שוב זה קרה לי. שתי בחירות ספרותיות שגויות, שני ספרים שנעזבו באבם, ושוב אני ניצב לפני מה שהאמריקאים מכנים - Theree strikes and you are out.
אם כן, אני זקוק לבאנקר (ולא בונקר, תודה לאלון אלפרט) כלומר ספר קליל, מהנה ולא ארוך במיוחד, שאני סמוך ובטוח שאתחיל וגם אסיים. ומי לנו באנקר (לא בונקר! השם ירחם!) יותר מישי שריד, שכותב קצר, לעניין ומתכתב תמיד עם איזו סוגיה אקטואלית שכמו נלקחה מכותרות העיתונים וממבזקי החדשות. צבא (מנצחת) שואה (מפלצת הזיכרון) פנאטיות דתית וכיסופי מקדש (השלישי) וברומן הנ"ל - עולם הסייבר והפריצות הדיגיטליות. גיבור הספר הוא זיו, חייל משוחרר בן 23, שחוץ משם משפחה גם אין לו חברים, זוגיות, משפחה תומכת, תחביבים, ביטחון עצמי, ידע כללי ובגדול העניין המעורפל הזה שנקרא חיים. מאידך יש לו כישרון עצום, שלא לומר שטני, לפצח את קרביו של כל מחשב או טלפון, לא משנה כמה חזקה ומתוחכמת ההגנה שלו.
בזכות היכולות הפנומנליות הנ"ל הוא נלקח, מייד עם שחרורו מהצבא, לעבודה בחברה טכנולוגית שמעניקה שירותי מעקב ובילוש לדיקטטורות חביבות יותר או פחות על פני הגלובוס. זיוי שלנו נוסע ברחבי העולם, עושה כסף טוב, עובד במקצוע שלו (מי שנזכר במערכון של מה קשור שירים את היד בבקשה) אבל הוא מת מבפנים. הוא כמה לקשר אנושי, עורג אל איריס עמיתתו לעבודה אך נאלץ להסתפק בידידות עם השכן הקשיש ומחבק העצים. מלבד זאת מכרסמים בו רגשות אשמה כבדים על אירוע שבו גרם בשוגג לפגיעה טראומטית באחותו הצעירה שדרדרה אותה לשאול תחתיות.
האם ישכיל זיו להשתמש בכוח העצום שנמצא בטווח שבין אצבעותיו למקלדת כדי למצוא אהבה, לעזור לאחותו לצאת מהברוך ובאופן כללי להגיע אל המנוחה והנחלה, או שזה יתהפך עליו, כמאמר החכם - עושר שמור לבעליו לרעתו? קראו ותגלו.

מבוך המינוטאור – גרסה עדכנית

אכילס, הוא גיבור מיתולוגי שנודע בגבורתו, הייתה לו רק חולשה אחת, אם פגעת בעקבו, יכולת לגבור על הגיבור.

דוד, כגיבור מקראי שייך לצד השני, לאלה שעל פניו נראים חלשים בצורה מעוררת גיחוך (כפי שלהג לו בקול רם גוליית, לפני שחטף), אך דוד, היה זה שזיהה במהירות את נקודת התורפה של הענק, מעט מתחת לקסדה, באזור קטן במצח, ותוך ביצוע התעיה בהנפת מקל הרועים שלו מול פניו של גוליית, ביד השנייה הוא סובב במהירות את אבן הקלע, והצליח להשחיל אותה לתוך הפרצה הקטנה בשריון ההגנה שלו. פעולה מאוד ממוקדת הפכה את דוד, לא רק למלך וראש שושלת מלוכה, אלא גם למשיח העם היהודי. ללמדנו ששכל ולא מעט חוצפה ותעוזה, המאפשרים לגלות את חולשת היריב ולהלום בו בהפתעה, מונחים בבסיס הקיום היהודי מאז ועד עתה. (לא סתם למערכת טילים שלנו, אנו קוראים בגאווה קלע דוד)

בחרתי בפתיחה המחברת אותנו למיתולוגיה יוונית, או יהודית, משום שספרו של ישי שריד, מגלה החולשות, עוסק במיתולוגיות עדכניות, תוך שהוא מעלה שאלה גדולה, מיהם הגיבורים הטובים, או הרעים בעידן המודרני, (רמז, לעתים קשה להבחין ביניהם). מעמקי הרשת המפלצתיים, הם כמו מעמקי השאול במיתולוגיות קדמוניות, מאיימים על קיימנו, ומקשרים אותו לדיסטופיה נוראית. שריד, מעניק לנו קישורית לעולם אפל, המעלה שאלות מוסריות, הנוגעות לרוע האנושי ולקלות שבו אנחנו נוטים להשתמש בו.

