הספר עוקב אחר חבורת ילדים ירושלמית החל מילדותם בבית הספר היסודי ועד לבגרותם. אהבתי את הספר הזה, כי הוא מתאר חיים. חברויות באות והלכות, קירבה, ריחוק, אהבות, אכזבות. הזכיר לי את החבורה הפרטית שלי ואני חושבת שכל אחד שיקרא את הספר ימצא בו את החבורה הפרטית שלו. ישנם המצטרפים החדשים לחבורה, בני ובנות הזוג, אבל תמיד ישנו הגרעין הזה שחלק ילדות ונעורים ובהם רגעים קטנים וגדולים שתמיד יהיו הגחלת של החבורה, כמו עוד איבר. אני, למשל, אחת מאלה שעזבו את הארץ, שמגיעה לביקורים ארוכים וקצרים כאחד. ואני מרגישה לפעמים כמו צופה מהצד, רואה את החברים שלי מתבגרים, רואה את המשפחות הגדלות ובביקורים שלי בארץ אני רואה את השינויים וככה יודעת שגם אני התבגרתי. יש אירועים גדולים שמשנים אותנו, ויש גם מצבים לא ברורים, שכולם חייבים לדבר ולנתח אותם אבל גם ברור לכולם שזה ישאר ככה, כמו שזה. וככה גם יואש, קסניה, יואל, סלוצקי וכולם, גדלים ומתבגרים, בונים לעצמם חיים (או שלא...) אבל תמיד נשאר להם הגרעין הזה, מה שמחבר ביניהם ואילו הם זכרונות הילדות. חיים.
באמת אהבתי.
רק חייבת לציין שעל פי הכריכה האחורית הקורא אמור, כביכול להיות מופתע כשמגלה מי מספר את הסיפור. מה שגרם לי לנסות לנחש במהלך הקריאה מי היא הדמות המספרת. אבל בסופו של דבר בכלל לא הופתעתי וקראתי את הספר, ברובו, דרך עיניה של הדמות הזו בדיוק.

















