לא הרבה קורה שיצירת אמנות היא באופן חד וחלק "הראשונה" בסוגה מסוימת. והרבה יותר נדיר מזה גם להיות היוצר הראשון בסוגה מסוימת, גם להבין את זה בזמן אמת בעצמך, וגם לתת לסוגה הזו את שמה.
תחשבו על מוזיקת רוק למשל; מי אמן הרוק הראשון? אין לזה תשובה חד משמעית, היה מעבר איטי מהבלוז אל הרוק שהשתתפו בו אישים רבים. באותה המידה אין תשובה נכונה לשאלה "מי היה אמן הPאנק הראשון?", כי די הרבה צעירים חובבי רוק ישבו במוסך של אבא שלהם והתחילו לנגן עצבני יותר, פשוט יותר וקצר יותר, עד שאחרי מספר שנים קיבצו את כל העבודות שלהם רטרואקטיבית כ"Pאנק" או "פרוטו Pאנק".
ובכן, "טירת אוטרנטו" היא המקרה הנדיר.
הרומן הגותי הראשון נכתב על ידי הוראס וולפול, שכבר במהדורה השנייה שלו הוסיף לשמו את תת הכותרת "סיפור גותי", וניכר שהוא היה מודע לחלוטין למשמעות ולחדשנות של הספר הזה, כפי שרואים בהקדמה שלו למהדורה השנייה (במהדורה הראשונה הוא טען בהקדמה שהספר הוא תרגום מאיטלקית של יצירה עתיקה ולא פרסמה תחת שמו, מתוך פחד מההתקבלות שלה. רק בהוצאה השנייה הוא הודה בכך שהוא המחבר.), שברובה עוסקת בהגנה על הבחירות הייחודיות שלו מפני ביקורת על כך שהן "בניגוד לכללים", ואביא כאן כמה ציטוטים שלו: "היה זה ניסיון למזג שני סוגים של רומנסה, העתיק והמודרני", "התוצאה של כל דברי אלה היא חיפוי על תעוזתי שלי [..] אולי יכולתי לטעון כי הואיל ואני הוא יוצרו של מין חדש של רומנסה, הרשות נתונה בידי לקבוע את הכללים הראויים בעיני להתנהלותה [..] מכפי שאני מתענג על עצם זכויותיה של ההמצאה, אם אין עבודתי מצטיינת גם בשאר־רוח, ולא רק במקוריות."
בכל מקרה, כן, זה "פציינט אפס" של כל התרבות הגותית של העת המודרנית. לפני וולפול "גותי" היה סגנון האדריכלות, השבט העתיק, ולא יותר. בהשראת טירה ניאו גותית שהוא בנה באנגליה וגר בה, וחלום שהיה לו בו הוא משוטט בה ורואה יד ענקית, הוא חיבר את הרומן, עבודת הבדיון הראשונה שלו, תוך כשבועיים, בלי לדעת בהתחלה מה המטרה שלו בעצם.
זה הישג אדיר והופך את הספר הזה ל"חשוב", אבל לא על חשוב בלבד יהנה הקורא, ועם כל הכבוד לחשיבות, כדי להבין אותה גם יכולתי לפתוח ויקיפדיה, אם כן, מה חוזקו של הספר מאמצע המאה ה18 על קורא למוד בניו, נכדיו ונכדי נכדיו של אותו הספר כמה מאות שנים אחר כך?
ובכן, לוקה בחסר.
הספר מתחיל טוב, עם קסדה ענקית שצונחת מהשמיים והורגת את יורש העצר לטירת אוטרנטו ביום חתונתו, ודיבורים על נבואה לפיה הטירה ותואר האצולה "יסתלקו מן המשפחה הנוכחית, כאשר ייעשה אדונהּ האמיתי גדול מכדי לשכון בה".
משם הספר עובר להציג לנו את הדמויות החל מהרגע הטראומטי הזה, בלי אקספוזיציה מייגעת וסיבובים מעגליים, אלא בתוך פעולה, ואנחנו מתוודעים למנפרד, נסיך אוטרנטו העריץ והלא אפוי, דמות די מוזרה ומעניינת, כמו גם לאישתו היפוליטה, הכנועה והאדוקה, ולבתו הטובה אך הלא אהובה עליו, וארוסת בנו טהורת הלבב ששונאת את מנפרד.
וכאן מתחילות הבעיות..
אפיון הדמויות כאן הוא כל כך בסיסי ומשעמם.
