אנחנו חיים במדינה אלימה. אולי זה החום והטמפרטורות הימתיכוניות. חם לנו, וצפוף, אנשים דוחפים, דורכים זה לזה על היבלות ומאוד קל לנופף יד, ואגרוף, וסכין, או נשק חם. גם אם זה רק ויכוח על חניה, הסכנה גדולה וההתלהטות מהירה. ויש גם נזק חם. כי אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, וכל העם צבא. ושמא זה כי הכיבוש. ולכו תדעו מה הביצה ומה התרנגולת, מה הסיבה ומה המסובב. חם כאן. ולוהט. ואלים. ומסוכן.
וכולנו חולמים על מקומות שלווים יותר. תרבותיים יותר. רגועים ומנומסים. אירופיים יותר. נניח כמו הולנד. אין להם צרות, להולנדים. המלחמה האחרונה היתה אצלם לפני שמונים שנה, לא באשמתם, והם היו בצד הטוב, זה שהציל את אנה פרנק. מאז אין להם צרות, אולי פה ושם חשש שתהיה התחממות גלובלית, הסכרים יוצפו והמדינה תיבלע מתחת לפני הים. אבל זהו, בעצם. כולם עובדים, חרוצים, חוסכים כספים, נוסעים על אופניים. גבוהים ובלונדינים ומחפחפים להם בשפה המוזרה שבחרו לעצמם. איזה כיף להיות הולנדי. רגוע, שלו, חסר דאגות בנוגע לעתיד, בלי מריבות שכנים, בלי פיגועים. גן עדן. ועם קנאביס חוקי.
האומנם?
הרמן קוך מכניס אותנו לאידילייה ההולנדית, או האירופית באופן כללי, ומנפץ אותה.
אני חייבת לומר שיש כאן באתר עשרות סקירות על הספר הזה, רובן אוהדות, כמעט כולן כוללות ספוילרים לעלילה, כי לא נראה לי שיש דרך לכתוב על הספר בלי להיכנס לעובי הקורה בעלילה ולפרטי הפרטים. הסקירה הזאת לא תהיה יוצאת דופן. מי שלא מעוניין בקלקלנים, ורוצה לקרוא את הספר מתוך תחושת "דף חלק", כמו שאני עשיתי, שיעצור כאן. אה, וגם שלא יקרא את הכתוב על הכריכה האחורית.
מערב אחד, חמש שעות, בין השעה 7 לשעת חצות, במסעדת יוקרה. זו מסגרת הזמן והמקום של העלילה, אם כי היא כמובן גולשת לימים קדימה ואחורה, וגם שנים קדימה. שני זוגות: המספר פאול לומן ואשתו קלייר, וכן אחיו של פאול שהוא פוליטקאי בכיר ואשתו בבט, נפגשים במסעדה במטרה אחת שהיא "לדבר על הילדים". הילדים, מישל בנו של פאול וקלייר וכן ריק ובו, בנם הביולוגי ובם המאומץ של פאול, הם בני 15. הילדים בייצעו פשע אלים, במשטרה חוקרת את הפשע ועוד לא גילתה את הפושעים, אבל ההורים כבר יודעים וזיהו, כל אחד בזמנו. הדיבור הוא לכאורה על הילדים, ולמעשה על עתידו הפוליטי של סרז' לומן, ראש האופוזיציה ומועמד בכיר לראשות הממשלה.
הספר קשה, עובר בקצב איטי, ומסתיר פרטים הרבה לפני שהוא מגלה אותם. פאול הוא מספר לא אמין, רוכש את לב הקורא, מוליך אותו בכחש, ואז מתאר דברים הפוכים לעמדות הציניות והמפוכחות שאמר רק עמוד או שניים קודם לכן. הוא גם מסתיר מהקורא פרטים ומנופף בזה במודע - לא אומר את שם בית הספר שממנו הושעה, לא את שם בית החולים שבו אשתו היתה מאושפזת, ולא את סיבת האשפוז או את הדרך שבה אשתו שוחררה בסופו של דבר. הוא אומר לקורא "אני מספר לך דברים בכנות, ואתה חייב לחשוד בכל מילה ומילה שאני אומר".
לאור הרבה מן הביקורות חובה לומר שהספר אינו עוסק בהורות הליקופטר ובדיון כמה רחוק הורים מוכנים ללכת למען הילדים שלהם. זה לא הנושא. יש כאן עיסוק באלימות, בהסתרה של אלימות, בידיעה ובחירה של אנשים ועד כמה החלטותיהם נקבעות על ידי עצמם. ויש כאן עיסוק גדול בריקבון ובצביעות של התרבות המערבית. לכן המסעדה חשובה, כולל התיאורים של מנהל המסעדה וההתרפסות שלו, תיאורי המנות, הלעג על כמויות האלכוהול הרבות וכמויות המנות הקטנות וכך הלאה. לכאורה אפשר להוציא מהסיפור את המסעדה ולהשאיר את שלד העניינים, אבל אז לא היה דיון, ובוודאי שלא היה נוצר כזה כאב בטן במהלך הקריאה. הסופר מניח מבנה מסוים, הנחות יסוד מסוימות, ואז הופך אותן.
ספר טוב, בקצב איתי שהוא מחויב המציאות, אבל הוא רזה מספיק כדי שיהיה שווה להתעקש ולקרוא את כולו, ואז לחזור להתחלה ולראות את המסופר בעיניים שונות. מסתבר שגם בהולנד לא הכל גן עדן, גם כשהקנאביס חוקי.


















