#

די נדיר לקרוא ספר שבזמן הקריאה בו אתה מרגיש שיש עוד סיפור מאחורי המלים שאתה קורא. כאילו קראת בו-זמנית ספר ועוד ספר, שמספרים את הסיפור בדרכים שונות.

הסיפור הגלוי מסופר, לפעמים, על ידי ג'נוארי שהיא ילדה הגדלה ומתפתחת נגד עינינו, בסוף המאה ה-19. היא גדלה בביתו של אדם עשיר, אספן של חפצים נדירים, שהוא בערך האפוטרופס שלה. אביה הביולוגי של ג'נוארי הוא מין מחפש אוצרות (לאוספיו של האספן) סוג של ארכ

הבעיה הגדולה בספר הזה היא שכל מילה שאכתוב עליו תהרוס לקורא. זה לא שהוא מלא בתפניות אדירות שומטות-לסת, אלא שיש בו מן קסם יחודי כזה, ואני חוששת שאם אפרט עליו יותר מידי הוא יחוּלל.
יכולתי לנסות לתמצת את העלילה או לפחות את ראשיתה, אבל התקציר עושה זאת טוב ממני, וכל מילה שאוסיף עלולה לקלקל את החוויה שבין דפי הספר.
יכולתי לומר שהוא הזכיר לי ספרים אחרים אבל התעלה עליהם פי כמה, אלא שעצם ההשוואה יכולה ל

#
כשקראתי את ספרה הקודם של <mark>הארו</mark> "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" נהניתי מאד. אהבתי את הדמיון המקורי, את העולם שהיא בראה ותיארה, את הרעיונות היפים ואת הכתיבה הרומזנית. היה לי ברור שאקרא את ספרה השני. אבל אבוי, אכזבה.

מדובר בסוג של היסטוריה חלופית. הזמן - המאה ה-19, המיקום – עיר בשם ניו סיילם שהחליפה את סיילם העתיקה (זאת עם משפטי המכשפות) שנחרבה. הנפשות הפועלות – מכשפות בכוח או בפועל. הנושאים עליהם

מה עובר לכם בראש כשאתם שומעים את המילה ״מכשפה״? בטח אישה זקנה עם קמטים, מכוערת ומפחידה, ולראשה כובע שחור מחודד, רוכבת על מטאטא וצורחת בשמי הלילה צרחות מקפיאות דם - נכון?

ובכן, פעם, מזמן, אי שם בזמנים עברו, במאה ה-15 (או משהו סביב זה), המכשפות אכן היו נשים עם מטאטא וכובע שחור מחודד. אלא שהמטאטא לא שימש לרכיבה, אלא לניקיון הבית. והכובע המחודד לא שומש לחבישה, אלא לרקימה. והן רוצות לצעוק בקולי קולו

"אלף - אוהל, בית - זה בית
גימל זה גמל גדול,
מהי דלת - זוהי דלת
שפותחת את הכל."

***
הארי פוטר - הגרסה הפמיניסטית

האם הרגשתם אי פעם את ההרגשה הזו, שדלתות נסגרות בפניכם? שמישהו אומר לכם 'לא' על משהו שאתם נורא רוצים, ומפוצץ בפניכם באבחה אחת את התקווה? ולחלופין, שדלתות נפתחות בפניכם, אירוע אשר מחולל בקרבכם פרץ מחודש של אושר, שמוציא מכם אנחת רווחה עצומה, שמעלה לכם את האנרגיות והחשק והרצון להתמ

צפיתי אתמול בסרט "הכל בכל מקום בבת אחת". לא עד הסוף, כי הוא היה כל כך גרוע ומטופש, שלא הבנתי בכלל מה הוא רוצה להגיד. האמת היא שמלכתחילה חשבתי לוותר עליו, אבל אז שמעתי שהשחקנית הראשית קיבלה את פרס 'גלובוס הזהב' וגם ג'ימי לי קרטיס מככבת בסרט, אז כמה כבר הוא יכול להיות גרוע? אז זהו - שהוא יכול גם יכול להיות גרוע מאוד.
ולמה אני כותבת על הסרט הזה כאן? כי תוך כדי צפיה נזכרתי שלפני כחצי שנה קראתי את הספ

עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי הוא ההוכחה שלי לכך שכישרון כתיבה – ויפהפיות וקולחות ככל שיהיו המילים שמביא אל העולם – לא מספיק כדי לכתוב ספר טוב.
אני לא אחדש כלום אם אני אבקר את העלילה של הספר. רוב הדברים כבר נאמרו – כל קונפליקט מול כל נבל נפתר כמעט לפני שהוא מתחיל, תגליות שמפתיעות את הגיבורה היו ברורות לקוראים כבר למן ההתחלה, וכל כלי כתיבה מאיים להפוך לדאוס אקס מכינה.
לצד הביקורת הזו, כבר קראתי חו

מזמן לא קראתי ספר הרפתקאות. משהו שבאמת לוקח אותך לעולם אחר, מאתגר את הדמיון, ובלתי צפוי. הספר הזה, מלא בדמיון, חוש הומור ומקוריות, ומאוד מאוד נהניתי מהמסע המיוחד. כפי שאמרו בביקורות כאן לפני, כל מה שנגיד על הספר, רק יגרע מהחוויה, ואני חושבת שצריכים לתת לסופרת לספר את הסיפור, איך שהתכוונה שיסופר. כן יש בספר אלמנטים של פנטזיה, אבל הם באמת מינימליים ובעיני גם מי שלא מתחבר לז'אנר יכול מאוד להנות מהספר

בסוף המאה ה 19, בסיילם שבארה"ב נשים מבקשות זכות הצבעה, אבל באותו הזמן ממש, כוחות שמרניים מחפשים מכשפות, שהן מקור הרע, וכמה קל לחבר בין שני הדברים, ולהאשים את הנשים בכל הרע (אלימות, מחלות, עוני)
זה הרקע לסיפור של שלושת האחיות, שגדלו בבית עם אבא אלים, אמא שנפטרה בלידת הבת הקטנה, וסבתא שניסתה לתת להם כוח בעזרת כשפים.
בגלל רדיפת הכשפות, הועברו הכשפים לחרוזים בשירי ילדים, וכך עוברת החוכמה העתיקה מתחת