אי פעם, ממש פעם, בימי בית הספר היסודי, המורה חילקה אותנו לקבוצות דיון בנושא מסויים וביקשה מאיתנו לשכנע ולהגן על העמדה שלנו. הגנו עליה, כמובן, בחירוף נפש גדול ובלהט עז, ובמציאת כל הדוגמאות והמשלים וכל מה שביכולתו לשכנע.
ואז היא ביקשה שנתחלף. ובאותם הלהט וההתלהבות שהסברנו את דעתנו הצודקת-ננסה למצוא צידוקים לדעה ההפוכה.
ניסינו. מצאנו. ואז הבנו שזאת לא דעה הפוכה, זאת דעה אחרת. ואולי, אולי, אולי אפילו צודקת גם היא.
נזכרתי במתודה הזאת תוך כדי קריאת "קשורה בנפשו", אחד משלל שבוע הספר הנוכחי, והראשון בהם שקראתי. לא יודעת למה. (בעצם, התחלתי בספר אחר שהתאכזבתי ממנו עמוקות, והלכתי להחליף אותו, ככה זכיתי לקנות עוד כמה אוצרות ולספוג עוד מהחגיגה הזאת שתמיד נגמרת כל כך מהררר)
אולי משהו בכריכה שידר לי קלילות שנזקקתי לה כשהתחלתי לקרוא.
אח, קלילות זה הדבר האחרון שאפשר לומר על הספר הזה.
מה כן אפשר?
טוב, לא יודעת למה פתחתי מהזירה הפוליטית כי בעיני היא הכי פחות חשובה בסיפור הזה.
אבל תוך כדי קריאה נזכרתי בעניין הזה של הדעות האחרות, כי שתי העמדות (האמת, יש בו הרבה יותר משתיים. אבל בקווים כלליים) מפורטות באופן כל כך משכנע, שכבר לא זכרתי מי אני ומה דעתי ובאיזה צד אני נוקטת בדרך כלל. כל פסקה זרקה אותי להשתכנע לכיוון ההפוך, ואז לחזור, וחוזר חלילה.
ואולי כולם צודקים באמת, ואולי לא צודק אף אחד.
ואולי זה לא כזה חשוב כי הסיפור האמיתי כאן הוא סיפור של אנשים ובני אדם ולב ומשפחה וצער, אוי כמה צער, ומורכבות וגעגוע וכאב ואובדן ואהבה ושוב אהבה ומרירות ושוב אהבה.
אנגלמן מלהטט בכישרון ורגישות בין כל הדמויות והמניעים של כל אחת מהן, והכתיבה... ללקק את האצבעות. הוא לא פספס שום מקום שאפשר להשתיל עליו איזשהו תחכום לשוני או הקבלה או לשון נופל על לשון, מה שהופך את הקריאה למענגת (עבורי. כל אחד והסגנון שלו)-גם אילו העלילה עצמה הייתה משעממת במיוחד. והיא לא.
כן יש יותר מדי מקומות שיש בהם פסיק והיה יותר נכון לשים בהם נקודה, אבל לא ניתן למקש שכן במקלדת להרוס את המצב רוח.
לגבי העלילה עצמה- (ספוילרים וכו)-אנחנו מדברים כאן על זוג תאומים שאחד מהם נהרג בטעות על ידי החברה שלו* במהלך פיגוע
ההורים שלו מתבשרים על זה במהלך אחד הקטעים הכי עצובים שקראתי על "הדפיקה בדלת", פשוט צמרמורת
התאום השני בינתיים מתהפך על החיים שלו במאה שמונים מעלות ואפילו משנה את השם שלו*
ההורים לא מאושרים מהעניין בלשון המעטה והמתחים ביניהם לבן שנשאר תופסים גובה בלתי אפשרי
בנוסף לדרך הכל כך שונה שהוא הולך בה הוא גם בוחר לקשור את גורלו עם זאת שהרגה את הבן שלהם והם מרגישים שהיא לקחה להם שני בנים (אאוצ', זה כואבבב)
ויש את הסבתא שמייצגת עולם אחד אבל יש לה את העבר האחר
והכול כל כך מסובך וכל צעד של רצון טוב הופך להתלקחות מזעזעת
(באופן אישי, הקטע שעשה לי הכי רע היה בו ההורים מחליטים פתאום לנסוע לבקר אותו כאקט של רצון לפיוס וצעד לשלום ונדהמים לגלות שהוא כרגע חוגג את אירוסיו עם "ההיא" בלי לעדכן אותם. הם עושים אחורה פנה, ובזמן שהוא מדבר עליהם בהתרגשות ואהבה הם עושים את הדרך הביתה, כועסים והמומים מאי פעם )
עד לסגירת הסיפור (בנקודה, האמת, מוקדמת מדי לטעמי) בפיוס וזה.
ותראו מה זה, הנה הסיפור בקווים כלליים ואפילו לא הסגרתי מה העמדה הפוליטית וההשקפתית של כל צד ומי נגד מי. כי אולי זאת חבית אבק השריפה ומה שגורם להכול להחריף, אבל הסיפור האמיתי הוא על אבא ואמא וילד ואהבה.

