ד"ר אנה פוקס היא פסיכולוגית, היא מבודדת עצמה מהעולם, מסוגרת בביתה, תחת פחד נוראי ממקומות ציבוריים, מקומות פתוחים, כל אשר מחוץ לביתה מפחיד ומלחיץ אותה.
היא אגורפובית.
כל עולמה סובב סביב שתיית יותר מידי יין, יותר מידי תרופות מטשטשות צפיה בסרטי שחור לבן ישנים וצפייה בשכניה דרך החלון, היא מרגלת, היא מצלמת ועוקבת.
שכנים חדשים הגיעו, משפחת ראסל. זוג עם נער מתבגר, היא זוכה לביקור של אית'ן הנער ובהמשך גם של אימו, ג' יין.
יום אחד אנה רואה את ג'יין נדקרת, היא נרעדת נרעשת, מתקשרת אל המוקד, מוצאת עצמה אוספת כוחות לצאת החוצה אל הבית השכן.
כך מוצאים אותה, מעולפת על הדשא.
וכל עולמה מתהפך.
כל סיפורה מופרך, כל שידעה, לא אמיתי, מי שחשבה שהיא ג' יין, היא לא.
אנה מסוממת, שיכורה, נאחזת השיחות עם בעלה ובתה שעזבו אותה, מדמיינת, רדופה, חושדת בכולם, בדייר הגר בקומת המרתף ובבעלה של ג' יין, בו בזמן שהיא עצמה נחשדת בסיפורי בדיה.

ספר מתח שבתחילה המציאות והדימיון מתערבבים זה בזה, ושום דבר בו לא ידוע וברור, מראש עד הסיום המפתיע.
סרט עלה בנטפליקס.
תהנו

פסיכולוגית שעברה טראומה משפחתית מסתגרת בביתה מלאת חששות מיציאה לרחוב,מעקב על שכניה מבעד לעדשת המצלמה נדמה לה שראתה רצח.הפניה למשטרה מסמנת אותה כאחת שהוזה בעקבות העבר שלה.מכאן מתחיל מסע שלה להוכיח שמה שראתה היה באמת ואינו חיזיון תעתועים.מומלץ לא להתיאש בדרך לסיום המפתיע.

הספר הנהדר הזה מביא לנו את סיפורה של ד"ר אנה פוקס, פסיכולוגית ילדים, שבעקבות טראומה קשה שעברה לפני כשנה היא סובלת מאגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים/צפופים).
אנה, שגרה לבדה בבית הגדול שלה, פיתחה לעצמה תחביב בשנה החולפת שבה היא היתה סגורה בביתה, והוא לצפות בשכניה ולנחש מה קורה בחייהם דרך מצלמת הניקון שלה. יום אחד, היא רואה משהו שמזעזע אותה, וכאן הסיפור שלנו מתחיל. מעין פילם נואר באווירה היצ'קוקית (שזה עוד אחד מהתחביבים של גיבורת הספר).

הספר מתחיל בצורה קצת איטית, אבל זה בעצם מה שבונה אותו. אנה, היא המספרת, ויחד איתה אנחנו נחשפים לעולם האגורפובי, הדכאוני והחרדתי שלה: נקודת המבט שלנו על המתרחש בעצם מוגבלת לחלונות ביתה: הזוויות של העלילה הן אך ורק מה שהחלונות מאפשרים לנו לראות. אנחנו חיים את העלילה, שמתפתחת בקרשנדו אימתני, שמערבב מציאות, הזיות ודמיון. מה אמיתי? ומה ד"ר פוקס הוזה מבעד לערפילי כל הכדורים שהיא לוקחת וכל היין שהיא שותה?

סיפור סוחף ומצמרר, ממליצה.

לא אהבתי. "כאילו" ספר מתח. העלילה ברובה מתרחשת בין קירות ביתה של דר' אנה פוקס פסיכולוגית שסובלת מאגורופוביה - פחד מיציאה החוצה. חלק גדול מתרחש בראשה ובדימיונה. היא רואה כל הזמן סרטים ישנים בעדיפות להיצ'קוק, שותה יותר מדי ומדמיינת שיחות טלפון עם בעלה ובתה שנהרגו בתאונה טרגית בה היא נשארה היחידה שנותרה בחיים. היא מציצה דרך החלון בשכניה ורואה דברים מוזרים ובין היתר גם רצח. הסיום הוא מפתיע אך גם די מוזר ולא ממש אמין. לי היה די קשה לקרוא את הספר הזה, זה נמתח כמו מסטיק, לא זורם ואפילו פה ושם משעמם.