זיו, או זיוי כמו שמכונה גיבור העלילה שלנו, הוא יוצא יחידה טכנולוגית מודיעינית, שם הוא נחשב לפורץ על, ששום מערכת הצפנה, לא עמדה בפניו, מאלה שעומדים מאחרי המבצעים הסבוכים לאיתורם של אויביה הקשים ביותר של ישראל, מה שמביא לחיסולם בזמן אמיתי, והופך את זיו לאדם על, כזה שביכולתו לגזור את גורלם של בני אדם למוות, או לחיים. אך שריד, לא מסתפק במיצוב הזה של זיו, ושואל, האם זיו, בעל התכונות הזדוניות, מודע למעשיו, או מתכחש להן, ומהו המחיר שזיו משלם, על יכולות אלה?

זיוי, שם תינוקי משהו, אך בתחומו מדובר בטורף על, המצליח לא רק לחדור לתוך הניידים המוצפנים של מטרותיו, אלא להוציא משם את נקודות החולשה שלהם, כמו של האנרכיסט (מילה מכובסת ללוחם חופש) שרגע לפני ביצוע ההתנקשות ברודן ארצו, שבר שתיקה, בכדי לשלוח מסר קצר לאהובתו, אוהב אותך, מצד אחד, זה מה שמנע את ההתנקשות ברודן, אך מצד שני, גרם לתלייתו של לוחם החופש.

זיו, הוא אומנם גיבור על, במבוכי מערכת הסייבר האפלים, אך הוא בעל חולשות אנושיות המעוררות חמלה. הבית שלו מתפרק, בשעה שאימו עוזבת את אביו שפשט את הרגל. אחותו נמצאת בגיהינום אמיתי כצורכת סמים. זיוי, עצמו הוא טיפוס סגור ומופנם שיש לו קושי ליצור יחסי קירבה, בעיקר עם בנות זוג. על תחושת הנחיתות הזאת הוא מחפה בעיסוקיו ברשת, במסגרת עבודתו, ולעתים בזמנו הפנוי, תוך הפרת כלילים אתיים מחמירים.

מגלה החולשות של שריד, הוא סיפור מיתולוגי, המספר על משטרים אפלים הפועלים מתוך טירות גותיות אפלות, כעולם רשע המשלים את אפלת מבוכי הרשת, בכך שריד, מתכתב עם מבוך מיתולוגי קדום, שבמרכזו עמד השור שגילם את הרוע האנושי, הגעה אליו והריגתו הייתה ניצחון הטוב על הרע. שריד, מבצע היפוך לעיקרון זה.

שריד, מספר על כוחות רשע חדשים, המתחפשים לאלוהות חדשה. לרוב הם רואים את עצמם נטולי דעה מוסרית, ככלי נשק למרבה במחיר. זהו סיפור על חברה טכנולוגית פרטית, השואבת את מצטייני היחידות הטכנולוגיות הביטחוניות, ומספקת שירותים לכל דורש. שריד, מתייחס בעקיפין לסוגיה שעלתה באחרונה בתקשורת על תוכנת "פגאסוס" (אגב שם מיתולוגי), המתמחה בחדירה לטלפונים ניידים, שפותחה על ידי חברה טכנולוגית ישראלית, אנ, אס, או.

שריד, בספר מבריק, אם כי מאופק מידי, מעלה דילמות אנושיות מוסריות ושואל אותנו, לאן לוקחת אותנו טכנולוגיית הסייבר, ומהם המחירים שאנו משלמים, כבני אדם, בחברות דמוקרטיות. שימושים הגורמים להגבלת החופש והחרויות, ולחיזוק משטרים אפלים, לא רק של מדינות, אלא גם של תאגידים בעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים, תאבי ממון וכוח, מה שמביא אותנו לחשיבה פסימית, על הקיום האנושי.

