מה עובר לכם בראש כשאתם שומעים את המילה ״מכשפה״? בטח אישה זקנה עם קמטים, מכוערת ומפחידה, ולראשה כובע שחור מחודד, רוכבת על מטאטא וצורחת בשמי הלילה צרחות מקפיאות דם - נכון?
ובכן, פעם, מזמן, אי שם בזמנים עברו, במאה ה-15 (או משהו סביב זה), המכשפות אכן היו נשים עם מטאטא וכובע שחור מחודד. אלא שהמטאטא לא שימש לרכיבה, אלא לניקיון הבית. והכובע המחודד לא שומש לחבישה, אלא לרקימה. והן רוצות לצעוק בקולי קולות, אבל הן לא יכולות כי קולן מושתק.
לא רק המכשפות, כלל הנשים.
זכויות הצבעה לא היו מותרות לנשים, למשל. אם את אישה, תהיי יפה ותשתקי. אם את מכשפה, ישתיקו אותך בכוח.
אז מה הן עושות, המכשפות? מנסות לצרוח צרחה מקפיאת דם, בדיוק כפי שמצופה מהן.
התקופה היא תקופה של ציד מכשפות. שלוש אחיות - האחות הצעירה ג׳וניפר הפראית והאימפולסיבית, האחות האמצעית אגנס החזקה והיציבה, והאחות הגדולה בלה החכמה - הן מכשפות. הן נפרדו בצעירותן וכל אחת מהן הלכה לדרכה, אבל יום אחד הן מוצאות את עצמן שוב זו עם זו, נלחמות למען מטרה משותפת. שלוש האחיות חיות בתקופה של חוסר צדק כלפי נשים ובעיקר גם כלפי מכשפות, והן בוחרות להביא את הצדק, כי נמאס להן שהכוח נמצא בידי גברים לבנים רודפי מכשפות ומדכאי זכויות נשים. ואם צריך להביא את הצדק בכוח, אז שיהיה בכוח. ואם צריך להשתמש בכמה כישופים לשם השגת הצדק, כך יהיה.
אבל זה לא יהיה פשוט: כי אם למכשפות יש כישוף - אז לגברים הלבנים יש את הכוח ואת הרוב, את העם, שמשאיר אותם בשילטון מתוך פחד, פחד מן המכשפות.
הספר מתעתע. מצד אחד יש בו מילות כשפים, סיפור הרפתקה הלקוח מתוך עולם הפנטזיה והאגדות ממש לפי הנוסחה של טובים רעים ציידים ניצודים, אבל מצד שני יש תמיד תחושה שזה לא ספר פנטזיה מיינסטרים שיגרתי, אלא משהו מיוחד עם ערך מוסף ולא רק בגלל המסר הפמיניסטי והעיסוק בתקופה היסטורית, משהו בוגר כזה, אחר, אפל. ללא הכשפים, הספר הזה היה סוג של רומן היסטורי אפשר לומר. הוא לא ברור ומובחן בשום צורה (אם כי נראה לי שהכי נכון להגדיר אותו בתור ספר פנטזיה המבוסס על תקופה היסטורית), אבל אין ספק שמדובר בספר מרהיב.
כמו ב״עשרת אלפי הדלתות של ג׳נוארי״ גם כאן יש כתיבה פשוט יפהפיה שזורמת על הלשון ופשוט תאווה לעיניים, וסיפור עמוק עם זווית מיוחדת וחדשה, כשהמסר הפמיניסטי חזק בתמונה בשניהם. אפילו היו כמה דמויות שהזכירו לי את הדמויות מג'נוארי, כמו גידיאן היל ראש העיר שהזכיר לי את הדוד של ג'נוארי (וגם את וולדמורט מהארי פוטר, מי שיקרא יבין) או קליאו השחורה שהזכירה לי אפרו אמריקאית אחרת מהספר של ג'נוארי - כל אלה סוג של חיסרונות קטנים, אבל לא נורא). ג׳נוארי הסתפק בארבעה כוכבים כי משהו, איזה זיק פרוע, היה חסר בו. בספר הזה, לעומת זאת, הזיק הפרוע בהחלט נמצא. הספר הזה מרגיש שלם יותר, בנוי בצורה טובה יותר, מרגישים שג'נוארי זה ספר הביכורים של הסופרת, ושהספר הזה הוא אינו ספר ביכורים. עם זאת, הייתה בי התלבטות בין ארבעה לחמישה כוכבים במהלך הקריאה, כי הרגשתי שמשהו חסר ל"השלמת הגרוש ללירה", שמשהו, אולי הייחודיות והחדשנות שלו והבשורה שהוא מביא, לכאורה, מונעת ממני להבין אותו ואת הפואנטה שלו לגמרי עד הסוף ולהתלהב ממנו במלוא ההתלהבות, אבל לקראת הסוף, קיבלתי החלטה ונתתי לו חמישה כוכבים, פשוט כי ספר כזה עבה פירושו מסע ארוך מאוד עם שלושת האחיות - מתישהו קשה שלא להתחבר אליהן ולמסע שהן עוברות בספר עב הכרס הזה, ולהבין שמשהו מיוחד שחבל לתת לו רק ארבעה כוכבים, מונח לי בין הידיים.
התחברתי לשלוש האחיות ובמיוחד לפרועה מביניהם, ג׳וניפר. ייחלתי להצלחתן של האחיות כנגד כל הסיכויים במשימה קשה מאין כמותה. האם יצליחו במשימתן להשבת הצדק? בשביל זה תצטרכו לקרוא.
קריאה מכושפת שתהיה לכם!
***מקדיש את הסקירה לסקאוט, שאמנם לא הביאה לי את הספר, אבל נמצאת שם כדי לכשף אותי בקסמיה - את המכשפה שלי...
