****
נדמה לי שהאירוע העיקרי שבו נתקלים בדיבור בגוף שני שאינו מופנה אלינו, הוא בהספדים בלוויות. הייתי בסיטואציות האלה המון פעמים, ובכל פעם הדיבור המכוון אל הנפטר שכבר איננו שם בגופו נשמע לי משונה, גם אם כמעט מתבקש. הפוסט מורטם הזה, שכולל לרוב סיפורים בשבחו של המנוח לצד תהיות על בחירותיו (אם אלה הובילו למותו) יוצר מין פסקול ללווייה, ובאותה השעיית ספק אנחנו נוטים להאמין לרגע שהמת עודו מרחף מעל צמרות העצים הסמוכים, ומאזין להספד החד צדדי שאינו נענה לעולם.
"אגרוף" מחולק לשלושה חלקים, שלוש דמויות - גברים, למעשה - המרכיבים את הסיפור וקשורים ביניהם, שמישהו (או יותר) מדבר אליהם ועליהם בגוף שני. ההחלטה הספרותית הזו - הלא לגמרי מנומקת לטעמי - אכן נותנת תחושה עמומה של הספד שלפעמים מתאימה (כשמדובר על גילויים קשים או בחירות גורליות בחיים) ולפעמים מרגישה קצת שרירותית ומאולצת (כשמדובר על התלבטות בין שווארמה כבש לשווארמה פרגית, למשל. או כשהדמות שמדברים אליה עדיין בחיים).
הדמות הראשונה היא של פסיכולוג קליני גרוש שחייו נדפקו בין השאר לאחר שגילה שבנו אינו בנו הביולוגי, והוא מתגורר אצל אביו. הגבר בחלק השני - והמוצלח מהשלושה בעיניי - הוא מתי, בחור שיצא לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה ונרצח שם בקנוניה לא ברורה, והשלישי הוא דדי, אבא שלו, שהוא גם אחד המטופלים של אורי, הפסיכולוג מהחלק הראשון.
מצאתי את הספר הזה מיוחד, אבל קשה ומכאיב כמו אגרוף בבטן. טרגדיה רודפת בו טרגדיה, שכול, מחלות, התאבדויות, בגידות הגוף והנפש, רצח, הזדקנות-שלא-בטוב ובתוך כל אלה כמעט ואין הרף לדברים הטובים שיש לחיים להציע. הכול חרא. לפעמים זה באמת מרגיש ככה, מי כמוני יודע, אבל וואלה, שי אספריל היקר, תן איזה משהו, איזו תקווה, נחמה, שמחה שלא דורכים עליה, משהו. אבל אין. אם הוא לא היה כל כך מדכא, זה לגמרי ספר של חמישה כוכבים. כתוב היטב, אמין, לא חופר, מעניין, ובכל זאת לא ברורה לי השורה התחתונה, אם בכלל יש כזאת (שאלה לחלל האוויר - אמורה להיות כזאת?). איך הקורא יוצא מכאן? מדוכא? אפוף מחשבות? פסימי? אני אפילו לא יודע אם כל התשובות נכונות.
ייתכן שטרגדיות הן אכן כר פורה לחלץ סיפורים טובים. כאן, לפחות, אני מרגיש שסיפור טוב, ואפילו כתיבה טובה, זה לא מספיק. צריך גם אוויר.
****

















