא במנהטן (ולטחון מתמחים צעירים ששואפים לעלות קומה בבנין ובסולם). ולחגוג בערבים מסיבות עם טיפוסים עפים על עצמם הדורים במכוניות פאר ונשים שמשתזפות בבריכת החווילה השכם בבוקר לפני עיסוקי קניות-בוטוקס-ג'ל מכשפות החשובים.
אלא שהנה קורה מה שאני לא חובבת - רצח של אישה צעירה עובדת בחברת שוק ההון העפה על עצמה.
ומתחיל האקשן.
והוא כולל מעין משחק שח-מט בין דווין לבין קאול, הלא הוא הביג-בוס של חברת קאול-אנד-קמלי ובעל האחוזה והאישה שמדגמנת ביקיניס קטנים וזוהרים, במסלול הרכבת של 6:20 בבוקר..
למי המט ואיך? תצטרכו לגלות בעצמכם.
וידידנו דווין מעורב המון בחקירה עד כי בלית ברירה וביכולותיו הפיזיות והלוגיות וביכולת שותפיו לדירה פותח בחקירה מקבילה משלו.
ומתפתחת עלילה מפותלת ומהירה.
ונכון, שבמחצית הסיפור כבר ניחשתי את סופו.
עם זאת נהניתי ממנו. מההתפתלויות. מהנפילה של מי שמגיע לו ליפול. מהתיאורים. מהדרך. מההתיצבות של מי שמגיע לו להתייצב. ומדווין השווה.
לא יודעת אם הספר עומד בסטנרדטים רמי המעלה של חובבי ומומחי המותחנים וזה גם לא משנה כלל - מי אומר שמה שהם חושבים שווה יותר.
אני נהניתי.
אגב, בתור לא חובתת מותחנים כאמור לעיל בפסקה ראשונה, צפיתי (שלא כהרגלי) גם במיני-סדרת מתח טובה מאוד. לא יודעת אם תהיה כזו גם בעיני המומחים בעיני עצמם לסדרות מתח, וזה גם לא משנה, אני נהניתי. הסדרה: השמורה. הספר: זה המסוקר עם הכריכה הלא-מושכת. מומלצים.
בשורות טובות.

אחרי "סימן ונוס" לאורי אדלמן (זכרם של הספר ושל הסופר לטוב ולברכה) פגשתי ב"שעות מתות" בזמן שעת המתנה מתה בספריית הרכבת - יש! חשבתי. כתוב עליו שהוא מותחן קולח ומבטיח - יאללה.
אז, לקחתי, וקראתי. וקצת נהניתי וקצת היה לי ארוך. לרוב סוחף אך לפרקים משעמם.
יש שם מצב חירום רפואי, תאונה (תאונה? האמנם תאונה?), תמר בחורה פצועה אנוש, ורופאים מנתחים טובים ומוכשרים שיקול דעת אחד תוך כדי ניתוח שאולי היה מוטעה ואולי לא.
ומתחיל האירוע: שימו בקערה - אישה צעירה ויפה פצועה. ניתוח. מוות. משפחה עשירה ורבת השפעה וכוח (וגם כוחנית). חקירות. נסיבות. ראיות. רופאים. חברת תרופות. מנהלים בכירים לא ממש טהורי לבב ודרך. עובדת שפוטרה כי ידעה יותר מדי. חשדות. פיצרייה ומשלוחים. פריז. כנס רפואי - עכשיו תנו ערבובון.
תקבלו - שקרים. אמת. פיתרון. חיזלו"ש אירוע.
סיפור בקצב מהיר. רגע רודף רגע. סיטואצייה רודפת סיטואצייה. ולמרות זאת ואולי בגלל שהספר פרוס ע"פ 500 עמ' - יש בו קטעים נמרחים, משעממים אלא אם אתם חובבי התיאוריה של התרופות. יש בו קצב מהיר לצד סצינות שנמשכות ונמשכות ו...יאללה הבנו, נקסט.
בסך הכול נחמד.
מהנה? כן.
יש קטעים לדילוג? כן.
מטובי המותחנים? לא.
שווה קריאה? נראה לי שכן.
רוצים לנסות? מחכה לכם מהבוקר בתחנת האוניברסיטה.

כי אני אוהבת סיפורים על בתי קפה קטנים קטנים, בעיירות קטנות.
עם קהילה קטנה וטיפוסים מגוונים ומעניינים.
ובעלת בית קפה שפעם הייתה קרייריסטית בעיר הגדולה והתגלגלה לרשת ולנהל בית קפה קטן קטן ולגור מעליו.
והיא מגישה מאפינס בצבעים ובטעמים ומקושטים - כל אחד מקבל לפי טעמו.
וקפה - כזה שווה שמהווה גם מקום המפגש בבוקר לפני העבודה או אחר הצהריים בדרך הביתה.
ויש לה רשימה קטנה בפינה ושם היא כותבת איך כל אחד אוהב את הקפה שלו.
מפגש של קפה וטעם ורכילות וחברות ושכנות וקהילה.
אז הסיפור:
טעים ומתוק.
וסתמי וקיטשי.
וחמוד ורומנטי.
וסתיו בכתום באוויר ורוח שמעיפה עלי שלכת כתומים ודלועים מקשטים כל פינה.
והסיפור חסר ערך באמת.
ולא ארוך מדיי.
(וכי אני ממש אוהבת להיקלע לבתי קפה קטנים קטנים עם עוגות גזר וקפה וספלים לא אחידים, בסתיו כתום עם שלכת ודלועים ורוח וטיפוסים מקומיים).
ויש את ג'יני המתוקה שהייתה סמנכ"לית בבוסטון בלי חיים,
וירשה את בית הקפה והגיעה לעיירה שנראתה לה בתחילה עיירת רפאים משמימה ומאיימת
ומצאה פרנסה חדשה ואהובה, ואידיאולוגיה חברתית, ודירה מתוקה, וגם חיים.
וחברים.
ורכלנים.
והתמודדות עם חיי חוה של בעלי חיים וחוואים.
ואיש חוה גדול וקשוח ומחוספס שאולי יהיה שלה ואולי לא.
אז, חמוד וקיטשי בדיוק כמו הכריכה.
אם אני ממליצה? לא בטוחה, לי הספר נתן שבת מתוקה... רוצים גם? תנסו.