כפי שמצוין על העטיפה, ספר זה היה רב מכר בארה"ב וזכה לשבחים ולפרסים רבים, ביניהם פרס ניוברי, הפרס החשוב ביותר בארה"ב לספרות ילדים ונוער. אני עומדת להסתכן ולהציג דעת מיעוט ביקורתית יותר. כאמא לשני ילדים שאחד מהם ילד אוטיסט, יש לי ענין מיוחד בספרים שמציגים ילדים אוטיסים ומשפחותיהם. ואכן נטלי, אחותו של מוס היא ילדה אוטיסטית.
הספר מתרחש בשנות ה 30 והמונח אוטיזם איננו מוזכר אך התיאור של נטלי הוא תיאור סטראוטיפי של אוטיסט כפי שהוא מופיע ביצירות קלאסיות רבות אחרות עם דמות כזו (למשל "איש הגשם") כולל היותו של האוטיסט בעל כישורים יוצאי דופן. התמודדות של משפחתו של מוס עם נטלי הוא רק ציר אחד בעלילה, ציר אחר מתיחס למעבר של המשפחה לאי אל קטראז בשל עבודת האב כסוהר בבית הכלא ובנסיונות של מוס להסתגל לחיים באי ולמצוא את מקומו בקרב חבורת ילדי הסוהרים שחיה שם.
אחת השאלות העקריות שעולות כאשר מדובר בספרים לילדים, שאיננה קיימת בספרות מבוגרים, היא התאמתו של הספר לגיל הקורא. שאלה זו מתחדדת בכיתות ג-ה כאשר ילדים רבים בכיתות אלה מסוגלים מבחינה טכנית לקרוא ספרים שמיועדים לקהל מבוגר יותר ולהבין את פרטי העלילה הבסיסית אבל אינם מסוגלים עדיין לקריאה ביקורתית ולקליטה של מסרים מורכבים. הבעיה מתחדדת לאור הנטיה של ילדים צעירים להזדהות עמוקות עם דמויות בדיוניות (בספרים או בסרטים) ולראות בהם לעיתים קרובות מודל להתנהגות.
בגירסת המקור של הספר באנגלית מצוין שהוא מיועד לילדים בכתות ה-ח אבל המורה של בני בכתה ג' בבית ספר ציבורי אמריקאי (אנו חיים בארה"ב) המליצה עליו לקבוצה של תלמידים מתקדמים במיוחד בקריאה ,שבני נכלל בה. הספר הזה אכן כולל מספר מאפינים שיקסמו לילדים בכתה ג'. כמו ספרים רבים המיועדים לגיל זה (ספרי הילדים- בלשים, הילדים הנוסעים בזמן וכו') הוא מאדיר את הילד שמתגלה כהדמות היחידה החכמה שמסוגלת לפתור את הקונפליקט המרכזי בסיפור- קונפליקט אותו המבוגרים (במיוחד הורי הילד) מדחיקים ואינם מסוגלים לפתור. המבוגר היחיד בספר שאיננו כזה הוא אל קפונה ובכך הספר מצטרף למגמה רווחת נוספת (שאיננה מוגבלת לספרות ילדים) של הערצת פושעים ואירגוני פשע. נכון גם פושעים הם בני אדם וגם רוצחים אוהבים את אמא שלהם, אבל מאחר והספר איננו כולל הסבר של המעשים בשלהם יושב אל קאפונה בכלא או התיחסות לסבל שגרם לקורבנותיו, מתקבלת תמונה מטרידה משהוא של אל-קפונה שהיא מאוד חד סטרית וחיובית. אך אני סוטה כאן מהנקודה המרכזית שהיא המסר של הספר לגבי ילדים עם צרכים מיוחדים ומקומם במשפחה ובחברה.
לזכותה של הכותבת יאמר שהיא מציגה את הרגשות והקשיים איתם מתמודדים אחים לילדים עם צרכים מיוחדים כולל רגשות שליליים כמו בושה באח החריג וכעס כלפיו. היא עושה זאת בצורה משכנעת מאוד ולכן אין פלא שהספר זכה לפופולריות גבוהה לה לא זוכים בדרך כלל ספרים דדיקטים יותר שמנסים לחנך לקבלת האחר. הספר מתרחש ב 1935. נטלי האוטיסטית איננה נמצאת בשום מסגרת חינוכית וההורים של הילד מוס מטילים עליו להשגיח על אחותו כל יום בשעות אחה"צ. כתוצאה מכך הוא נאלץ לותר על תחביביו כמו ביסבול וזה פוגע גם במעמדו החברתי. הפתרון שנמצא בסופו של דבר ושמוצג גם כהפתרון הטוב ביותר לנטלי הוא הוצאתה מהבית והשמתה במוסד לילדים עם צרכים מיוחדים .
