#
קוראים לזה "מינכאוזן באמצעות שליח". זה הוכר כהפרעה נפשית בסוף המאה העשרים. באופן כללי מדובר בגרימת נזק לחסר-אונים על ידי מי שאמור לדאוג לו. לגרום לו לחלות ולהשיג לעצמו רווח. כמו תשומת-לב מצד הצוות הרפואי, שבחים על הטיפול המסור בקורבן. הקורבן הוא תמיד חסר-ישע, בדרך כלל ילד או זקן המטופל על ידי מי שלוקה בהפרעה. הקורבן יכול לסבול מנזקים בלתי הפיכים, עד מוות ואין לו יכולת לעצור את מה שקורה לו.

הספר נפתח בשחרור אשה מהכלא – בו היא ריצתה עונש של חמש שנים על התעללות בביתה, לה היא גרמה נזקים בריאותיים ובדידות חברתית. הוא מתאר את דמויות האם והבת שהיתה כבר בת 18 כשאמה נכלאה. רובל מצליחה לאפיין מצויין דמויות של אנשים מופרעים קשות, בלי ליפול למלכודת הרחמנות שנראית מתבקשת במקרים האלה. יחד עם הדמויות רובל מצליחה לתאר נפלא התנהגות של אנשים בעיירה נידחת, בה כולם מכירים את כולם. הם להקה צדקנית, שקל יחסית לשסות אותם במי שהתנהג לא לפי הכללים, אבל אם השכן שלהם מכה את ילדיו עד זוב דם, אף אחד לא "יתערב" בענייניו הפרטיים של המכה.

ספר ביכורים מרתק, מותח מאד למרות שאינו ספר מתח, חלקים ממנו מציאותיים ויכלו לקרות, ואף קרו, במקרים לא מעטים. הביקורת של dina כיוונה אותי אל הספר הזה (תודה!). כקורא אתה בטוח שאתה בצד הנכון, ושהיית עושה את הדבר הנכון לו הועמדת בניסיון. ובכן, הקורא, אתה כנראה טועה.


1/2

ספר בהחלט חביב עם סיפור די מטורף.
הגעתי בעקבות ההמלצה פה של יעל (שלקחה את ההמלצה של דינה :-)) אז תודה רבה.

הספר מאוד מאוד זורם. מותח גם כשהוא לא ספר מתח קלאסי. התעלומה פה היא יותר להבין מה בדיוק קרה...
וזה מתגלה לאט לאט.
אמא יוצאת מבית הסוהר לאחר שהורשעה בגרימת מחלות לבת שלה. התעללות.
הספר מתחיל בעצם לאחר שהאמא מסיימת 5 שנות מאסר. היא יוצאת מבית הסוהר ישר לזרועות הבת שלה שוב שכעת כבר בוגרת וכאן הסיפור מתחיל בעצם.
הפרקים מתחלפים לסירוגין: נקודת מבט של האמא מיד עם שיחרורה (זמן הווה) ונקודת מבת של הילדה עצמה בתקופת המאסר של האם (חמש שנים אחורה)...
דרך זה אנחנו הקוראים מתוודעים לכל מה שקרה לאט לאט וגם לנבכי נפשן של האם והבת.
סיפור מאוד קריא אם כי לא קל לעיכול... ניתן להבחין לכל אורך הקריאה בבעיות הנפש של השתיים וגם ביקורת על החברה המקיפה אותן לא נחסכת מאיתנו.
טוויסטים לאורך הסיפור בהחלט שומרים על רמת עניין וסקרנות גוברת.
כסיפור הוא בהחלט מומלץ.
לא יודעת כמה הוא איכותי כספר.

כשרוז גולד מחייכת היא תמיד זוכרת להניח את ידה על הפה, להסתיר את השיניים הרקובות שלה. מצד שני, אותן שיניים רקובות גם עזרו לה במצבים מלחיצים, וכשחייכה, אותו גבר שאך לפני רגע רצה להרע לה - מצא עצמו נסוג.

התיקון של רוז גולד הוא ספר שנפתח, וקשה מאוד לסגור אותו. הוא משתייך לסוגת המותחנים הפסיכולוגיים, אבל לטעמי האישי הוא יושב יותר על משבצת הדרמה מאשר המתח.

סטפני רובל כתבה ספר ביכורים מדהים וסוחף, לא הייתי מאמינה שהוא ספר ביכורים. כל כולו שלם ותפור היטב, דמויות עגולות, אין בו ולו תפר אחד רופף.
קשה לסקור ספר כזה מבלי למעוד ולהיכשל בספויילר.

אכתוב רק שהספר נע הלוך ושוב על התפר הדק והגבולי בין אהבת אם לאהבה שתלטנית ושולטת. הוא עוסק במשפחתיות על כל רבדיה, על קללה שעוברת מדור לדור, על חמלה ורחמים, על סליחה, ועל אהבה. ועל צעד אחד קצת יותר מדי, כשאהבה הופכת לטירוף.

