מייקל קונלי הוא סופר אמריקאי מצליח מאוד של ספרי מתח. כישרונו והצלחתו כמספר סיפורים קוהרנטיים, אמינים וכאלה שעוסקים בסוגיות חברתיות בוערות, ראויים לציון.
אבל קונלי איננו סופר גדול ולא כותב ספרות גדולה. אין תיאורים פיוטיים ואין טקסט שאינו פרגמטי . הייתי מכנה אותו סופר-עיתונאי. בהיותו קרוב מאוד לעבודת המשטרה, הוא מתנהל במשעולי החקירות כבקי וידען גדול. אבל, ובזה כוחו, הוא מתאר את הארגון הזה על יתרונותיו ומגרעותיו ללא משוא פנים.
בסיפוריו יש שוטרים נאמנים וחרוצים שלא סופרים דקות עבודה ומוכנים להילחם במערכת ולסכן את חייהם כדי לפתור פשעים. וישנם שוטרים עצלנים, שוביניסטים, גזעניים, שוטרים מלוכלכים, שוטרים פוליטיים, שוטרים שמנצלים את הקורבנות, בקיצור, מוכר וידוע.
אי אפשר לקבל מקונלי מה שאין לו לתת. אין אפילו קטע אחד להתפעם ממנו או לקרוא אותו שוב. אבל בכל זאת הוא גרם לי נחת. הגיבור הקודם שלו, הארי בוש עזב את המשטרה כשחלה בלוקמיה, והגיבורה החדשה שלו היא רנה בלארד, בלשית חרוצה, אנושית, מעבידה את עצמה עד כלות, חכמה ובועטת. והיא עושה הכל, כולל התעמתות עם מפקדיה וכולל התפטרות מהמשטרה כדי לתפוס את הפושעים.
קונלי הוא גבר לעניין. כיוון שהפשע המרכזי בספר הוא אונס סדרתי אכזרי, ניכר מכתיבתו שהוא מבין איזה אירוע טראומטי ומזעזע הוא עבור הקורבנות. והתיאורים שלו, לא של הפשע עצמו, אלא של ההשפעה על הנשים, ראוי לציון. כפי שכתבתי, גבר לעניין. בכתיבתו הוא נלחם ברעות החולות של המשטרה וגם בפוליטיקה שהפכה את המשטרה לתלוית תקציבים, המגבילים את תפקודם של השוטרים.
בספר מתוארים שני פשעים שונים לחלוטין. הראשון הוא רציחתו של חבר כנופייה לשעבר בערב השנה החדשה, והשני, הוא אונס סדרתי ואכזרי במיוחד, על ידי שני אנסים שיוצאים לציד בערבי חגים.
לכאורה, הפשעים השונים אינם קשורים זה לזה, ולא ברור לי לשם מה חיבר אותם קונלי בספר אחד. הקשר הוא רופף מאוד, הרצון לפתור את הראשון מביא את הבלשית רנה בלארד אל הארי בוש, הבלש המיתולוגי של מייקל קונלי, כדי לפתור את הפשע השני. אני מתארת לעצמי שהיה אפשר להכניס את הארי בוש לספר גם בלי הפשע הראשון. מצד שני, החיבור בין הפשעים והערבוב בין החקירות, שפולשות זו אל זו בעבודה מאומצת ובלתי מתגמלת, הוא תיאור אותנטי של עבודת המשטרה. חקירות אינן מונחות על שולחן המשטרה עד שייפתרו ואז יתבצע פשע חדש. הפשעים רודפים זה את זה ונכנסים אל חיי הבלשית ומכים אותה ללא רחם.
רנה בלארד הבלשית אינה לבנה אמריקאית, ישנם כמה רמזים בספר, ויכול להיות שבספרים הקודמים, שבהם היא הגיבורה, כתוב בפירוש מאיזה מוצא היא, ובהחלט אהבתי גם את היותה "אחרת".
לסיכום, עוד אחד מספריו של קונלי. מי שכתב על הכריכה "יצירת מופת", אינו יודע מהי יצירת מופת.
במקום לקרוא עיתון או לראות סרט תיעודי, עדיף לקרוא את ספריו, זו לא אומנות, אבל זה בהחלט סיפור שמסב הנאה, ואם להשתמש בדימוי מתחום הקולינריה, זו לא מסעדת שף, זוהי מסעדת פועלים טובה.