(לכן באמת טיפה התאכזבתי מנקודת הסגירה של הסיפור, כי לא הרגשתי שנקודת ההתרה והבחירה של שני הצדדים תיארה את זה מספיק) הביקורת יכלה להגמר במשפט הקודם, לפני הסוגריים, אבל אמתכם הנאמנה מעט אובססיבית אז הנה קצת כוכביות

*כוכבית על "החברה שלו". הספר לא ממש היה סגור על עצמו ברמת הקשר שהיה להם לפני האסון. לפעמים התיאור הוא על אהבה אמיתית וחזקה, לפעמים סתם חיבה ולפעמים פשוט סקרנות פשוטה של שני צעירים משני צידי המתרס, וחוסר העקביות קצת הפריע לי

*כוכבית על "משנה את השם שלו". זה היה קטע מאולץ קצת, לטעמי, ובהמשך הספר הגיבור נקרא בשמו המקורי כאילו לא היו החלטות מעולם, מה שגרם לי להרגיש שאולי הסופר התחרט בהמשך הספר על העניין השולי הזה ומחק אותו ופשוט שכח למחוק את הקטעים הראשונים שמדברים על זה

עוד דבר (אני מצטערת. אף פעם לא כתבתי ביקורת כל כך מהר בתום הקריאה-סיימתי את העמוד האחרון ופתחתי סימניה מידיית-אז אני פשוט נזכרת בעוד דברים תוך כדי כתיבה...)-היה שם איזשהו עניין צדדי שהציג כאילו להיות שמן זאת תמיד בחירה ואפשר לשנות את זה בעזרת החלטה נחושה וריצות סביב היישוב וזה עשוי להרגיז

לא עפתי על שם הספר. אבל נו, מילא, דעתי אינה רלוונטית

ותהייה אחרונה וזהו, להיום- איך בדיוק נקלע להודו הספר "ויואל משה" ?!
(חשובבב)

על הכריכה שלו רשום "סאטירה נוקבת".
אה, זה אמור להיות ספר סאטירי? אז למה אני רק רוצה לבכות.
*
חברה היסטוריונית שחקרה רבות את הקומוניזם הביאה לי את חוות החיות. היא ספרה לי שג'ורג' ארוול היה בהתחלה קומוניסט בעצמו. מעניין, איך וכיצד זה ישפיע על הספר.
התחלתי לקרוא וחזרתי בבת אחת ללימודי הבגרות בהיסטוריה. ראיתי לנגד עיני את הסיכום שלי, המושקע (בסיכומים בהיסטוריה השקעתי), דף דפדפת חלק ועט פיילוט תכלת. כותרת עם קו תחתיה- " משטרים טוטאליטריים-מאפיינים: "
והנה הם, המאפיינים, שבסיכום שלי כתובים במילים קמצניות ובודדות, מקסימום משפט ל"מאפיין", פרושים כאן כמציאות חיים מבעיתה.

לקרוא על פרה שסובלת
ולדעת שככה בני אנוש סבלו

לקרוא על חוויה כואבת של סוס
ולדעת שכל כך הרבה בני אדם חולקים את אותו הכאב

לקרוא על כלבים שכבר הפסיקו להרגיש
כמו אנשים שכבר לא ירגישו

והכול התחיל בסך הכול מרצון שהחיים יהיו טובים יותר. מה הם כבר בקשו?

לקרוא מנקודת מבט כל כך מבלבלת-כי אתה רוצה לצעוק להם, לבעלי החיים האומללים-טפשים!! יש כאן תהליך! שלב אחרי שלב! מאפיין אחר מאפיין! אתם רוצים שיכתבו עליכם סיכומים בהיסטוריה, בעט פיילוט תכלת? תעצרו את זה! עכשיו! בבקשה!!!!!
ולדעת שלא. הם לא היו טפשים. חכמה גדולה לבוא ולקרוא ספר דק עם שם מטעה ולהסיק מסקנות. אילו היית שם, היית נמצאת באותו המצב בדיוק. כתיבה של מבט מבפנים, של מי שהיה שם.
ואיזו כתיבה...
כל כך טובה, שהיא עשתה לי כל כך רע...
הרבה זמן לא קראתי ספר שגרם לי למועקה, פיזית
ואיבוד מילים. וניסיון לגבש אותן בחזרה כאן ב"סימניה", די בחוסר הצלחה

ההבנה המבעיתה הזאת שרצון להתנער ממצב לא נוח אחד עלול להביא כל כך הרבה סבל

הפחד הזה שחיו פה, וחיים פה בעולם, בני אדם, שבהגדרות היצרן שלהם יש להם בחירה חופשית, ודעת, ודעה, ורגשות, ומחשבות, ורצון, וחלום, וחזון, וחופש בסיסי-ובני אנוש אחרים כמותם עם אותם המרכיבים וההגדרות שללו מהם אותה

ההתדרדרות המהירה, ועם זאת האיטית הזו, של מה שקרה שם, וקורה איפשהו

ואיך בלבול ורעב הפכו להיות הנוראיים מכל

וכולנו חיים פה בחוות חיות גדולה. ובתוכי עצמי יש חוות חיות גדולה.
ואם באמת היינו חיים פה בחוות חיות גדולה, איזו חיה אני הייתי?

