מתוך קטסטרופה היסטורית וטעות שעשיתי הגיע לביתי פעם נציג של חברת שואבי אבק. הוא התעקש שגם אני וגם בעלי צריכים להיות נוכחים בזמן שהוא מדגים לנו שאיבה מופלאה ומדהימה מהשטיח שלא היה לנו. אי אפשר היה להוציא אותו החוצה, ואי אפשר היה לשכנע אותו שלא הגיוני שנוציא על שואב אבק יותר כסף מהרכב יד רביעית שבו נסענו באותו זמן. האיש היה מוכר ממולח ועלוקה אמיתית וסירב להתפנות מהבית. ממש חיכיתי להזדמנות לכתוב במקום כלשהו על שיטת המכירה הנלוזה של חברת קירבי, והינה זו ההזדמנות כי א"ב יהושע גם עשה את זה, והרבה יותר טוב ממני.
יש כמה מאפיינים לספר ישראלי: הוא יעסוק בסכסוך הישראלי-ערבי, יעשה את זזה בלי סאבטקסט, יתעקש להכניס אלגוריות אבל גם להסביר אותן כדי שחלילה הקורא לא יפספס, והוא יתעסק במשפחה המורחבת, קרי יחסי אחים בוגרים, גיסים, גיסים לשעבר, אחיינים, הורים ודודים מזדקנים, בני דודים מדרגה שניה ומחותנים. אם סופר אמריקאי פותר בעיות של מערכות יחסים ברומן בכך שהוא יוצר גיבור שהוא בן יחיד ואז הורג לו את שני ההורים, סופר ישראלי לא יעז לעשות דבר כזה, להיפך. הוא יעורר קרובי משפחה נידחתם מתרדמתם ויזמין אותם בשמחה אל תוך העלילה.
זה ספר רביעי של א"ב יהושע שאני קוראת, וכמו קודמיו יש בו עיסוק במשפחה ובשושלת הדורות. במרכז העלילה עומדים גירושים, של זוג צעיר. עופר החיפאי היה בן עשרים ושמונה כשהתחתן עם גליה, ביתו של בעל פנסיון ירושלמי, ולאחר שנה התגרשו בלי לספר על מה ולמה. הקשר בין בני הזוג נותק, גליה נישאה מחדש, ועופר קצת מחפש את עצמו, עבר לפריז ועובד כשומר לילה בבניין של הסוכנות הציונית. עופר הוא לא דמות ראשית בספר. הגיבורים הם הוריו יוחנן וחגית ריבלין. הוא פרופסור למזרחנות באוניברסיטת חיפה, לשעבר ראש החוג, והיא שופטת מחוזית. שניהם לא יודעים מדוע עופר התגרש, וגם קצת דואגים לו, אבל בעוד חגית שומרת את העבר בעבר, פרופסור ריבלין החוקר, מתעקש לחקור ולא להרפות. ההזדמנות נקרית לידו כשהוא הולך לבקר בירושלים את מורו הזקן ומנחה הדוקטורט שלו שאושפז, ואז מגלה שהמחותן שלו נפטר, ממש באותו שבוע, ממש באותו בית חולים. הוא מתעלם מעצתה הטובה של אשתו, והולך לניחום אבלים אצל המחותנת לשעבר, אצל הכלה הסוררת ואצל אחותו.
השנה היא 1998, תקשורת מתנהלת בעזרת טלפונים קוויים, הנמצאים בבתים ומחוברים לקיר בחוט, ובעזרת טלפונים ציבוריים. זה לא ההבדל היחיד מהתקופה הזאת. מחשבים אישיים יש, בעיקר לכבוד החוקר, אבל האינטרנט לא מוכר ולא ידוע. אם רוצים לוודא זמן של טיסה שמגיעה, למשל כאשר אחותה של חגית הנודדת בארץ האש ובארצות נידחות אחרות ורוצים לקבל את פניה, מוודאים את זמן הטיסה טלפונית. ואם רוצים להתעדכן אז נכנסים לתחנת הדלק בלטרון ומתקשרים בטלפון ציבורי. הודעות, למשל בני בני זוג לשעבר, שולחים בדואר רגיל, ואם מתקשרים לפריז - זאת שיחת חוץ שעולה ביוקר. אלה לא נושאים עיקריים בספר, אבל התקשורת המקרטעת היא חלק ממה שמקדם את העלילה. בסוף יוחנן מבין, לפחות חלקית, את מה שגרם לנישואים של גליה ועופר להתפרק, אבל ספק אם זה מביא לו נחמה.
כמו בספר מולכו, וגם במר מאני, הגיבור מגיע למקומות מוזרים, ישן בהזדמנויות הזויות, ונקלע לסצנות אבסורד שבהן הוא לא מבין אם הוא ישן או ער. כמו בספר מולכו הגבר הגיבור הוא איש משפחתי מאוד, מטפל, מטפח. אמנם לא מכין מזונות ולא מאכיל, אבל דואג לתרבות,לאומנות, למראה ולתכולת ארון הבגדים של בת הזוג שלו, וגם של אחותה. כמו בממונה על משאבי אנוש גם כאן הרבה פעמים אנשים, על אף שאנחנו יודעים את שמם, מוזכרים בתפקידיהם או בפונקציה שהם ממלאים. לפעמים הוא "החיפאי", לפעמים "המורה" לפעמים "התלמיד" וכך הלאה. א"ב יהושע מכניס בספר הזה הרבה מאוד רפרנסים תרבותיים,וגם תיאורים מפורטים של מחזת, סרטים, קונצרטים (עם המלחין "הרוסי" והמנצח "ההודי"). תיאור ההצגות יוצר מטריושקה של דימויים אומנותיים, שבטוח אומרים משהו, אבל למה בצורה כל כך מפורשת. ליוחנן המזרחן יש יחסים מורכבים עם תלמידיו הערבים, ובעיקר סמאהר הסטודנטים המתחמקת מעשיית עבודותיה ומסבכת אותו עם פורמליסטיקה אקדמאית, יש לו חיכוך עם ראש החוג הנוכחי "הדתי" שהוא כנראה גם "הגזען", אבל מסתבר שגם ליוחנן יש דעות קדומות משלו. וכמו שאמרתי - שום דבר לא בסאבטקסט. גם האיזכורים העדינים של עגנון כמו כפות המנעול והאדונית, אלה שטפחתי על השכם של עצמי כשראיתי אותם, מקבלים בספר פרשנות מפורשת, מה שמאוד הורס.
חמש מאות חמישים עמודים עמוסים, עד כדי כך שהניתוח המיותר שמנחם פרי מתעקש להדפיס על גב הספרים של "הספריה החדשה" מתארך והולך וגולש אל תוך הספר עצמו. ארוך מאוד, עמוס מאוד, וגם קצת מלאה. קראתי, ועכשיו אתם משוחררים.