בצורה שבה הספר הסתיים יש תקווה לספר המשך. אשמח אם יהיה אחד כזה.

טוב, אז ככה. זה עוד ספר בסבב הקריאה שלי על ילדות תחת אימהות מתעללת, סבב שאני עושה מסיבות מגוונות וביניהן גם אישיות. אחד הספרים הקודמים בסבב נקרא "סוכר שרוף" ובו הכותבת קצת באה חשבון עם הבחירות האישיות של אמא שלה שכללו הזנחה, רעב ונטישה בעודה מהווה בת זוג לגורו בכת איזוטרית, ובמקביל גם חיה את ההווה בו היא מטפלת באותה אם שחולה באלצהיימר ודורשת השגחה מלאה ומסירות. ספר נוסף בסבב הוא הספר הקודם שכתבתי עליו, פעם בחיים של מירי רוזובסקי, שבו שני אחים מנסים לקיים חיים סבירים בעוד הם מגלים שאבא שלהם שנטש אותם בילדותם לא באמת מת כמו שהם חשבו, ועכשיו הוא זקן וחולה מאוד ורוצה בקשר, וסליחה על הספוילר. פעם בחיים זה לא העניין פה, זה רק דרך אגב. המשותף לשני הספרים הוא השינוי ביחסי הכוחות וההתמודדות עם קשיי ההווה לאור המצוקות והשדים שעולים מהעבר ומבסיס הקיום.

הספר הזה שייך לעוד קטיגוריה מבחינתי, קטיגוריה שאני המצאתי והיא "תסמונת הסופר הכותב על תסמונת", והיא מתארת את הסופר החמוד שקורא בעיתון או ברשת ידיעה הקשורה לתסמונת, מחלה או הפרעה כלשהי, ובטוח שזה רעיון מצוין להלביש סיפור עם דמות הסובלת מהתסמונת הזאת. במקרה הזה התסמונת המדוברת היא הפרעה נפשית הנקראת "תסמונת מינכהאוזן" שבה אדם בודה מחלות פייזיולוגיות לעצמו או לאחרים על מנת לזכות באהדה ובעניין בטיפול. בישראל התסמונת עלתה לכותרות עם הפרשה שנקראה "האם המרעיבה" ובה אישה משכונת מאה שערים בירושלים נאשמה בהרעבה ובהזנחה של הבן שלה וההגנה טענה לאי שפיות בחסות התסמונת. נראה שסטפני רובל שמעה ידיעה דומה והחליטה לכתוב סיפור בהשראה.

פאטי יוצאת מהכלא, לאחר 5 שנות מאסר באשמת הזנחה והתעללות בביתה רוז גולד. רוז גולד, עכשיו בת 21, קצת רזה, עם שיניים מקולקלות משנים של תזונה גרועה והקאות, בלי חברים בגלל שהעבירה שנים בבתי חולים ובחינוך ביתי, באה לאסוף את אמא שלה מהכלא. לרוז גולד יש בית, וגם ילד מקשר חולף כזה או אחר שהיא מגדלת לבד. ולמרות שיש לה את כל הסיבות הטובות להתעלם מאמא שלה ולנתק איתה קשר, היא אוספת אותה מהכלא, משכנת אותה בביתה, מוכנה לאכול מאוכל שהאם הכינה לה, ובסוף לאחר ביסוס קשרים גם נותנת לה לטפל באדם התינוק, ומכאן הכל מדרדר.

הספר עובר לסירוגין בין קולה של רוז גולד לקולה של פאטי, וזה מראש מלכודת עצומה שאני לא מבינה איך סופרים לא מקבלים נגדה שלל אזהרות. סטפני רובל נפלה במלכודת, ולא מצליחה לייצר שני קולות שונים לבנות המשפחה. בנוסף הסיפור של פאטי הרבה יותר מדי מודע לעצמו ולא מצליח להביא את המורכבות הגדולה של כשל פסיכאטרי. הפרקים של רוז כן יוצריים אמפטיה כלשהי, אבל העלילה כפי שהיא מתגלגלת נראית הרבה יותר מדי מאולצת ולפחות בעיני היא לא היתה משכנעת.

אז סטפני רובל עשתה מחקר משלה, אבל כנראה לא מחקר מספיק.
נקסט.

ספר מעולה הכתוב לסירוגין בשני קולות- של רוז גולד ואימה פאטי, ומתובל פה ושם בנגיעות של הומור משובח. בכריכה האחורית השוו אותו ל"מטופלת השקטה" אז ציפיתי שיהיה טוב יותר, אבל עדיין נהניתי ממנו מאוד. מספק המון חומר למחשבה על יחסי אימהות ובנות, הפרעות נפשיות ובעיניי גם על חשיבותה של הכנות ושל היכולת למחול.
מומלץ מאוד ובהחלט אקרא עוד ספרים שלה אם יתורגמו בעתיד בע"ה