לא. חוות החיות הוא הרבה דברים. אבל הוא סאטירי הוא לא

על שני דברים לא עפתי במיוחד בספר הזה: על הכתיבה ועל העלילה. שהם, בואו נודה, המרכיבים העיקריים בספר.
שני דברים גרמו לי להמשיך להכריח את עצמי לקרוא אותו בכל זאת: העובדה שמי שנתנה לי את הספר היא חברה טובה מאוד שאני סומכת על טעמה בספרים (לא שופטת אותה. היא קראה אותו לפני הרבה שנים וגם רגילה לסגנון הזה יותר ממני) ושורה אחת בביקורת של אחד מחברי סימניה שלצערי איני זוכרת את שמו/ה : "שווה לשרוד את ההתחלה המשעממת בשביל ההמשך". אז שרדתי וקראתי והמתנתי בסבלנות לחלק שבו ההתחלה המשעממת תגמר וההמשך יתחיל ובמובן מסויים הוא הגיע אבל לא משהו שהחיים שלי היו מפסידים אילולי קראתי.
אוקיי, חסל סדר התבכינויות, אני אפצה את עצמי איכשהו על הזמן האבוד, ועכשיו-לטובת זמנם העתידי של מי שעוד לא קרא את "הרומן הראשון והמבריק והמרושע והמשעשע" או משהו כזה כמו שאלן ברדליי משבח את עצמו שם-אתמצת לכם כדי שלא תחשבו שפספסתם משהו.
אז ככה. מדובר בילדונת בת אחת עשרה שכמו גיבורת סיפור אידיאלית היא משוגעת לדבר אחד ומבינה בו יותר מאנשים המבוגרים ממנה בהרבה, ובמקרה זה-הכימיה.
הילדונת חיה באחוזה בריטית נושנה עם אבא ושתי אחיות שמשום מה, ללא אף הצדקה עלילתית שונאות אותה מאוד וההתעללות שלהן בה מתוארת בקטעים די איומים שהקריאה שלהם גורמת לי להבין שלא באמת רציתי לקרוא אותם עכשיו, לנסות להבין למה האבא כל כך מתסכל כדמות אבהית ולשמוח שמערכת היחסים שלי עם אחיותיי שלי לא גרועה כפי שחשבתי.
פלביה נוקמת באחיות שלה באמצעות השתלת כל מיני רעלים שהיא רוקחת לחפצים או מאכלים שלהן (כמו שפתון) וחקירת ההשפעות של הנקמות שלה ביומן הסודי שלה (אחת הנקודות היחידות שאהבתי בספר הזה. מה זה אומר עלי???).
יום אחד במהלך חייה המשעממים (היא לא הולכת לבית ספר או משהו?) מישהו מת לה בפרצוף (וזה הרבה פחות מסקרן מפי שזה נשמע) והיא מתחילה חקירה. במהלך החקירה הזאת כל רעיון או השערה פרועה שלה מתבררים כנכונים ולא נותר לה אלא לקפוץ מנקודה לנקודה בעקבות הגאונות של עצמה עד הסוף הטוב (טוב בגלל שהוא סוף סוף שחרר אותי להתקדם לעשות דברים מוצלחים יותר).
במהלך החקירה היא עולה על איזשהו סיפור על בולים נדירים מחתרתיים בשם "הנוקם מאלסטר" שהסיפור שלהם גרם לי לחשוב אוקיי, אולי ההתחלה המשעממת נגמרה (באיחור של כמה עשרות עמודים יותר מדי), אבל זאת הייתה מעידה חד פעמית בתמה של הספר. אגב, בדיקה קצרה הבהירה לי שהסיפור ההיסטורי הזה לא היה ולא נברא שזה די מאכזב.
ואם כבר היסטוריה-מה שסקרן אותי להתחיל את הספר מלכתחילה היה הרצון לקרוא קצת על אנגליה של השנים שמייד אחרי המלחמה אך לא, מלבד כמה אזכורים בודדים ממש לא היה משהו מיוחד.
לגבי הכתיבה- עשרים אחוז מכל עמוד היו רפרנסים והשוואות לדמויות מספרים או מחזות ששלושת רבעי מתוכם אין לי מושג מי הם או מה הם (מלבד שייקספיר) וספק אם הם תורגמו בכלל אי פעם, והשאר היה הומור בריטי שאני מניחה שבאנגלית הוא היה נשמע יותר טוב. מסקנה: לא כל ספר ראוי לתרגום, או שלפחות תצורף אליו רשימת ספרי קריאה מקדימה. (ואולי זאת גם הסיבה שהחברה שלי כן חיבבה אותו, היא יותר חיה בעולם הזה)
בקיצור, זוהי סקירתי הקטנה והמאוכזבת, מצטרפת לסקירות מאוכזבות נוספות על הספר הזה ממש כאן באתר (למה ראיתי אותן רק עכשיו🙇), ואם יש מישהו או מישהי במצב כל כך משועמם עד כדישמעוניינים בכל זאת לקרוא את הספר הזה עם כל כך הרבה המלצות נלהבות שידברו איתי, נשארו לי מלא עבודות לתואר ולא אתנגד לעזרה.

יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
יותר-לא-אקנה-ספר-לא מוכר- בלי-להסתכל-על-ביקורות
*
אוקיי, מקווה שהמסר חלחל.
*
ועכשיו מהתחלה:
בת אדם חוזרת מעבודה, עוברת דרך קניון מלחה. מתה מרעב, מזמינה אוכל באחת החנויות שם. פותחת מחשב כדי להתקדם בינתיים עם כמה עבודות. ואז המחשב לא נדלק. מנסה בכה, מנסה בכה-הגולם לא מתעורר. איף. טוב, נו מילא, העבודות יחכו קצת, אבל המנה עוד מעט מוכנה (פסטה, אם נורא חשוב לכם לדעת) ומה היא תעשה פה כל הזמן?!  ("לאכול" זאת לא עשייה על פי דרכה הקלוקלת) ואז היא נזכרת שיש פה סטימצקי והרבה זמן היא לא התפרגנה על ספר חדש.
הבת אדם היקרה הנ"ל נכנסת לסטימצקי כרוח סערה (עוד רגע יקראו לה לדלפק) ועיניה נופלות על ספר עם שם נחמד, כריכה נחמדה וכיתוב אחורי נחמד. היא מחליטה שאם ככה, הספר נחמד, וגם כתוב שם משהו על יום הולדת, ועוד רגע יש לה, וכתוב שם משהו על החלטות חשובות ושינויים בחיים, וזה רלוונטי לה, אז היא מחליטה לקנות. מגלה שהספר עולה מאה שקל ו וואלה, היא ממש לא תכננה. אבל אז היא נזכרת שיש לה שובר שווה ממש שהיא קיבלה שי לחג וניתן למימוש בסטימצקי אז מחליטה לפצל את התשלום. חוזרת שמחה וטובת לב, אוספת את ההזמנה מהדלפק ומתחילה לקרוא. חוזרת הביתה וממשיכה לקרוא בדרך. מגיעה הביתה וממשיכה לקרוא ומתאכזבת קשות. קשות אבל. הלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה בזמן ולעשות שאני אקנה ספר אחר.
וואי, איזה ספר נוראי. 
הכתיבה-מעולה. זורמת, קולחת, משעשעת, מלאת פרטים ותיאורים קולחים. 
העלילה-מה? מה זאת הזוועה הזאת? מי המו"ל שמאשר להוציא ספר כל כך מבאס? באמת, מהמבאסים שקראתי. וקראתי המון ספרים בחיי הקצרים.
האמת שעד לקטע של החזרה זמן בפועל עוד האמנתי שזה ספר טוב.
הגיבורה שטחית באופן מייאש ואני אפילו לא זוכרת איך קוראים לה מרוב שהיא לא מעניינת אותי, אבל כאמור הכתיבה מפצה.
ואז היא חוזרת אחורה בזמן, ושלא כמו בספרים אחרים מהז'אנר שזה בדרך כלל קורה פתאום ואתה לא מבין מאיפה זה נפל עליך,
כאן ידעתי מראש שהיא עומדת לחזור אחורה (הכריכה, חברים, למי ששאל. הכריכה ההיא ששקרה לי בחנות שהספר הזה שווה משהו) וחיכיתי לראות איך זה יקרה ומה זה יחולל. ו-בום! העלילה ההכי פחות תפורה והגיונית בתולדות החזרה בזמן!
מי יכול להואיל ולהסביר לי (ספוילר) איך בדיוק, יכול להיות, שאליס (כ-ן זה היה השם שלה נראה לי) חוזרת אחורה כל פעם לאותו יום, והסובבים אותה הקרובים לה מעודכנים בכך שהיא מהעתיד כרגע. בהנחה שהם לא חזרו אחורה בזמן, והיום הגורלי ההוא התרחש בחייהם פעם אחת בלבד, אז העסק די מוזר. או שלא הבנתי. לא יודעת. והקטע עם אשתו החדשה של אבא שלה בכלל מוזר.
[ובלי קשר, מה נסגר עם ה"אחים בזמן" הזה? נשמע משעמם עד מוות, זה מה שעשה את זה לכל הדור הזה שם עד כדי עיבוד לסדרה שהופכת לכל כך פופולרית ותקיעת השם של אבא שלה בכל תשבץ וחור? או-קיי, מוזר.]
תאמרו שזאת פנטזיה? גם בפנטזיה, במיוחד כזאת שלא כתובה כפנטזיה אלא במסגרת של העולם ההגיוני והמוכר, צריך להיות סדר וחוקיות הגיוניים. כמו בדוגמאות של ספרי החזרה בזמן האחרים שהיא הזכירה (אהבתי, אגב, את שבירת הקיר הרביעי שם. נקודה חיובית).
ומה נסגר עם החלוקות של הספר? מה בדיוק שונה שם בין כל חלק (חוץ מהראשון שמתרחש כולו לפני שהגבר מתחילה לחזור בזמן ולא לעשות עם זה כלום) ?
והעיקר-למה אליס (?) הזאת חוזרת אחורה בזמן ולא עושה כמעט כלום חוץ מלאכול במסעדות? נכון, עוד כמה דברים, אבל זה בעיקר? (הכול בגלל שקניתי אותו בהיסטריה בזמן שחיכיתי לפסטה?)
וחוץ מזה-איך, למען השם, כותבים ספר שלם שאין בו אפילו דמות אחת קצת עמוקה ו"תהליכית"? למה אף אחד שם לא עושה שום דבר עם עצמו? למה הדבר היחיד שמשתנה בספר הזה זה המסעדות הניו יורקיות?
ועוד כמה תהיות שניסיתי להבין את פשרן אבל נראה לי גם ככה בזבזתי יותר מדי זמן מהראוי לספר המעפן הזה שבגללו ירדו לי חמישים שקלים מה"שי לחג" הקדוש (שמשום מה אני מתייחסת אליו יותר בכבוד מלכסף מזומן רגיל, שגם ממנו ירדו לי חמישים והכול בגלל הפזיזות שלי. יותר-לא-אקנה-ספר-לא-מוכר-בלי-להסתכל-קודם-על-ביקורות, זתומרת מקווה).
אז עד כאן להיום, ואגב, אני מציעה למכירה ספר שנקרא פעם אחת בלבד, נקנה במאה יותר מדי, נמכר בחמישים. מי מעוניין.