זה רומן מרגיז, כי הוא כל כך מרושל. לא ברמה של העלילה. העלילה דווקא זורמת. הוא מרושל מבחינת בניין הדמות. 

הדמות הראשית היא צעיר ששירת ביחידה סודית צבאית של ריגול עולמי באמצעות פריצה למחשבים. זה אמור להיות אדם לא תמים, אדם שמודע לחשיבות של כל צעד בחייו, אדם שמודע למשמעות של כל חשיפה שלו בפני האחר, מודע לחשיבות של בניית מסתורין והסתרת עובדות. הוא מפגין את המודעות הזו היטב, בהסתרת זהותו באופן יעיל בפני מי שלא אמור לדעת. 

ולצד זאת, יש לו נקודות עיוורות של תמימות תמוהה. הכתם העיוור בספר הוא אי ההתאמה הבוטה בין הערמומיות של הצעיר והתמימות שלו. מצד אחד הוא מרגל באמצעות מחשב אחר כל העולם, הוא נחשב מהטובים בעולם, מסתתר כמו רוח רפאים ויודע לגלות הכל על כולם ולהסוות את עצמו. מצד שני הוא מפגין תמימות הזויה. שולחים אותו למדינה אפריקאית, להתקין מערכות ריגול בשירותם של רודנים שבלי ספק מענים ורוצחים מתנגדי משטר, והוא מבצע בלי הנד עפעף את המשימות של התקנת אמצעי ריגול ומקבל בתמימות מטומטמת, בלתי אמינה בעליל, את הסיפורים שמוכרים לו: אלה לא רודנים, להפך. אלה הטובים. הם לוחמי בסוחרי סמים ובפדופילים. כן, בטח. 

הספר מתקדם ואין שום התפתחות בדיכוטומיה התמוהה, הבלתי סבירה הזו. אין ניסיון להסביר איך שוכנות בנפשו של הגיבור, זו לצד זו, ערמומיות שטנית ותמימות. מצד אחד הוא צל חומק, רואה ואינו נראה. מצד שני, הוא תמים באופן ילדותי. אני אמור להאמין שיש אנשים כאלה? ונניח שיש - למה אין ניסיון לפתור את הסתירה הזו?

זו סתירה שמחייבת התייחסות ופתרון. זו סתירה שעליה קמה ונופלת אמינותה של הדמות, האמינות של עיצוב הדמות. ובלי שזה נפתר, אין פה עמידה בסעיף הראשון של החוזה בין הסופר והקורא: תיצור דמות אמינה.

בדיוק כפי שדירגתי - בזבוז של זמן! ספר מאכזב. דמויות פלקטיות, עלילה המבוססת לא על דמיון יוצר של סופר אלא על ניצול של חומר עיתונאי שהפך לסיפור מגוחך. יש בו את כל מה שהופך לדרמה - צעיר מוכשר טכנולוגית, נכנס לחברת סייבר שפועלת לטובת משטרים אפלים, יש לו נקיפות מצפון (אם יש לו כזה בכלל), יש לו רקע משפחתי שמתאים ועוזר לסיפור - אבל אמינותו בספק - יש לו בוס שמתאים בדיוק לדמות המצטיירת - זכר אלפא ש"גוזל" מהגיבור שלנו את דמות חלומותיו, ארמונות, טירות, גרדומים ומה לא. כבר נשבעתי פעם לא לחזור לישי שריד אבל משום מה חזרתי ואני כנראה צריך לחזור על שבועתי זו.

