את הספר הזה התחלתי לקרוא במקביל לתקופה אישית לא פשוטה שחוויתי, בה נדמה שהקשר הזוגי הארוך שלי ושל סקאוט עולה על שרטון. באותה תקופה, ממש כמו נורה גיבורת הספר הזה, הרגשתי מיואש מהחיים. התחלתי לחוש כל מני חרטות, ושאולי היכנשהו באמת יכולים להיות אינסוף יקומים מקבילים, כמו בספר - חיים שלמים שיכולתי לחוות, אם הייתי בוחר בחירות אחרות בחיים. אפילו כל בחירה קטנה שבקטנות, יכולה להפוך את הצורה שבה החיים שלי ייראו ויתפתחו, ב-180 מעלות.

אז נורה שלנו מיואשת מהחיים. היא מתחרטת על הרבה דברים עליהם ויתרה בחיים: על נישואיה לדן, על החברות בלהקה של אחיה, על האפשרות לפתח קריירה של שחיינית מקצועית, על האפשרות להיות חוקרת בקוטב, על הרצון לטפל בבעלי חיים ועוד ים אינסופי של חרטות.
היא מחליטה שהיא רוצה למות (בתקווה שגם על זה היא לא תתחרט...), אבל רגע לפני שהיא נפרדת מהחיים, נגלה אליה מקום שנקרא "ספריית חצות". נורה פוגשת שם את הספרנית של בית הספר שבו למדה, אשר נותנת לה באמצעות אותה ספריית חצות, אפשרות לחוות חיים אחרים. האפשרות לקחת את אותם חרטות, הכתובים בספרי החרטות השונים המפוזרים ברחבי הספרייה (לכל ספר חרטה שונה), ולצלול את תוך חיים אחרים שיכלה לחיות אילו רק הייתה בוחרת את הבחירה הזו.
נורה מגלה שזה לא פשוט. היא מבינה שאולי זכתה לחוות משהו שוויתרה עליו, אבל לצד זה היא מאבדת משהו אחר, משהו שהיה קיים בחייה המבאסים המקוריים טרם הכירה את ספריית חצות. למשל, באחד מהקטעים היא נכנסת לחיים בהם היא נוסעת עם חברתה הטובה איזי לאוסטרליה כדי לראות לוויתנים. אה מה מה - מסתבר שהיא אמנם גרה באוסטרליה קרוב לים כפי שרצתה וחלמה, ויש גם לוויתנים, אבל בחיים האלה היא גם מתגוררת עם שותפה שהיא איננה מכירה, ואילו איזי חברתה הטובה ומי שהייתה אמורה להיות שותפתה לדירה, נהרגה בתאונת דרכים.
העולם מסובך? ובכן, זה לא רק עולם אחד מסובך - זה אינספור עולמות מסובכים!

נורה מוצאת את עצמה לאורך כל הספר, נכנסת לעולם שבתוך ספר החרטות, יוצאת ממנו, נכנסת לעולם של ספר חרטות אחר, יוצאת ממנו שוב, וכך הלאה... האם נורה תמצא חיים שאותם תרצה להמשיך לחוות לנצח, מבלי שתשתוקק לעבור פתאום לחיים אחרים? האם היא תמצא את החיים שיעשו אותה מאושרת ומסופקת? נשאר רק לקרוא כדי לגלות את התשובה.
בניגוד ל"חיים ועוד חיים", שהרעיון הכללי קצת דומה בשני הספרים, כאן החזרתיות לא הפריעה לי. הספר קולח יותר, פחות גורם לכאב ראש. הוא פילוסופי, מעורר מחשבה, רצוף בציטוטים יפים שרק בגלל שאין לי כוח לצטט הם לא מופיעים כאן, ונורה מעוררת לא מעט סימפטיה. יש כאן מסר שאומר לנו להעריך את החיים שלנו כפי שהם למרות הקושי ולהגיד תודה על מה שיש במקום לחשוב רק על מה שאין. הסוף שלו מקסים, וגם השורה החותמת את הספר מקסימה, ובאופן כללי הרגשתי שהוא מתאים מאוד לצאת גם בתור סרט בקולנוע, הצלחתי לדמיין בקלות איך הוא בתור סרט, במובן הטוב של המילה. בקיצור, ספר מומלץ!


