כבר בתחילת הספר טוני מוריסון חושפת את הטרגדיה שבהמשכו - פקולה ברידלאב, ילדה שחורה עדינה, כפופה ומכוערת, נכנסת להיריון מאביה צ'ולי.
מצפים לראות רוע אבסולוטי בספר הזה ובמקומו מקבלים עצב גדול. טוני מוריסון חומלת את כל הדמויות שלה. היא מבינה את הילדים שנטפלים לפקולה, היא מקדישה פרק שלם כדי לספר את סיפור חייה של אמה של פקולה שמקדישה את כל מרצה לטפל בילדים לבנים עשירים עד שלא נשארים לה כוחות לילדיה שלה, היא אפילו רואה איך בעיני האב השיכור והאלים אונס הבת הקטנה שלו הוא מעשה של אהבה.
זה מה שהופך את הספר הזה לקשה כל כך: האלימות והאומללות פושות בכל, עד שכל בני האדם נגועים בהן, מה שהופך את הטרגדיה לידועה מראש - אין אף אחד שיכול לעצור את הכדור הזה מלהתגלגל. כל אחד תקוע בסיפור שלו כל כך עד שהוא לא מסוגל לראות את הילדה הקטנה הזו והמצוקה שלה.
(בחירה ספרותית של טוני מוריסון שמדגישה את הנקודה הזו: היא מספרת את סיפור החיים המלא של הדמויות השוליות שנקרות בדרכה של פקולה ומתאכזרות אליה, כך שאנחנו מסוגלים להבין מה הביא אותן להתנהג ככה ולמה בשום פנים ואופן לא יכלו להתנהג אחרת.)

קלודיה ופרידה, שתי ילדות שצופות מהצד במה שקורה לפקולה, זורעות בשבילה זרעים של ציפורני חתול באדמה בתקווה שהם יצמחו ויהיו סימן שהתפילות שלהן התקבלו והכל הולך להסתדר. הזרעים לא נובטים, וקלודיה מסכמת:
"עכשיו אני אפילו חושבת שאדמת הארץ כולה הייתה עוינת לציפורני-חתול בשנה ההיא. הקרקע הזאת רעה לפרחים מסוימים. היא לא תזין זרעים מסוימים, היא לא תניב פירות מסוימים, וכשהאדמה הורגת מרצונה, אנחנו מקבלים ואומרים שלקורבן לא היתה זכות לחיות. אנחנו טועים, כמובן, אבל מה זה משנה. מאוחר מדי."

לאורך כל הספר, משך של שנה שלמה, פקולה מתפללת לעיניים כחולות שיצילו אותה מהכיעור שלה. עיניים כחולות כמו של הילדות הלבנות שכולם, אפילו אמא שלה, מתמוגגים מהן. מתוך נואשותה היא מגיעה אל מדיום נוכל שמבטיח לה עיניים כחולות, ובכך עושה עמה את אחד מהחסדים היחידים שהיא מקבלת בחייה. כשסימני ההיריון האסור מתחילים להופיע על גופה היא משוכנעת שהסילוק מבית הספר והמבטים המתחמקים הם כולם תוצאה של הקנאה שמקנאים בה על העיניים הכחולות החדשות שלה.
הרוע בספר הזה הוא לא אבסולוטי, אבל הטרגדיה כן. אפילו החברות היחידות שהיו לפקולה, פרידה וקלודיה, מתנתקות ממנה במצוקתה כי הן מרגישות שהכזיבו אותה, שציפורני-החתול לא צמחו כי הן לא שתלו אותם כמו שצריך או לא רצו מספיק לעזור לה. וכך היא נשארת לגמרי לבדה.

בדרך כלל אני כותב ביקורות מפורטות יותר, אבל נראה לי שאפשר לסכם שזה הספר הכי טוב שקראתי שאני לא ממליץ לאף אחד לקרוא

עצוב וחזק