הסיפור "מגלה החולשות" אינו עמוק במיוחד ויש בו דמויות סטריאוטיפיות אבל הוא נקרא בנשימה עצורה ומעורר ומחשבה. לכאורה סיפור אורווליאני שבו חברת סייבר ישראלית מפתחת ומוכרת יכולות טכנולוגיות מטורפות של חדירה וניטור למערכות תקשורת לכל המרבה במחיר. בין אם הצרכן הוא רודן במדינת עולם שלישי ובין הוא איש עסקים ישראלי משנסה להשתמש במידע להסרת איומים על עסקיו. אלא שהמציאות שלנו אינה רחוקה כל כך ואולי אנחנו כבר שם . למשל, פרשת פגסוס והרוגלות (ההשראה ליצירה הנוכחית ?).
אל תוך המציאות הזו נקלע או נכלא זיוי .בחור חמוד ומופנם שרק סיים צבא וכבר "נחטף" ע"י חברת סייבר שעוסקת בפיתוח אמצעי ניטור מתקדמים . לזיו יש כישרון ייחודי לגלות חולשות של מערכות הגנת מחשבים וזאת על מנת לפרוץ לתוכן.
החולשה - גילויה וחשיפתה הם מוטיב מרכזי בסיפור הזה. זיו חושף לא רק את חולשות ההגנה של המערכות שהוא בודק, אלא גם חולשות אחרות – בראש ובראשונה את חולשותיו שלו. זיו הוא בחור מתבודד, הנתפס כמוזר ולא שייך שמתקשה ליצור קשרים חברתיים ובמיוחד עם נשים. הוא רגיש , נבון וטוב לב וברקע גם סיפור משפחתי קשה של משפחה מתפרקת. זיו מנצל את כישוריו והנגישות שלו למערכות המתקדמות לצרכיו הפרטיים. מעין נקמת החנונים. הוא מנצל זאת בשביל לסגור חשבונות עם מי שפגעו בו ובאנשים יקרים לו, אך גם בשביל לדעת מה חושבים עליו אנשים אחרים והאמת לא נעימה. על כך נאמר "מה שלא יודעים – לא כואב".
באופן פרדוכסלי דווקא החברה שבה זיו עובד שעוסקת בניצול חולשות אבטחה ובחדירה למערכות תקשורת נחשפת במלוא חולשתה – הטכנולוגית והמוסרית. למנהל הכריזמטי והמניפולטיבי של החברה לא אכפת אם היכולות המתקדמות של חברתו משרתות שליט אפל כזה או אחר – כל עוד הוא משלם. הוא אף מביא משפטנית מכובדת (שאין לה שם..) כדי להכשיר את מעשיו ולנקות את מצפון עובדיו (ככל שהוא קיים..) , העיקר שהתרנגולת תמשיך להטיל את ביצי הזהב שלה..
לאורך כל הסיפור זיו נמצא מנסה להתחמק מהדילמה מוסרית שמלוות את הפעילות הטכנולוגית שהוא שותף לקידומה. הוא מספר לעצמו שהכל בסדר ושהוא נמצא בצד של הטובים עד המציאות טופחת על פניו. ועל פנינו כולנו.

די ברור שהספר הזה מתכתב עם הפרשה שהתפרסמה בתקשורת לפני שנה או יותר, על החברה הישראלית שפיתחה תוכנה בעלת יכולות פריצה מרחוק לטלפונים, ויכולת לשאוב את כל המידע שבמכשיר "ברגע שהתוכנה הושתלה במכשיר, מפעיל התוכנה מסוגל להשתמש בה על מנת לגשת לכל המידע שעל המכשיר (תמונות, הודעות טקסט וכו'), להשתלט על המצלמה והמיקרופון על מנת לצותת או לצלם תמונות, לעקוב אחר מיקום המכשיר, וכן לשלוח מסרים מהמכשיר" (מתוך ויקיפדיה של החברה המדוברת).

שריד מתמקד בחייו של עובד, הייטקיסט מחונן שבדיוק השתחרר מיחידת מודיעין מובחרת בצבא (שלא מוזכרת בשמה, אבל קשה שלא לנחש), לכאורה, עוד בורג קטן במערכת. הדמות, גאון מחשבים, מבריק, בסביבה שמאוד קשה להבריק בה, מתאימה לסטריאוטיפ החנוני: שקט, גר לבד, מרוויח הון, אבל חסר חיים או כישורים חברתיים, עורג לאהבה וקרבה, מסוכסך משפחתית, וחולם על הקולגה היפה, חביבת הבוס.