נ.ב - במחשבה שנייה, אחרי סיום הקריאה בספר, הבנתי שאולי האפשרות הכי טובה היא להישאר בחיים העכשוויים שלי, ופשוט לנסות לעבוד על הקשר עם סקאוט כך שיישארו בו רק הדברים הטובים בעיקר, וגם על שאר הדברים. בשביל מה לי חיים אחרים, אם אפשר לעבוד על החיים העכשווים שלי?
אז תודה לך, סקאוט, שאת נמצאת בחיי. לא הכל פרפרים ולא הכל וורוד, וזה גם מה שמאט הייג אומר בספר, אבל אני מעריך את זה שאת בחיים שלי, למרות הכל, ובאמת שאין עוד אחת כמוך.


***אני מקדיש את הסקירה לסקאוט, שאמנם לא הביאה לי את הספר, אבל מי יודע, אולי היא הייתה מביאה לי אותו בחיים אחרים?

שמות שונים לספר "ספריית חצות" ביקומים מקבילים:
"מה אם הייתי עושה את זה אחרת?"
"דיכאון זה לא בחירה אבל המחבר לא יודע זאת"
"אני משמעותי יותר ממה שאני מאמין"
"הפרקים קצרים אבל לא נורא"
"החיים קצרים מדי כדי להתחרט"
"לקרוא ספר ולהרגיש באינסטגרם"

בגרסה אחת של החיים שלי אני אוהבת את הספר הזה וממליצה עליו. בגרסה אחרת שלהם אני בכלל לא סיימתי את הספר. בגרסה הנוכחית, אני לא מצליחה להחליט מה אני חושבת עליו. נורה סיד היא גיבורת הסיפור. היא נמצאת במקום לא טוב בחיים שלה ובעקבות מעשה אובדני היא מגיעה לספריית חצות - ממד שנמצא בין חיים ומוות. בספרייה קיימים ספרים המכילים חיים אלטרנטיביים של נורה, חיים שהייתה יכולה לחיות אם הייתה עושה בחירות אחרות בעברה. נורה יוצאת למסע מתקן של החרטות שלה ובודקת דרכים נוספות שיכלו להיות חייה.

היפה:
הספר מספק נקודות מעניינות למחשבה על החיים, על הבחירות שלנו, על האנשים שמקיפים אותנו ועל הערך שלנו בסביבה שבה אנחנו מתקיימים. נהניתי לחקור עם נורה את האופציות השונות של מסלולי חייה והייתי סקרנית לגבי מה תהיה הבחירה הסופית שלה. הרגשתי הזדהות עם הדעות והרצונות שלה ורציתי בטובתה. הכתיבה הייתה נעימה וזורמת.

המכוער - מכיל ספוילרים:
אני חושבת שהדרך בה המחבר "התמודד" עם נושא הדיכאון בספר היה קצת לוקה בחסר. היה אפשר לחשוב שנורה חלתה בשפעת ולא סבלה מדיכאון. לצערנו, ישנם דברים שלא תלויים בהחלטות שלנו. היו הרבה סיסמאות בספר שדי אהבתי כמו "צריך לחיות כדי לחוות" אבל לקראת הסוף הרגשתי שהמחבר עשה העתק הדבק מאיזה פוסט דביק ברשת. כוח העל של סופרים טובים הוא להביא את הדמויות לתהליך של שינוי משמעותי, ו"בספריית חצות" הרגשתי שהעומק הזה לא היה קיים וכל מה שהתחרש היה צירוף מקרים או מזל. באמצע הסיפור נורה פוגשת במישהו שגם נמצא בין חיים ומוות ובודק אפשרויות שונות של החיים שלו - וזה סיקרן אותי ממש! אבל הסופר לא נגע בנושא הזה יותר מדי וסיים איתו די מהר, וחבל.