וולפול כתב בהקדמה ש"מחבר הדפים הבאים [..] בשאיפתו להניח לכוחות משובת הרוח את החירות להתהלך כאוות נפשם במחוזות ההמצאה חסרי הגבולות, וכך ליצור מצבים מעניינים יותר, [..] ביקש לנהל את הנפשות הפועלות בנות־התמותה בדרמה שלו על־פי חוקיותו של המתקבל על הדעת; קיצורו של דבר, להתיר להן לחשוב, לדבר ולפעול כפי שהיו עושים את כל אלה גברים ונשים בשר ודם, אם נקלעו למצבים יוצאי דופן."
ובכן, הדמויות כאן לא מתאימות למטרה הזו ב90% מהזמן.
אפשר היה לתרץ את זה בפער הזמנים, אבל יש ספרים טרום מודרניים, למשל "דון קישוטה" הישן יותר בקצת יותר ממאה שנים, שמרגיש לי שעמדו במטרה הזו יותר טוב בהרבה.
הדמויות כאן לא מתאימות לריאליזם ההתנהגותי שוולפול שואף אליו כי כמעט כולן להוציא מנפרד מתנהגות כמו דובוני אכפת לי שהם בורדרליין פרודיה עצמית על "המידה הטובה" הנוצרית. בחיי שלקרוא את הספר הזה זרק אותי חזק ל"פשעי האהבה" של דה סאד, שהוא ספר פרודיה סמויה על כל הגיבורים הנוצרים הטהורים למיניהם.
מנפרד, שמתחיל מעניין, מתדרדר גם הוא מדי פעם לקריקטורה של רוע בנאלי, וסיכומו של דבר, הדמות היחידה כאן שהיא מרתקת, מורכבת ואנושית מההתחלה ועד הסוף היא דמותו של הכומר המחוכם, האדוק, הערום, טוב הלב ובעל האינטרס בו זמנית. האיש הוא מופת של מורכבות פנימית וסתירות. עצוב לי שוולפול לא כתב את שאר הדמויות כמו את הכומר.
חשוב לי להדגיש שלא להתאים לשאיפת הריאליזם הזו היא החלטה אמנותית לגיטימית לחלוטין, וכזו שהפיקה יצירות מופת, אבל וולפול מכוון לריאליזם התנהגותי, ובמקומו אין לו באמת משהו מעניין אחר להביא. הדמויות הן פלקטים, והעלילה שבה הן נמצאות מתחילה מסיפור אימה על כוח משחית ומזימות, אך הופכת מהר מאוד לאופרת סבון.
כן, אופרת סבון. הרומן הגותי הראשון הוא ברובו אופרת סבון.
משהו כמו 70% מהספר הוא משולשי, מרובעי ומחומשי אהבה, מלודרמה מלאת פאתוס, קונפליקטים שנפתרים ברגע וחצי, ונאומים של אצילים על עצמם בגוף שלישי עם קריאות כמו "הוי, היפוליטה, המסכנה בנשים!" שאני אמור לקחת ברצינות.
מה שהכי מבאס זה שהיה בסיס לעלילה מרתקת! יש כאן השפעה תנ"כית מסיפורי שאול ודוד, תיאורי הטירה מדהימים ויש הרבה הומור מכוון קורע מצחוק (לצד הומור לא מכוון מהפאתוס והמלודרמה..)
למזלי הספר הזה די קצרצר וקל לקריאה, אז גמעתי אותו תוך כמה שעות בודדות והמשכתי הלאה.
אפרד מכם עם דבריו של וולפול עצמו במבוא:
"הואיל והציבור קיבל בברכה את הניסיון, אין המחבר נאלץ לומר כי יכולתו להתמודד עם המשימה שנטל על עצמו הייתה דלה ורחוקה מאוד מלהניח את הדעת: אבל אם הדרך החדשה שפרץ אכן תיפתח כמסילה רחבה לפני בעליהם של כישרונות מזהירים משלו, יהיה עליו להודות, בעונג ובצניעות, כי ידע מלכתחילה שהתוכנית מסוגלת לרכוש תפארת גדולה מזו שהיה ביכולת דמיונו, או בכוח תיאורי הרגש שלו, להעניק לה."
וולפול, אין לך מושג כמה צדקת. עכשיו שמישהו ישכנע את מייק פלנגן לעבד את הספר הזה למיני סדרה.
נב - התרגום של עמנואל לוטם רב הזכויות נהדר. הספר תורגם שנים בודדות לאחר לוטם גם על ידי יהונתן דיין, שהוא מתרגם נהדר בפני עצמו. לא קראתי את תרגום דיין אבל משער שהוא גם טוב. מסקרן אותי מדוע התרגום הנוסף..
3 \ 10
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