הספר מתאר בגוף ראשון את החוויות של זיו החל מהיום הראשון בחברה, את ההתקדמות שלו ואת יחסיו עם הבוס האקסצנטרי שלו. עם התקדמות העלילה הקורא נחשף לסדקים, לעיוותים ולתהיות המוסריות בפעילות של החברה. גם אצל הגיבור הדברים נסדקים, אבל זה תמיד באיחור, זיו תמיד נמצא במגמה אחת לאחור, ודברים שכבר ברורים לקורא מסופקים עדיין אצל זיו. זה לא מפתיע, כשאתה בתוך וחלק מהסיטואציה, זה הרבה יותר קשה לראות את הסדקים והרבה יותר קל להצדיק, בטח כאשר האופי של המצב, חברה שעוסקת במוצר סודי ומיוחד, הוא כזה שקל לייחס אליו מובנים נסתרים שלא כדאי להתעמק בהם, והכי קל לסמוך על הממונים שיודעים מה הם עושים. העלילה ממשיכה להתקדם וזיו, השרוי באיזה ערפל רגשי ומוסרי, מוצא את עצמו, אבוי, משתמש ביכולות של החברה גם לצרכיו האישיים המפוקפקים, וכך נסללת הדרך שלו לעבר פי תהום טרגית.

הספר עצמו כתוב בצורה מושכת ופשוטה, לא סוחף, אבל מצליח לעורר עניין, ולספק אי אילו תהיות באשר לחברה שלנו, לסולם הערכים שלה, וכמובן לפוליטיקה שלנו. אז לא מדובר בספר יוצא מן הכלל, אבל מצליח לספק את הסחורה שספר אמור לספק, בפרט בימים אלו - כמה שעות של אסקפיזם.