לסיכום:
אני ממליצה על ספר. זה ספר מסקרן ומהנה, הוא מעביר את הזמן בטוב ומעלה שאלות מעניינות לגבי החרטות שלנו. הייתי מוסיפה שצריך להגיע אליו בלי ציפיות לתשובות על שאלות החיים, ובעיקר לקחת אותו בקלילות ופשוט ליהנות.

הספר מתמקד בנורה, שנמצאת ברגע הכי נמוך בחיים שלה ומגיעה למקום מסתורי שנקרא “ספריית חצות”. כל ספר על המדף הוא בעצם גרסה אחרת של חייה - מה היה קורה אילו הייתה בוחרת ללמוד משהו אחר, לעבור לעיר אחרת, להישאר עם חברים מסוימים או לוותר על חלום ישן.
הכתיבה קלה ממש, והספר מתקדם בקצב מצוין. לא הרגשתי חיבור רגשי עמוק במיוחד, אבל כן נהניתי מהמסע, מהרעיון, ומהשילוב בין פילוסופיה קלילה לבין סיפור שנקרא במהירות.
חוויה טובה אבל לא משנה חיים. 4.2/5

ספר מעולה!!
הרעיון הוא פילוסופי על מהות החיים, הדרך היא פרוזה, על בדיקת מציאות חלופית, והתוצאה מרתקת.
נורה סיד, גיבורת הספר, בת 35, רווקה דיכאונית שמרגישה שאין תכלית לחייה, וכל מה שהיא עושה מתחרבש, ואפילו החתול שלה מת.
אחרי שהיא מפוטרת מעבודתה בחנות לכלי נגינה, היא מחליטה לסיים את חייה.
במקום לנתק את חוט החיים, היא מגיעה למקום שנקרא ספריית חצות ובו היא יכולה לבחור מציאויות חלופיות לחייה, כדי לבחון החלטות שגויות שעשתה, לטענתה.
למשל מציאות שבה אמרה "כן" להצעת הנישואים, או מציאות שבה נסעה לבקר את חברתה באוסטרליה, או מציאות שבה הפכה לחוקרת או לזמרת בלהקה שהצליחה ואפילו אמא לילדה מתוקה. בכל חלופה מתחבאת תובנה בנוגע למשמעות החיים, והבחירה בחלופה הנבחרת נעשית מאוד מעניינת ככל שמתקדמים בספר.
פילוסופית החיים מוגשת טיפין טיפין בין השורות ולא באופן דידקטי לקורא, ולמרות שאני כבר יודעת איך הסיפור מסתיים, ממש מתחשק לי לקרוא אותו שוב.
אל תוותרו עליו, והלוואי שתמצאו את גרסת החיים הטובה ביותר עבורכם.

הספר הזה שבר אותי, אבל בקטע טוב.
כשחשבתי על זה, על התחושה הזאת, אמרתי לעצמי: "תהיי ספציפית. תמצאי משהו שכששוברים אותו זה משפר אותו".
זה לא לקח לי הרבה יותר מדקה...
הספר הזה שבר אותי כמו ששוברים סטיקלייט.

פשוט הייתי צריכה את זה.
ממש ממש הייתי צריכה את זה, ואני לא חושבת שיכולתי לקרוא אותו בעיתוי נהדר יותר.
בדיוק כשאני מרגישה שאין יותר לאן ללכת, שאני לא יודעת איך להגיע לחיים שאני אהיה מאושרת בהם, ושאני פשוט-
ממשיכה לוותר על דברים ו"לבזבז" את הפוטנציאל שבי, כי אני מרגישה ששום דבר לא מספיק עושה לי את זה.

מי שמכיר אותי ועוקב אחרי בשנתיים האחרונות יודע שאני אוהבת לכתוב.
מי שקרא הרבה ממני, אולי גם הצליח לקלוט שאין באמת שום דבר אחר שאני אוהבת בעולם הזה יותר מכתיבה.
שלא לכתוב, זה כמו למות עבורי.
אז כשהגעתי אל המסקנה שאני לא יכולה לכתוב יותר, שאני מפסיקה ממש כאן ועכשיו, כי אין בי עוד כוח להיאחז בתקווה הזאת שאולי הכתיבה שלי תוביל אותי למקום שאני רוצה - זה ממש כאב.