ספר עברי-ישן עם כתיבה מענגת, מהסוג שאני מצטערת שלא גדלתי עליו והייתי צריכה להגיע לגילי המופלג כדי לקרוא פעם ראשונה. הדמויות מתוקות ונוגעות ללב אחת אחת!!
מי שכן טרדה את מנוחתי (כשבוע לאחר הקריאה..) הייתה המנהלת חנה.
כמנהלת מוסד, ועוד מוסד שרוב הילדים בו מגיעים מרקע מורכב, היא גילתה התנהלות חינוכית לא משהו בכלל ודי מעוררת סימני שאלה (אולי זה יכלול ספוילרים.. עמכם הסליחה).
כל כך הרבה פעמים במהלך הספר היא הענישה מישהו והתחרטה בעקבות מאבקים, העלימה עין משערוריות שהתחוללו במוסד שלה, לא הייתה האוזן הקשבת במקום שצריך, ועוד.
איך היא מאפשרת לגדולים להתעלל ככה באליפים? ועוד כמסורת קבועה רבת שנים? אז נכון, האומללים עצמם לא יספרו לה כדי לא לצאת "בוגדים". אבל לעניות דעתי מנהל מוסד אמור לדעת מה קורה במוסד שלו באופן שגרתי גם ללא עזרה.
איך ההתנהלות שלה עם אנשי צוות נהיית עסק של תלמידים, והיא עוד מאפשרת להם לקבוע לה? (הפיטורין של...)
איך אף איש צוות לא ישב לשוחח עם אילנה ולראות איך היא מרגישה אחרי שדווידי, מושא דאגתה ניסה להתאבד...?
והכי גרוע מבחינתי: איך זה שילדונת מצהירה שהיא רוצה להתחתן עם אדם מבוגר, ועוד מכריזה על נתק מההורים שלה בשביל זה, וזה עובר כמעט בשתיקה???
המינימום זה לשבת עם הדסה לכמה וכמה שיחות רציניות, לברר על מהות הקשר, לשמוע מה עובר עליה, וגם אם בסוף תגיע המסקנה שאין באהבה שלה לשמוליק כל פסול-לא לתת לילדה ככה לנתק קשר מההורים בהפגנתיות...
תאמרו, זה ספר של פעם? תאמרו, הגישה החינוכית הייתה אחרת? תאמרו, היא הייתה אישה זקנה ועייפה ובכל זאת עשתה הרבה דברים טובים בחייה, אל לנו לשפוט אותה כה בחומרה? אולי תצדקו.
תאמרו, זה בסך הכול ספר והיא לא קיימת במציאות? עוד יותר תצדקו:)
אבל אני בכל זאת מרשה לעצמי לקוות שאם אכן קיימים דווידיים, אילנות, הדסות, רוני'ים, קטנצ'יקים וכו' במציאות, הם יפגשו במנהלת קצת יותר מנוסה, סמכותית ובעלת התנהלות קצת יותר הגיונית.