לפני שנה, הבן שלי צלצל מבודח אחרי שחזר מיריד תעסוקה בקולג' בו הוא לומד. הוא היה עדיין רק תלמיד שנה שניה בהנדסת מחשבים, שלב מוקדם מידי לחפש עבודה קבועה, אך חשב שאולי יצליח למצוא עבודה לקיץ באחת מחברות ההי טק שמציגות ביריד. הוא סיפר שהיו שם נציגי החברות הגדולות שהיית מצפה למצוא ביריד כזה (גוגל, פייסבוק, אמזון). לפני הדוכן של טסלה השתרך תור ארוך (ממה שקראתי, לא התרשמתי שמאסק מעסיק אידיאלי, אך לטענת בני, יש כת שלמה של סטודנטים שמעריצים אותו. בני לא שייך לעדת מעריציו , כך שהוא דילג על התור לפני הדוכן של טסלה). הייתה גם חברה שפיתחה מוצר שקשור להימורים. "חפש משהוא אחר" אמרתי לו ."לא חשבתי לפנות אליהם" הוא אמר "וממילא אני לא יכול לעבוד שם כי צריך להיות מעל גיל 21".
בצד היה דוכן של חברה שבני לא שמע אף פעם את שמה. הוא שאל אותם מה הם עושים והם אמרו שהם מפתחים מערכת שתצותת לשיחות של נוסעים במטוסי נוסעים. לטענתם, המטרה היא לתפוס טרוריסטים. "לא הייתי בונה על יצר הפטפוט של טרוריסטים בזמן טיסה" אמרתי (במיוחד כאלה שכנראה הטיבו לשתוק עד עתה – כי אחרת לא היו מעלים אותם על המטוס מלכתחילה). הבן שלי אמר שגם הוא חשב שזה רעיון מטומטם ונציגי החברה כנראה ראו את זה על הפנים שלו כי הם מייד אמרו שיש עוד שימושים למערכת. "כמו מה?" שאל בני. "למשל, אם הדייל ישמע שמישהו אומר שהוא צמא, הוא מייד יופיע עם כוס מים". אני הייתי מעדיפה לסבול מצמא מאשר שהדיילים יקשיבו לשיחות שלי (ביחד עם ה CIA NSA ואלוהים יודע מי עוד).
בסוף הבן שלי מצא עבודה לקיץ כמתמחה בחברה שפיתחה תוכנה לניהול כוח אדם בחברות גדולות.
אחרי שהתפוצצה פרשת NSO תהיתי ,כמו כולם, מי העובדים שבחרו לעבוד שם. הרי זה לא שהם היו צריכים לבחור בין NSO ועבודה במשכורת מינימום. אבל אולי הם היו תמימים ובאמת האמינו שמשתמשים במוצר שלהם רק כדי לתפוס טרוריסטים? נראה לכם? ומה לגבי עובדי החברה הישראלית שלפי תחקיר ה"ארץ" הייתה מעורבת בשיבוש תהליכים דמוקרטים ברחבי העולם? מה היה התירוץ שלהם?
ישי שריד בספר "מגלה חולשות" מנסה לענות על השאלה הזו. שריד הוא אחד הסופרים שאני ממהרת לקרוא כל ספר חדש שהוא כותב. הכתיבה שלו מאוד אינטליגנטית. בדרך כלל הוא מציג סיטואציות מורכבות מבחינה מוסרית ונמנע מתשובות פשטניות ודמויות חד ממדיות. אך הספר "מגלה החולשות" איננו מהטובים בספריו.
גיבור הספר, זיו, עובד בחברה שפיתחה מוצר שיכול להשתלט על כל טלפון אלחוטי ולהפוך אותו לכלי מעקב שמאפשר לצותת לבעל הטלפון (לא רק בעת שיחת טלפון), לראות מה שנקלט במצלמה, ולקרוא את הטקסטים שנשלחים אליו. החברה לא מסתפקת במוצר זה. היא גם פיתחה "סם אמת" שמוזרק לנחקרים ,גלאי אמת משוכלל שמחובר ישירות למוח של הנחקר וכן דרך לכבול אנשים לכיסא חקירות בלי להשתמש באזיקים. ככל שהעלילה מתקדמת , החברה מעורבת במבצעים נוספים שלא ניתן להצדיקם מוסרית בשום צורה. זיו ושאר העובדים נשלחים למדינות שקנו את המוצר (שהן בבירור מדינות טוטליטריות) כי הצוותים המקומיים לא מצליחים לתפעל את המערכת. במילים אחרות, עובדי החברה הישראלית יודעים היטב מי משתמש במוצר שלהם ולמה הוא משמש.
זיו הוא קלישאה של גאון מחשבים שמגיל צעיר בילה את כל זמנו מול המחשב ואין לו חברים כלל , מעין אוטיסט בתפקוד גבוה. משום שהוא כל כך בודד, הוא צמא להערכה לה הוא זוכה ממנכ"ל החברה וגם מהדיקטטורים להם הוא מגשים את כל המשאלות . הוא יודע בדיוק מה הוא עושה ומה המשמעות של מעשיו (ממילא שריד לא משאיר לו מקום לספק).
שריד בחר בהסבר קל מידי לשאלה מי הם האנשים שמתפעלים את המנגנונים האפלים שתומכים במשטרים טוטליטריים. לפי ההסבר שלו, המשטרים האלה ,והחברות המסחריות שעוזרות להם, נעזרים ב"חריג", גאון שימושי, אדם שמתעניין יותר במספרים מאשר באנשים, כמו שאחת מדמויות המשנה מגדירה את זיו. אך אנו יודעים מהמציאות שהרבה אנשים רגילים ולא חריגים במיוחד מאיישים את המנגנונים שמעורבים במעשים בעייתיים (אפילו בעיתיים מאוד) מבחינה מוסרית. שריד ,שמתמקד רק בזיו, לא מספק הסבר למעורבותם של אנשים רגילים במעשים כאלה.
הספר מציג תמונה מאוד אפלה גם בהקשר המקומי שכוללת שימוש בטכנולוגיה מתקדמת לצורך רמיסת זכויות אדם בסיסיות ,ואפילו רצח, של אזרחים ישראלים תמימים ותמימים פחות. לא היה לי ברור האם שריד מנסה להזהיר אותנו מהעתיד או שהוא מתאר את ההווה. בספר מופיעים הרבה אזכורים אקטואליים (מסעדה של שף ידוען מתוכנית טלוויזיה, תערוכה של אומנית יפנית ידועה במוזאון תל אביב) כך שאולי הוא מנסה לטעון שדברים כאלה כבר נעשים או יכולים לקרות בישראל. גם ההקשר בו מתרחשים אירועים אלה בישראל נשאר מעורפל. נראה שיש כאן קנוניה לה שותפים חברת הסייבר ההתקפי הישראלית, גורמים בצה"ל, פושעים, ושופטת רודפת בצע. באופן תמוה מי שנעדרים מהסיפור הם הפוליטיקאים . לכן לא ברור האם מדובר ב"תפוחים רקובים" או בכשל מערכתי. במילים אחרות, לא ברור האם הפעולות הלא חוקיות נעשות מחוץ לרדאר ומתחת לאפם של השלטונות הישראלים או בידיעת השלטונות ולשרותם.
נתתי לספר שלושה כוכבים כי הוא קריא, מאוד מותח, ושריד כותב טוב. אבל כדיסטופיה או ככתב אישום חריף על החברה הישראלית הוא משאיר יותר מידי נושאים מהותיים ללא הסבר.