לא כתבתי שום דבר כבר ארבעה ימים שלמים, לא על המחשב בכל אופן, רק ביומן האישי שלי ובביקורות.
זה לא מרגיש כמו עוד ניסיון לקחת חופשה מהעניין ולהבין מה קורה לי מבחינת כתיבה - זה מרגיש כמו המסמר האחרון בארון הקבורה.
כתיבה, עם כמה שזה נהדר, עם כמה שזה נותן לי משמעות ותחושת התקדמות, זה פשוט לא לגמרי בשבילי כרגע.
זה לא בשבילי, לכתוב כל החיים זה לא החלום שלי, זה פשוט החלום שנראה הכי קל מהמקום שלי, הדבר שנראה הכי אפשרי...
אבל העובדה היא, שאני לא באמת רוצה את זה.
משהו שמסתבר שהרגשתי לאורך כל הזמן אבל לא באמת הצלחתי לקבל.
אז להבין את זה, לקבל את זה שאני לא באמת רוצה לכתוב, שאני לא יודעת מה החלום שלי אבל ללא ספק יודעת שזה לא אמור להרגיש ככה… העובדה הזאת הפכה את מה שהיה אפשרי לבלתי אפשרי.

זה לא החלום שלי, ואני חייבת לפרוש, ואני לא יודעת מה הלאה, רק שזה נגמר בינינו עד שאני ארגיש אחרת.
אני לא יודעת מה יגרום לי להרגיש טוב...
אני רק יודעת שאני תמיד קמה עם ההרגשה הזאת, שאני גדולה יותר ממה שכבר עשיתי אלף פעמים בעבר.

אז הספר הזה לא גרם לי להבין מה אני באמת רוצה לעשות עם חיי, אבל הוא לגמרי הזכיר לי כמה שאני אוהבת ללמוד על חיים.
הדמות הראשית שלנו, עם השם הדי נפוץ בעיניי עבור דמויות ראשיות "נורה", עשתה תואר בפילוסופיה, וממש אהבתי את האלמנט הזה, את כל הדיבור הפילוסופי הזה שלה.
פעם הייתי יותר בקטע של פילוסופיה, אבל אני מניחה שבאיזשהו שלב גיליתי שזה מסובך לי מדי למצוא את הספר הפילוסופי הבא שאני רוצה לקרוא.
בדרך כלל אני פשוט נתקלת באיזה ציטוט של מישהו, והציטוט הזה מוביל אותי אל איזשהו ספר, אבל לאחרונה זה כבר לא קורה.
אני כנראה כבר לא שואלת את עצמי שאלות רציניות על החיים, אם מספיק לי לכתוב בשביל עצמי כדי להוסיף אל חיי את אלמנט החקירה שאני כל כך צריכה.
אבל כנראה עכשיו, זה ישתנה, או כבר השתנה, כי אני כבר משתמשת במשהו אחר, בספרים.
נכון אני לא קוראת פילוסופיה, אבל בואו, לפעמים גם רומן רומנטי יכול לענות על שאלות מהותיות לגבי החיים והקיום שלנו.
זה הרי לא משנה הז'אנר, בסופו של דבר אנחנו קוראים משהו שמישהו עבד עליו הרבה זמן, ואני חושבת שהקסם בלדעת לבחור את הספר הנכון בזמן הנכון, הוא שהקורא מצליח לראות את הערך של הספר יותר טוב מכל אחד אחר, כי הוא נמצא בשלב שבו הוא באמת צריך את הספר הזה.
ולא אכפת לי מה אחרים אומרים, יש אנשים שצריכים את "הארי פוטר" ויש אנשים שצריכים את "חמישים גוונים של אפור", וזה לא משנה למה.