עריכה עריכתית!!
אל. פשוט אל תקשיבו לותרנית שם למטה שנטשה את הספר בעמוד 158.
אין תאור יותר מדויק מ"מותחן פסיכולוגי" עבור הספר-
הוא משחק באמת ובעובדות, מה קרה, מה מציאותי ומה המוח שלנו בוחר לראות ולדעת.
באופן מפתיע, יותר התמקדתי באנה, הדמות הראשית מאשר בפתרון התעלומה.
אתה חי איתה, מתבודד איתה, כואב את כאבה ומשתכר יחד איתה- דמות רגישה ונוגעת ללב אשר מעבירה באופן מדויק
את תחושות ההפרעה הנפשית.
נשארת בדעתי- ההתחלה לא מתניעה, אכן חשובה להמשך העלילה, אבל משעממת מאוד- good things come to those who wait.
אינדיד. אל תעצרו- זה ישתלם לכם, מבטיחה.
אמנם הסוף מעט מאכזב, אבל האמצע, הו האמצע..
מאחר וההתחלה איננה מזהירה הספר מקבל 4 כוכבים אך יכל בקלות לקבל גם 5.
אפרתי- תודה. התעקשת טוב.

אל. פשוט אל תקראו.
אל תעשו את זה לעצמכם.
בספר זה אנו נתקלים באנה- פסיכולוגית ילדים, אגורפובית ואלכוהוליסטית בארון.
היא פרודה, גרה לבד בבית של 15 אלף קומות ומשכירה אחת מהן לדייר חתיך (נגיד).
מאחר והיא אגרופובית היא מוצאת את עצמה עוקבת אחרי השכנים שלה במורד הרחוב.
היא כביכול רואה משהו שמפחיד אותה (בואו, פרסומת של פמפרס יותר מפחידv) ומכאן העלילה לא מתפתחת.
עכשיו, אני מבינה שהחיים בבית, ללא יכולת יציאה אל העולם, הם משעממים. אבל למה? למה להפוך גם את הספר לכזה??
ההתחלה הייתה נורת אזהרה עם פרוזקטור שמכוון עליה- לא מתניעה, לא מובילה לשום מקום.
נתתי הזדמנות ונשברתי בעמוד 158.
וזו חברים, הפעם הראשונה שנטשתי ספר באמצע.
מחיאות כפיים

גם אתם אוהבים את הספרים האלה שמאיצים לכם את קצב הלב פוערים לכם את הפה וגורמים לכם לנוע בקוצר רוח ובציפייה להמשך העמוד?
כי אני אוהבת אותם, וא. ג'. פין כנראה גם אוהב אותם. נראה שהוא גם הצליח לכתוב אחד כזה במובן מסוים, למעט העובדה שהספר באמת התחיל לרתק אותי רק ב200 העמודים האחרונים שלו בערך ועל זה הורדתי כוכב אחד יחיד ומיוחד.. אבל ברגע שהעלילה תפסה תאוצה והתחילה לרתק אותי, אני יכולה להגיד עכשיו שאני פשוט מאוהבת. הספר הזה הוא הקראש החדש שלי. א. ג'. פין תיזהר אני באה אליך! (אבל אולי עוד מעט כרגע אני קצת עייפה..) לענייננו: ברגע זה ממש סיימתי את הספר ואולי אני קצת משוחדת כי הסוף של הספר הזה הוא כמו סם ואני עדיין תחת ההשפעה שלו, אבל הכתיבה גאונית והסיפור מקורי ביותר. חשבתם שכבר חשבו על כל התבניות האפשריות ועל כל הכיוונים האפשריים של ספרי מתח, אך אם זה המצב טעיתם. נסו לקרוא האישה בחלון שמסופר מנקודת המבט של אנה פוקס, פסיכולוגית מסתורית ואגרופובית (אגרופוביה-פחד ממרחבים פתוחים וכתוצאה מכך, אי יציאה מהבית). זה אולי נראה לכם קצת מוגזם, הבנייה הממושכת, המאוד ממושכת, המאוד מאוד ממושכת של המתח אבל זה כל כך שווה את זה. רוב הספר אפוף בערפל מסתורי ואתה לא כל כך מבין מה קורה ומי נגד מי, והסוף הוא כמו אגרוף לבטן או שמש שמבהירה את הערפל לצורך העניין.. ישנם חלקים בספר שאני בטוחה שאחזור לקרוא אותם בעתיד סתם לכיף כי הם כל כך ריגשו אותי והצטיירו בזכותם תמונות כל כך יפות בראשי.
בקיצור אם אתם מחפשים ספר מאתגר ומרתק תקראו האישה בחלון.