בואו נתחיל מזה שהכריכה מהממת!!!!!-------עד הדמות האפלה.
אולי באתר לא רואים, אבל אם הספר יפול לידכם תראו שרטוט מדוייק של תחנת יפו מרכז בירושלים, בשעת לילה מאוחרת, שהוא כל כך מדוייק שאני מרגישה קור ירושלמי של לילה כשאני מסתכלת עליו. זה פשוט זה. אז החלק התחתון של הכריכה פשוט מהמם, עד הדמות הזאת שהורסת הכול.
וככה בדיוק, אבל בדיוק, גם הספר עצמו.
הכתיבה סוחפת ומרתקת, אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לעצור באמצע קיראת ספר מתח שבאופן כללי אני פחות מתחברת לז'אנר.
התיאורים המצמררים ומצחיקים בעת ובעונה אחת מתוארים כל כך טוב שאתה מרגיש שאתה רואה סרט. כמו הכריכה שמשורטטת אחד לאחד. (והתיאורים המדוייקים כל כך על העיר הכי יפה בעולם!) ואז העיסוק המרגיז בדמויות האפלות מגיע ועושה תחושה כזאת של "גיחצי". ו"יאללה, עברנו את הגן ואת סיפורי השדים והרוחות". זה גם מעצבן כי ברגע שאתה מתחיל עם מיסטיקה אז מותר לך לעשות הכול, נכון ולא נכון ספרותית, וזה יוצר כל מיני חורים מוזרים בעלילה שעד עכשיו הייתה תפורה כל כך טוב.
שני הכותבים כל כך מוכשרים (עצם היכולת להוציא יצירה משותפת הוא כבר גאונות!!) שאני לא יכולה להמנע מלחשוב כמה הספר היה יכול להיות מוצלח עוד יותר אילו העלילה הייתה נשארת אותו דבר, אבל במקום עניינים מיסטיים הזירה הייתה קצת שונה.
יהיו כמובן כאלו שיגידו שדווקא הפנטזיה עושה את הספר יותר מעניין, וזאת כמובן זכותם. אני אישית פחות התחברתי.
והקטע הכי מוזר-הגיבור הראשי מתואר כל כך טוב כמשהו אחד, ואז פתאום ברגע אחד הוא מתגלה כמשהו אחר לגמרי (לא נעשה ספויילר, רק ארמוז שאני בדרך כלל יודעת לנחש את סוף הספר בפרק העשירי שלו וכאן לא דמיינתי אפילו כזאת תפנית מוזרה) בלי תהליך שמקדים לכך, וכל זה קורה בעמוד האחרון בערך, שזה גם כן קצת שטחי מבחינה ספרותית...
וכמו הכריכה, שגרמה לי להתבייש קצת לקרוא את הספר בציבור רק בגלל הדמות שמתאימה יותר לספרי ילדים מהדורות הקודמים לפני שהחלו לדאוג לנפש הרכה ופחות לספרים המיועדים לגילי המופלג, גם לגבי הספר עצמו אני לא יכולה להרשות לעצמי להמליץ בחופשיות לחברה לקרוא "ספר מטורף שקראתי השבוע שכתוב כל כך טוב וכו וכו וכו אבל הנושא העיקרי שלו הוא כל מיני ישויות מוזרות ודברים דמיוניים ומוזרים" מחשש שהיא תשלח אותי חזרה לכיתה ה'.

מציינת שנית שחרף כל זאת נהניתי מאוד מהקריאה ואם יש כאן מישהו שמחפש להצליח להתנתק קצת מהכאוס ששורר סביבנו ולשקוע קצת בכאוס אחר מרתק, ציני ומשעשע הוא יכול בהחלט למצוא את מבוקשו בספר זה.