יש רעב, יש ארוחה, לפעמים זאת ארוחה שגורמת לך להרגיש טוב יותר ולפעמים זאת ארוחה שעושה לך בחילה.
לפעמים אתה רוצה גלידה, ולפעמים אתה פשוט משתוקק לסלט.
וכן, יש ארוחות שהן פשוטות גרועות ולא טעימות או מזינות שום חלק בנו, אבל מי יודע איך הן ישפיעו על מישהו אחר.
תיאבון זה עניין מוזר, יש אנשים שהתיאבון שלהם תמיד משתנה, וזה מתבטא בשינוי במה שהם לובשים או קוראים או מתעסקים בו.
אז-
ותאמינו לי שהגעתי להבנה הזאת בטעות, יש מצב שאני פשוט שבעה מכתיבה.
שאחרי חודש או חודשיים, התיאבון שלי ישתנה שוב, והכתיבה כבר לא תהיה מחוץ לתחום.
אולי אני כמו הילד הזה שאכל יותר מדי שוקולד.
-

נורה מנסה להתאבד בתחילת הספר, ואז מוצאת את עצמה במקום שנקרא "ספריית חצות" שבו היא יכולה לנסות חיים אחרים שבהם היא עשתה החלטות אחרות.
בהתחלה היא לא מעוניינת בזה, כי היא רצתה למות, בגלל זה היא הגיעה לספרייה הזאת, כי היא המקום שבין החיים למוות.
אבל היא נותנת לזה צ'אנס, ומגלה כמה דברים על החיים שלה.
הדבר הכי בולט בנורה, זה שיש לה הרבה חרטות, יותר מדי חרטות, וזה היה כיף לראות איך שככל שהספר הזה מתקדם המשקל הזה של הדברים שהיא לא עשתה או הייתה יורד ממנה.
היא מתחילה להבין דברים לגבי החיים, דברים שמקלים עליה את כל העניין הזה שנקרא "לחיות".

אני לא בטוחה איך אנשים מעל גיל 50 יכילו את הספר הזה, אני מרגישה שהוא יותר מתאים לצעירים שמאוכזבים מעצמם כמוני.
זה כנראה נשמע פתטי מדי, אפילו יחסית אליי, אבל אני באמת חושבת שהספר הזה מושלם לכל מי שנמצא בדיוק בנקודה שבה אני נמצאת כרגע.
הנקודה הזאת שבה אתה מוצא את עצמך מוותר על הרבה, כי אתה מגלה שבתכלס לא באמת אכפת לך משום דבר… זה לא מרגיש שאכפת לך, וגם לא שלאנשים אכפת ממך.
שהחיים הם פשוט רצף שחוזר על עצמו, של אותם העליות ואותם הירידות ואותו הכאב שפוגש אותך בתחתית.
ששום דבר לא באמת משפר את זה, שכל מה שאתה עושה כדי להגיע למצב יותר טוב, הוא כמו פלסטרים על צלקות.
ואתה רוצה משהו שיעשה לך טוב… איזושהי תכלית… אבל אתה פשוט לא מצליח לחשוב על שום דבר.
כאילו החיים הם בלקאאוט קבוע, שאתה תמיד מרגיש שמכה בך, כשאתה מתהפך במיטה מבולבל בשעות הקטנות של הלילה.

ככה החיים תמיד מרגישים עבורי, ששום דבר לא הגיוני לי, שמשהו לא בסדר במציאות הזאת, שאני שוכחת משהו ממש חשוב על החיים שלי… שאני שוב ושוב מאבדת את עצמי אל שכחה.
תהום הנשייה הם קוראים לזה?
אז ככה הרגשתי אתמול.
לא יודעת מה אנשים אחרים עשו אחרי חצות הלילה של תחילת השנה החדשה, אבל אני ישנתי.
זה כל מה שרציתי לעשות באותן שעות, לישון ולהבין מה קורה לי.
ולא ישנתי טוב, אבל ללא ספק ישנתי.

