טוב, אז איך מתחילים?
האמת היא שעוד לא סיימתי את הסדרה - עוד נשאר לי לקרוא את הספר ה3 שאני מקווה שלא אתאכזב ממנו, אבל בינתיים אני בכל זאת אכתוב ביקורת כי למה לא.
אז כמו שבטח הבנתם, הספר מספר על עולם "מושלם" לכאורה, בלי מוות ומחלות וכולי וכולי. אני לא אפרט מידי כי אני מניחה שאם הגעתם לשלב של קריאת ביקורת על ספר, אז כבר קראתם לפחות את התקציר שלו אם לא יותר.
כמו שאמרתי, קראתי את הספר הראשון והשני בינתיים, ואני חייבת לומר שממש ממש אהבתי, וזה די מפתיע כשמדובר בי.
ולמה זה מפתיע, אתם בטח שואלים או לא שואלים - אני אענה בכל מקרה זה לא כזה משנה - כי הרבה פעמים אני נוטה לא לאהוב, או לפחות לא ממש ליהנות מהקריאה של ספרים שיש בהם מציאות אוטופית/דיסטופית כלשהו.
העניין הוא שלדעתי הרבה פעמים יש ספרים עם קונספט טוב, אבל עם עלילה פחות טובה - או פחות נעימה לקריאה. ויש גם ספרים הפוכים כמובן - בלי שום קונספט, אבל עם עלילה מעולה.
אבל הספר הזה, עושה משהו שאני אישית לא נתקלתי בו הרבה, וזה לשלב בין השניים. יש פה גם קונספט מעולה, גאוני אפילו, כזה שגורם לך לחשוב על משמעות החיים יותר מפעם אחת ולרצות לממש את עצמך ולא לבזבז את הזמן פה, ויש פה גם ביצוע מעולה לטעמי.
ואני ארחיב - כי בשביל זה אני כאן, לא?
אני אקח לדוגמא ספר שככל הנראה היה מהראשונים שעסקו בנושאים האלה של אוטופיה או דיסטופיה, שזה כמובן, איך לא, "משחקי הרעב". את "משחקי הרעב" קראתי לא מזמן, אחרי שהמון אנשים חפרו לי לקרוא אותו כבר, ואחרי שראיתי מלא ביקורות על ספרים אחרים שקראתי ("המבחן", "מלכה אדומה" וכו) שטענו שהם די מועתקים ממשחקי הרעב.
ותראו, זה לא שלא אהבתי את משחקי הרעב. זה היה בהחלט ספר מעניין ומותח וכל זה, זה פשוט...
אני חושבת שההגדרה הטובה ביותר היא, שבספרים רבים כמו "משחקי הרעב" וגם "הרץ במבוך", "המבחן", "נסיכת האפר", וכו - אני יכולה להמשיך ככה המון זמן אם תרצו - בספרים האלה, כמעט ולא נהניתי מהקריאה עצמה.
הייתי במתח, רציתי לדעת מה יקרה, התעניינתי, אבל לא ממש... נהניתי
וזה מה ש"חרמש" עושה כל כך טוב לדעתי.
אז כן, ברור לי במאה אחוזים שזה עניין של העדפה ודעה, ושכנראה רוב האנשים לא יסכימו איתי, אבל אני אישית לא אוהבת להיות -כל הזמן- במתח כשאני קוראת ספרים, וכל הזמן "לפחד" לגורל הדמויות ולהרגיש שדברים רק ממשיכים להשתבש בלי שקורים גם דברים נחמדים.
ובספרים כמו "משחקי הרעב" ודומיו, בהרבה מהמקרים הרגשתי שזה מה שקורה, או שאם לרגע לא זה מה שקורה, יש בכל זאת אווירה תמידית שהיא יותר מידי "אפלה" (באמת שאין לי ביטוי אחר לזה, אתם בטוח מבינים) לטעמי.
טוב אז אחרי החפירה הארוכה מידי של מה אני פחות אוהבת בספרים כלליים, בואו נדבר על מה כן אהבתי בספר הזה.
אז כן, הוא די אפל כשחושבים על זה. כלומר, עולם עם רוצחים שכירים שפשוט הולכים ורוצחים אנשים תמימים באמצע החיים? אפל זאת ההגדרה המדויקת.
אבל, משהו בכתיבה, ומשהו בעלילה המגוונת, יוצר איזון ממש מושלם לטעמי - בין דברים אפלים, לבין דברים רגועים ונחמדים. היו בספר גם רגעים קריפיים שבהם הכל די משתבש, אבל היו גם מספיק רגעים טובים עם תקווה מסוימת, שמבחינתי יצרו את ההבדל בין ספר שאני קוראת רק כי אני רוצה כבר לדעת מה הסוף, לבין ספר שאני פשוט נהנית מהקריאה שלו, ושמחה לקחת אותו לידיים שלי.
בקיצור, נראה לי שהבהרתי את הנקודה. ואני באמת מעריכה שזה בעיקר עניין של טעם אישי והעדפה לספרים מהסוג ה"הנאתי", אבל אני מניחה שיש עוד אנשים כמוני:)
אז לגמרי, חמישה כוכבים, לכו לקרוא מה אתם עושים פה עדיין?