קורא מבוגר יודע שהספר מתאר תמונת מצב של המציאות עימה התמודדו משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים בשנות השלושים. מציאות זו היתה תוצאה של הגישה השלטת באותן שנים שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם ילדים עם צרכים מיוחדים היא השמתם במוסד. רופאים בבתי חולים עודדו הורים לילדים עם תסמונת דאון למסור אותם למוסד מיד עם הולדם ולא להקשר אליהם. ההנחה היתה שהורים לילידים עם צרכים מיוחדים אינם מסוגלים להתמודד עם ילדים אלה כמו צוות מקצועי במוסדות, ושהחזקתו של ילד כזה בבית היא רק עול להוריו ועוול לאחיו. מאז חלו שינויים רבים. לאחר סידרה של תחקירים בשנות ה – 70 שחשפו את המצב המחריד ששרר במוסדות לילדים עם צרכים מיוחדים בארה"ב, המגמה השתנתה והנטיה כיום היא לשמור את הילדים במשפחה ולשלב אותם ככל האפשר בקהילה. אמת, ההתמודדות של משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים איננה קלה גם היום. אך בניגוד לשנות השלושים, ישנם כיום שירותים רבים בקהילה וכמעט אין ילדים עם צרכים מיוחדים שנמצאים כל היום בבית ללא כל מסגרת חינוכית. כיום, השמה חוץ ביתית במוסד היא רק פתרון אחד קיצוני ופחות מקובל לטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים.
את ההשוואה הזו בין שנות השלושים לימינו, ילדים צעירים חסרי ידע ופרספקטיבה היסטורית לא בהכרח מסוגלים לעשות. מאחר וסיפורו של מוס מוצג בצורה מאוד משכנעת וילדים רבים יזדהו איתו וירגישו שהוא מתמודד עם הרבה קשיים חברתיים שמוכרים להם מחייהם כיום , הנטיה הטבעית שלהם תהיה להתיחס לספר כמציג מצב אקטואלי גם בנוגע לשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בחברה. מכאן קצרה הדרך להזדהות עם הפתרון האידיאלי לילד החריג שמציג הספר. אצל אחים לילדים עם צרכים מיוחדים עלולים בעקבות הקריאה דוקא להתחזק רגשות הבושה באח והקורבנות. הנסיון של הוריהם לשלב את האח החריג בקהילה עלול להתפס אצלם כנאיביות או חוסר מודעות של ההורים לחריגתו של האח (כמו האמא של מוס) ומכאן האשמה של ההורים על כך שאינם פונים לפתרון היחיד שיכול היה לפתור את כל הקשיים- שליחת הילד החריג למוסד.
אין לי כל טענות להוצאת הקיבוץ המאוחד שתרגמו את הספר שכן הוא היה כאמור רב מכר בארה"ב וזכה בפרסים יוקרתיים. לזכותו של הספר יש לציין שהוא כולל גם קטעים בהם לצד הרגשות השלילים של מוס כלפי אחותו יש לו רגשות של דאגה כלפיה וישנם קטעים בהם נרמז שגם מוס מגזים לפעמים בדרך בה הוא רואה את הוריו או את היחס של ילדים אחרים לנטלי, אך אלה ניואנסים שילדים צעירים שעדיין רגילים לתפיסת עולם קוטבית של שחור או לבן יכולים בקלות לפספס.
בראיון עם הסופרת היא מספרת שהספר מבוסס על תחקיר שערכה לגבי החיים באי אל קטראז. דמותה של נטלי איננה מבוססת על דמות שחיה באי אלא על אחותה של המחברת. הספר איננו דידקטי, וזה כאמור במידה רבה גם יתרונו. הכותבת לא מנסה להעביר בהכרח מסר כלשהוא, אך כהורים חשוב שנהיה מודעים למסרים שילדים עלולים לקלוט מספרים , גם אם לא היתה זו כוונת המחבר.
הערה: הביקורת מתיחסת לספר בגירסתו האנגלית. לא קראתי את הגירסא העברית ואינני יודעת אם היא כוללת גם אחרית דבר של המתרגם או העורך שמנסה אכן לתת לילדים פרספקטיבה רחבה יותר. עם זאת, מנסיוני כילדה תולעת ספרים וכאמא לילד שאוהב לקרוא, אני יכולה להעיד שילדים נוטים לדלג על אחרית הדבר ולהפנים יותר את המסרים הריגשיים של הסיפור ופחות את הניתוח השכלתני שבא בעקבותיו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