אני חושבת, שככל שאני אכתוב פחות, אני אצליח לבכות יותר.
אני שמה לב איך לאט לאט הייסורים שלי מצליחים לצוף, כאילו תמיד הרגשתי אותם איפשהו, אבל פשוט לא יכולתי לראות.
לא יכולתי לפגוש את הסיבה לכאב, רק ידעתי שיש כאב.
אבל עכשיו אני מתחילה לראות אותם, ולהבין דברים, וזה באסה שאני כרגע לא מרשה לעצמי לכתוב שום דבר מזה.
אני פשוט נותנת לדברים להיספג בי, משאירה הכל בתוכי, בתקווה שהדברים החשובים לא ימחקו ממני.
אחד הדברים הגדולים שהבנתי בארבעת הימים האחרונים הוא: "כאב הוא מידע".
יש סיבה למה אני מרגישה את מה שאני מרגישה, ואני יכולה לנסות לכסות את זה כמה שאני רוצה, אם הדבר שמכאיב לי נשאר שם, זה פשוט מעגל שתמיד יחזור על עצמו.

יש הרבה דברים שמכאיבים לי.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר, אבל אני יודעת שויתרתי על כתיבה כי אני רוצה להרגיש הכל עד הסוף, כדי למצוא איפשהו את הפתרון.
לסבול קצת יותר עכשיו, כדי שאני לא אצטרך לסבול יותר; שוב ושוב מאותם השטויות.

נראה לי, שאנשים תמיד אומרים לי איך אני צריכה להרגיש ומה אני צריכה לעשות, אבל אף פעם לא איך לעשות את זה.
איך למצוא תקווה, איך להילחם עבור הדברים שאני באמת אוהבת כשאני לא כבר זוכרת מה אני אוהבת, איך להרגיש שאכפת לי מדברים כשאני מרגישה אפטית, איך באמת לרצות משהו מהחיים אלה ולהשיג אותו.
כי אני לא רוצה לכתוב ספר, ואני לא רוצה להיות בן אדם נחמד, ואני לא רוצה להכיר מישהו, ואני לא רוצה שתהיה לי עבודה מסודרת… כאילו כן, אבל זה לא באמת זה, זה לא מה שחסר לי.
אני רק רוצה להרגיש שהחיים האלה - באמת שלי, ושאני בוחרת לחיות אותם בצורה נכונה עבורי.
שאני לא אמצא את עצמי מתחרטת על שום דבר מזה בעתיד.

יש משהו שכתבתי באוגוסט, פוסט ספציפי עבור הפייסבוק שלי, כי אחרי שנעלמתי להרבה זמן רציתי לשלוח מסר שיבהיר שאני בסדר גמור עם כמה שהחיים שלי לא הולכים "לפי התוכנית".
כתבתי בהתחלה שלו:
"זה אולי ישמע לא אמין, אבל אני מאושרת יותר לחיות בצורה הזאת.
מה שכולם רוצים אף פעם לא היה בדיוק מה שאני רציתי.
להגיד שאני לא מרגישה לפעמים שאני מפספסת? - ברור שכן, זה טבעי.
אבל זאת המציאות, ומאחורי כל בחירה שאנחנו עושים ונעשה, יש רשימה ארוכה של דברים שהבחירה הזאת דורשת מאיתנו לוותר עליהם.
אי אפשר לקחת את שתי הדרכים ביער הצהוב. אנחנו חייבים לבחור. ועל פי מה בוחרים?"
-
הספר הזה הזכיר לי את הפוסט ההוא, ואחרי שקראתי אותו שוב והמשכתי עם הספר, גיליתי שגם הספר הזה מתייחס אל אותו השיר של רוברט פורסט, "הדרך שלא נבחרה".
אני חושבת שיש כמה תרגומים שלו בעברית, ולא מתחשק לי להחליט איזה מהם הוא הכי טוב עבורי, לכן אני לא אבחר.
אני רק אציין שאני באמת אוהבת את השיר הזה, אפילו שזה קצת מוזר לי לאהוב משהו שלמדתי עליו בשיעור אנגלית…
אני פשוט אוהבת לקרוא אותו.
I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I—
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference._

כרגיל אני אסיים עם ציטוטים מהספר:

"הדרך היחידה ללמוד היא לחיות."
-
"אני יודעת שציפיתם לשמוע את הרצאת ה-TED שלי על הדרך להצלחה. אבל האמת היא שהצלחה היא אשליה. הכול אשליה.
זאת אומרת, נכון, יש דברים שאנחנו יכולים להתגבר עליהם. אני למשל סובלת מפחד קהל ובכל זאת אני כאן, מולכם. תראו אותי… עומדת על הבמה, מול כל הקהל הזה!
אמרו לי משהו לאחרונה, אמרו לי שהבעיה שלי היא לא פחד קהל. הבעיה שלי היא פחד חיים.
ואתם יודעים מה? זה נכון.
כי החיים מפחידים, ויש לזה סיבה, והסיבה היא שלא משנה באיזה ענף של החיים אנחנו חיים, אנחנו תמיד אותו עץ דפוק."
-
"אני חושבת שקל לדמיין שיש מסלולים קלים יותר בחיים," אמרה, ובאותו הרגע הבינה משהו בפעם הראשונה. "אבל אולי אין מסלולים קלים. יש רק מסלולים. בגרסת חיים אחת אולי הייתי נשואה. בגרסה אחרת הייתי עובדת בחנות. אולי הייתי אומרת כן לבחור החמוד שהזמין אותי לכוס קפה. בגרסה אחרת הייתי חוקרת קרחונים בחוג הארקטי. ובגרסה אחרת הייתי שחיינית אולימפית.
מי יודע?
בכל שנייה של כל יום אנחנו נכנסים ליקום חדש. ואנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן במחשבה על איך החיים שלנו היו נראים אם היינו בוחרים אחרת, אנחנו משווים את עצמנו לאנשים אחרים ולגרסאות אחרות של עצמנו, כשבעצם ברוב גרסאות החיים יש דברים טובים ודברים רעים."
-
"קל מאוד, כשאנחנו לכודים בחיים האלה, לדמיין שרגעים של עצב או טרגדיה או כישלון או פחד הם תוצאה של הקיום הספציפי שלנו. שהם תוצר לוואי של חיים מסוימים, במקום פשוט תוצר לוואי של החיים.
כאילו, הכול היה הרבה יותר קל אם היינו מבינים שאין שום דרך לחיות שיכולה לחסן אותנו מפני עצב. ושעצב הוא חלק בלתי נפרד מאושר."
-
"תקשיב ג'ו." היא נזכרה באמירה האנטי-פילוסופית של גברת אלם בספריית חצות. "אתה לא צריך להבין את החיים. אתה רק צריך לחיות אותם."
-
"די מדהים לגלות שהמקום שרצית לברוח אליו הוא גם המקום שרצית לברוח ממנו, שהכלא אינו המקום, אלא נקודת המבט."

את ספרו האחר של מאט הייג שתורגם לעברית: "איך לעצור את הזמן" אהבתי כל כך, שמיד כשקראתי שיצא לאור תרגום של ספר נוסף שלו, שמתי פעמי אל חנות הספרים הקרובה. את הספר עצמו קראתי בתוך כמה שעות.
הספר הזה אומנם לא משתווה בעיני ל"איך לעצור את הזמן", אבל הוא מצוין בפני עצמו.
גיבורת הספר מרגישה שחייה הגיעו למבוי סתום. אין לה ידידים, אין לה עבודה, יחסיה עם אחיה במשבר, ובעיקר – היא מרגישה נטולת משמעות. לתחושתה, איש בעולם לא ירגיש בחסרונה אם תיעלם. אלא שהתפתחות בדיונית (שהמחבר מנסה לבסס אותה על מונח פיזיקלי – "פונקציית הגל האוניברסלית") מאפשרת לה לבחון מה היה קורה לו בחרה בחירות אחרות בצמתים בהם עמדה בחייה.
מפתה להשוות בין הספר הזה לבין "איך לעצור את הזמן", ואני לא אעמוד בפיתוי:
בשני הספרים נודדת העלילה בין תקופות שונות. באיך לעצור את הזמן טווח הזמן הוא של 400 שנה, וכאן תקופות שונות בחייה של הגיבורה. בשתי העלילות הגיבורים לא לגמרי מבינים מה קורה להם, אבל בשלב מסוים בנדודיהם הם פוגשים דמות שגם היא – כמותם – נעה בין בחירות שונות בחייה (כאן) או לא מזדקנת בקצב הרגיל (באיך לעצור את הזמן) והיא נותנת להם מידע על מצבם. בשני הספרים הגיבורים הם בתחילה אבודים, עייפים ומובסים, ובהדרגה משתנה נקודת המבט שלהם.
הספר הזה רוצה ללמד אותנו כי גם בחיים "קטנים" טמונה משמעות, וכל אחד יכול למצוא את דרכו להשפיע לטובה על העולם שסביבו.
אני נהניתי מאוד מקריאת הספר הזה.