משעמם להפליא ומרתק להחריד. ("אני אכתוב פאראפרזה על שם הספר ואהיה בטוחההההה שאני הראשונה בעולם שעשתה את זה").מוזר, אה? כן, איכשהו עם העלילה המרוחה והבלתי ברורה, עם דמות הגיבור-המוזר-הרגיש-המרגש-הגאון-הנכה רגשית הקלאסית והצפויה מראש- הספר הזה שואב שזה לא יאמן, כבר הרבה זמן לא השתוקקתי ככה לסיים כבר יום ולהמשיך לקרוא (עד לא משנה איזו שעה). משהו בכתיבה האינטנסיבית שלא נותנת לך רגע אחד כדי לעצור שנייה ולנשום, משהו בסליל המחשבות האינסופי שאין מצב שמחשבה אחת ממנו לא חלפה במוחך שלך אף פעם, משהו בתמלול המדוייק של רגשות בלתי מדוייקים, לספר הזה יש את זה, בגדול.
אז למה משעמם? כי לאחר מעשה, כלומר קריאה, אני מנסה לשחזר לעצמי את העלילה לתוואי אחד מדוייק ו-וואלה, לא מצליחה לנסח את זה באופן שימשוך אנשים לקריאה... וכשאני שואלת את עצמי "אז מה בעצם קראתי פה ברתק כה רב?" אין לי תשובה ברורה.
אבל שוב, הכתיבה. אוי הכתיבה. התמלול החד והישיר והעצב הזה החשוף והגעגוע העמוק והחשיבה הצלולה והרצון העז והחדות ושאר הרגשות הישירים עד בוטים. זה משהו שלא מרפה.
הסתייגות מהכתיבה- הכמות המטורפת של המילים הגסות וניבולי הפה הוציאה אותי מדעתי והורידה את הרמה למינוס עמוק. כמו כן, הסצנות ה.... בין הסבא והסבתא שלא הובילו לשום מקום ולא היו נעימות לקריאה משום כיוון.

שמעתי על הספר הזה כבר מזמן, והתחלתי לחפש אותו ברצינות רק ב11 לספטמבר, שעכשיו אני מבינה שהתאריך הזה הוא קוד בדיוק כמו ש"השביעי לאוקטובר" נהיה קוד. תיאורים במהלך העלילה של הילד מספר לאנשים ש"אבא שלי מת ב11 לספטמבר" והתגובות שלהם, והמבינות ללא הסברים נוספים, ההנהונים המצוערים, הזכיר לי סצנות יומיומית מהשנה האחרונה ועשו לי מגפיים כבדים.
והאמת..? הייתי צריכה לקרוא את הספר כדי לקלוט פתאום שאסון התאומים היה אסון וטרגדיה בלתי נתפסת. עד אז הוא נתפס אצלי כסמל, דוגמה שאנשים אוהבים לשלוף בויכוחים אידאולוגים, ומתביישת קצת לומר אבל גם כסיפור שמצית את הדמיון ומשמש הרבה כמקור לבדיחות... (לא ניתן דוגמה...)

רגע שריגש אותי במיוחד משום מה (ספוילר, מחילה-) הוא הרגע שבו אוסקר מבין שאמא שלו בעצם ידעה כל הזמן. לא יודעת למה זה כל כך ריגש אותי, זה לא משהו שבאמת משפיע על העלילה או משהו-אולי כי זה שופך אור על הדמות שלה שעד אותו הרגע הצטיירה כקרה, אטומה, מנותקת ומרוחקת.
ומשפט שעשה לי משהו בלב בכל פעם שהופיע- "אני לא מדבר. אני מצטער".

אבל לסיכום-ספר שטוב לקרוא אותו פעם אחת וזהו.

אחותי נתנה לי לקרוא את שבעת המנעולים. היא מצאה את הספר (לאחר חיפושים רבים אחר ספרים של אסתר שטרייט וורצל (שאני מעולם לא הכרתי)) בחנות נדחת לספרי יד שנייה, וכשהגעתי אליה לבייביסיטר היא הגישה לי אותו ואמרה בחגיגיות: "אחותי היקרה, קראי נא את הספר, אני בטוחה שתאהבי אותו". חזקה עלי המלצתה של אחותי, פתחתי בעמוד הראשון והתחלתי לקרוא בצייתנות.
להלן הדברים שהתבררו לי במהלך הקריאה:
א. לאחותי יש טעם טוב.
ב. היא מכירה אותי, וזה נחמד.
ג. יהודים זה עם למעלה מן ההגיון.
ד. מעניין, גם לאנשים מפעם היו רגשות.
ה. ארגון הבריחה (לא שמעתי עליו מעולם קודם לכן)
ו. אני מלאה ברגשות אשמה/הודיה על כך שאני נולדתי ישר לתוך המולדת ועקפתי את כל המנעולים באלגנטיות.
ז. מאיפה לבחורים צעירים שעברו שואה וסבלו קור רעב השפלות הצלפות עבודה קשה שכול אובדן ונאלצו להתחיל את החיים מחדש בחוסר כל היו כל כך הרבה כוחות??
ח. ומאיפה היה להם כוח להתמודד מול כל מה שעבר עליהם אחר כך?
ט. ומתי יגיעו סוף סוף אל המנוחה והנחלה???
י. ואיך לצעירים הנ"ל היו כל כך הרבה מרץ ורצון לעזור ולפעול ולהציל יהודים אחרים (מהגלות, ממנזרים וכו)?!
יא. ומה אני, ילדת שמנת שכמוני, עושה בשביל אחרים?
יב. מחשבות, תובנות ורגשות רבים עודנם בעיבוד.