הלכנו פעם לניחום אבלים אצל מכרה שהתאלמנה. הבית שבו היא והמנוח גרו היה קצת קטן מדי ואולי גם מרוחק מדי עבור רוב האנשים, אז השיבעה התקיימה אצל הבן שלה, בביתו המרווח והמעוצב לעילא במושב במרכז הארץ. בשלב כלשהו עזבו החברים והשכנים של הבן, והוא הצטרף אלינו בעיקר בסיפורי חו"ל. האיש בעל השם-של-טייס, בוגר שירות בטחוני רב שנים וגימלאי של מערכת הביטחון (כן, הם יוצאים לגימלאות מוקדם יחסית), היה בין שתי נסיעות בענייני עבודה למדינות שונות במזרח אפריקה. במילים אחרות, הוא סוחר במערכות נשק. אבל על זה הוא לא דיבר, אלא רק סיפר על נחשלות שירותי הרפואה, מוראות הבירוקרטיה והדרך שבה צלבים עשויים עץ זית שקנה בעיר העתיקה בירושלים סייעו לו לשמן את דרכו ולהסיר חסמים כאלה ואחרים. הוא איש מאוד נחמד, עם יכולת סיפורית טובה וחוש הומור, והכל היה משעשע מאוד כל עוד לא חושבים לעומק על מהות הביקורים האלה. אחר כך אמרנו את הפסוקים המתבקשים, חיבקנו את מי שצריך, ויצאנו מהמזגן דרך הגינה המטופחת והמתוחזקת אל הרחוב הלוהט, הטסלה של בעל הבית בוהקת ליד עמדת הטעינה.

המון זמן לא חשבתי על האירוע הזה, אבל פתאום הוא עלה לי כשקראתי את הספר החדש של ישי שריד. זיו הוא צעיר תל אביב בן עשרים ושלוש שאך זה השתחרר מיחידה טכנולוגית בצבא ומיד מצא עבודה בחברה טכנולוגית שהמוצר שלה הוא מערכות שגוברות על אבטחה של טלפונים ניידים, חודרות אליהם, ושואבות את המידע הנמצא בהם. במילים אחרות זיו הוא "מגלה חולשות". חוץ מזה הוא איש נחמד, קצת תמים, קצת מבודד חברתית אך מחובר למשפחתו, מאוד חכם בהיבטים מסוימים, וטיפש או עיוור להיבטים אחרים. לבסוף יש לו גם סיבות טובות לגנוב את הטכנולוגיה ולעשות בה שימוש אישי כדי לנסות להציל את אחותו מהמצב הגרוע והמסוכן שנקלעה אליו שלא באשמתה.

זה ספר שהוא לא מדע בידיוני בשום צורה. למעשה הוא מדבר על טכנולוגיה מסויימת, שגם אם היא לא מצוינת בשמה, התיאור בספר די שקוף. העלילה גם לא מציגה מורכבות רבה, למרות שהיא מנסה. יש שם את כל הרכיבים הנדרשים, אבל הסופר היה מגויס יותר מדי למסר, ולכן הרמזים המטרימים שקופים מדי, הדמויות קריקטוריות מדי, והספר חלש.

זיו מצטרף לחברת הייטק שעוסקת בפריצה לטלפונים סלולרים ברחבי העולם.
הבעיה היא שחלק מהלקוחות של החברה הינם משטרים אפלים.
עד איזה גבול ירחיק לכת.
מה הסיכונים שהוא לוקח על עצמו באופן אישי.
הספר כתוב יפה מאוד ואני מתכוון לקרוא עוד ספרים של ישי שריד.