הסופר מזמין אותנו למסע אל תוך נבכי אישיותה של אנה, הדמות הראשית בספר.
אנה מאובחנת באגורפוביה, חרדה משהייה במקומות ציבוריים, וכתוצאה מכך אנה כולאת את עצמה בביתה הגדול שבניו יורק
ואינה יוצאת ממנו.

ע״מ להעסיק את עצמה בשעות היום היא מתכתבת עם אנשים אחרים, שמאובחנים באגורפוביה ומנסה לעזור להם
מעצם היותה פסיכולוגית שעזרה לילדים להתמודד עם משברים היא מנתבת את הכישרון הזה לעזרה לאנשים, שסובלים מאגורפוביה.

בין היתר, אנה מבלה את יומה בהצצה דרך החלון לביתם של אנשים אחרים ומפתחת אובססיביות בחייהם ובכל מעשיהם היומיים.

מידי פעם, אנה משוחחת עם בעלה לשעבר אד וביתה אוליביה, שניהם כבר לא גרים איתה.

מה הוא הגורם שהוביל את אנה להיות אגורפובית?

מה גרם לאנה ואד להיפרד?

מה אנה מגלה על השכנים שגרים מולה מעבר לפארק?

לפניכם, מותחן פסיכולוגי עשיר!

מתפתח למקומות, שאינם צפויים.

יש בספר הזה הרבה מעבר להתמודדות של אישה אגורפובית עם חרדה ממקומות ציבוריים.

בהצצה של אנה לעבר ביתם של השכנים, ייחשף סיפור שלם, שיצטלב עם עולמה של אנה.

ממליצה בחום!

אנה פוקס המתגוררת בניו-יורק, אגרובפובית שאוהבת להציץ לשכנים ולצלם אותם מדי פעם. היא אוהבת לערבב תרופות.
ובמיוחד אוהבת לשתות אותם עם יין מרלו. יש לה בית עצום של 4 קומות. בתור הקורא אתה מכיר את הבית שלה לפרטי פרטים. כל קומה מהמסד עד הטפחות.
כאשר הראסלים עוברים לגור בבית מעבר לפארק, בחזית של הבית שלה. היא חוקרת עליהם, כמו על רוב השכנים שלה.
משפחת ראסל הם שלושה נפשות אלייסטר האבא, ג׳יין ראסל האמא וא׳יתן המתבגר הצעיר בן ה17.
אנה פוקס היא פיסכולגית ילדים נשואה לאד, ולהם ילדה אוליבה בת חמש. לאחר מקרה טראומתי, אנה נכנסה לטראומה וחיה לבד ללא בעלה והילדה שלה שאיתם היא נשארת בקשר טלפוני.
אנה וא׳יתן מתיידדים שא׳יתן בא לבקר את אנה עם נר רחני כשי לשכנים החדשים שלהם, בשליחות אמו ג׳יין.
אנה זוכה לביקור מג׳יין שגם הן מתיידות ואנה מכניסה את ג׳יין לעולמה האגרופובי. אנה מגלה שג׳יין חייה בפחד מבעלה אלייסטר הרכושני והקנאי.
עם ניתוח השיחות של אי׳תן וג׳יין אנה חושבת שאלייסטר שולט בהם והם חיים בפחד מימנו.
יום אחד אנה צופה בחלון כחלק מההרגל שלה להציץ למשפחת ראסל שמעניינת אותה יתר על המידה. היא צופה בפשע שמתבצע במשפחה שהופך את כל מה שחשבה עד כה.
הספר הזה מגוף ראשון על ידי אנה. בזמנה הפנוי היא אוהב לשחק שח וירטואלי ולייעץ לאנשים אגרופובים כמוה ברשת.
אבל הדבר האהוב עליה הוא לראות סרטים פילאם נואר בשחור לבן. כל תחביביה מלווים ביין מרלו, שהיא קונה בסיטונאות. וכוסות ובקבוקים ריקים מקשטים את הבית לכל קומתיו.
יש כמה טוויסטים שהצליחו להפתיע אותי ואף טילטלו אותי. אנה היא סוג של דמות טראגית לא קובנציונלית.
היא הצליחה להכנס לי עמוק ללב, ואכן הייתי רוצה לשבת איתה על כוס -או בקבוק- יין. :)
זה ספר מתח אימה פסיכולוגי אמיתי ולא אחד שמתיימר להיות. היו רגעים שמאוד צימררו אותי.
מומלץ מאוד.

שווה קריאה, אפילו רק בגלל הכתיבה הזורמת! (קצת מדי הרבה על סרטים בשחור- לבן, אבל זה עדיין שווה!). ספר כתוב מצוין. סוחף ומרתק. מעניין אם תצליחו לנחש את הסוף!