משהו קטן על צורת הכתיבה ואופן העלילה-אני לא יודעת אם זהו סגנונה של המחברת (יהיה מעניין לקרוא ספר נוסף כדי להשוות(וגם כי התאהבתי)) או שזהו הסגנון הספרותי הישן-שמעגלים נסגרים תוך כדי עלילה בזה אחר זה, בלא להשאר כמעט זמן למתח והשערות (אולי מלבד שני הקונפליקטים המרכזיים- קשיי העלייה לארץ, והקושי של מניה לקראת סוף הספר (לא נספלייר...).

יש ספרים, שכשכותבים עליהם בקורת צריך לעשות את זה מאוד בזהירות. כי כל מילה עלולה רק להרוס.
יש ספרים, שכשמסיימים לקרוא אותם, מסתובבים בבית בשקט, בלי לדבר, כדי לשמור על הרושם שלא יופר והקסם שלא יתפוגג.
יש ספרים, שלפעמים כשקוראים אותם או אפילו רק חושבים עליהם, פתאום עולות להן דמעות קטנות כאלו, בלי להתכוון, בלי ששמים לב בכלל. פתאום עולה לה מליחות כזאת לעיניים, סתם כך, ואת מוחה אותן בזהירות וחושבת בהפתעה: "אני בוכה? למה?"
יש ספרים, שקטעים מהם מהדהדים לך בראש הרבה אחרי שקראת והניגון העולה מהם מלווה אותך זמן רב.
להתקל בספר כזה זאת מתנה. והספר בואי הרוח, שהוא כל כך דק ותמים ובקלות רבה עלול להבלע בין שאר הספרים הקשוחים ועבי הכרס שבמדף, הוא אחד מהם.
אז נניח שאצלך בספרייה הוא לא נבלע, והצלחת לדוג אותו באצבעות בלי שהכריכה אפילו תתקמט. ואז אתה מסתכל על תמונת העטיפה, מעביר מבטך על הילדים הרוקדים, אולי מתעכב לרגע על התסרוקות המיושנות ועל החיוך שעל פני הנער הגדול מביניהם, כנראה מדריך או משהו. ואז אתה הופך את הספר לצדו השני וקורא:
"מי אתה, ילד? שאל. עולה חדש, עניתי. כך לימדו אותי לענות לכל שואל. אנחנו עולים חדשים, אני נכדו של חכם שויכה, ממצרים. כולנו עולים, השיב לי פרקש במהירות, עולים חדשים, עולים ותיקים, גם הארץ הזאת ותיקה וחדשה".
ואז אתה הופך חזרה את הספר לצדו הראשון, ומסתכל שוב על התמונה הדהוייה, ופתאום המחול הקליל הזה מכיל בתוכו הרבה יותר ממה שראית בהתחלה. והאדמה שסופגת לתוכה באהבה את רקיעות הרגליים, משתנה ללא היכר.
ואז אתה פותח את הספר וצולל בבת אחת לתוך עולם שכל כך שונה מהמציאות שסובבת אותך תמיד, אך איכשהו הוא מוכר לך. ופתאום כל מיני פיוטים שעד לפני כמה דקות לא הכרת, מתנגנים לך בתוך הראש כאילו היו שם מאז ומעולם. והווי חיים שכל כך שונה מהמוכר והידוע לך, ניצב מול עיניך באופן מוחשי-רק תוריד את העיניים רגע מהלפטופ החדש, ותראה.

יש ספרים שאוהבים להתחכם. להביא מלא משחקי לשון שנונים, גיבורים ציניים ועלילה מהפכנית.
ויש ספרים שהם כל כך פשוטים ורכים, תמימים כמו הגיבורים שלהם, וזה סודם. ספרים שמעזים להביא פשטות, רכות ואותנטיות לעולם ציני של בינה מלאכותית.

ביקורת, בדרך כלל, כותבים לאחר הקריאה. גילוי נאות: את בואי הרוח לא קראתי כבר שנתיים כמעט. ועכשיו, כשמתקדש עלי חודש אלול, והנשמה שלי משתוקקת להרגיש קצת את עצמה- רגע לפני שהאצבעות שלי מנסות לשלוף את הספר הקטנטן הזה בלי לקרוע שום דבר, הן באו לכתוב כאן ולנבא את מה שיקרה לי עוד מעט ויקרה כנראה לכל מי שיבחר גם הוא לקרוא את היצירה הזו.

ששש, אתם שומעים את האוושה העדינה הזו ממרחק? נראה לי שהרוח באה.