ספריית חצות, מאט הייג
סוגה: רומן
במילה אחת: דלתות מסתובבות
דירוג: 4 כוכבים

בקצרה: מה היה קורה אילו היה באפשרותכם לנסות את כל החיים שהייתם יכולים לחיות ולבחור גרסה אחרת? האם הייתם משנים משהו?
נורה בת שלושים וחמש, והחיים לא מאירים לה פנים. היא בודדה, יתומה, אחיה מתכחש לה וזה עתה פוטרה מעבודתה. היא מרגישה שהיא לא יכולה יותר. חייה רצופים חרטות: מה אם היתה נשארת בלהקה עם אחיה? מה אם היתה מתמידה בשחייה? איך היו נראים חייה אם היתה נישאת לדן? נראה שמאוחר מדי לשנות את כל זה.
או שאולי לא? בספריית חצות נמצאות כל האפשרויות המפוספסות של חיינו, וכשנורה מגיעה לשם היא יוצאת למסע הרפתקאות בכל החיים האחרים שהיו יכולים להיות לה. ספריית חצות הוא רומן מהפנט ויוצא דופן על חיים ומוות, על חיפוש התקווה, על משחקי שחמט, על התנקות מחרטות ועל בחירת האנשים הנכונים לחיות לצדם.

מתח: לא ספר מתח

אלימות: אין

PG: אין קטעים בעייתיים

קריאה חוזרת: לא

סיכום: בהרבה צמתים בחיים, גדולים וקטנים, אנחנו לוקחים החלטות (אי החלטה כמוה כהחלטה). הרבה מההחלטות האלה קובעות לנו את החיים בדרך אחת או אחרת. החל מאיזה תואר ללמוד, באיזה ספורט לעסוק בילדות, על איזה אוטובוס לעלות ועל מה לוותר.
נורה קצה בחייה. רק שבמקום למות, היא מגיעה לספריית חצות המאפשרת לה לבחון החלטות שונות בחייה ולחיות חיים אחרים בהתאם להחלטה שהיא בחרה. למשל, לא לפרוש משחייה תחרותית או מהלהקה בה ניגנה.
הספר שזור באמרות פילוסופיות חביבות ולא כבדות והוא מציג גם תרחישי עתיד שבסתר ליבנו אנחנו אולי חושבים שהם אידאליים אך כשבוחרים בהם מתברר שלא כך הוא. אילו בחרנו בבת זוג מסוימת (או לא ויתרנו עליה), האם באמת חיינו היו טובים יותר?
בכל בחירה, נורה נזרקת לתוך חיים אחרים שלה. היא מנותקת מהעבר של חייה החדשים ומרגישה אבודה. אין לה אפילו מושג מה אותה נורה אמרה ערב קודם או לפני כמה דקות לסובבים אותה, לפני שהיא נכנסה לדמותה. לאט לאט היא צוברת תובנות לגבי בחירות שהיא לקחה בחייה.
מבלי לעשות ספויילרים, הספר הזה חביב – לא יותר מזה – ומאפשר לנו לבחון האם החלטות שאנחנו לוקחים, אפילו לכאורה מינוריות, הן אכן כאלה חשובות או לחלופין כאלה חסרות משמעות. הרעיון כאן די מקורי ומעניין וגם האמירות הפילוסופיות חביבות (כנראה קלות מידי לבעלי תואר לפילוסופיה).

ספר מעניין שמעלה שאלות חשובות לגבי החיים שלנו ועל כמה מעט אנחנו מעריכים אותם, לדעתי חובה הקריאה.

מעניין באחרות שלו