כשאָלַרְד סְכוּרמן מגיע לקליניקה של הפסיכואנליטיקאי דְרִיק דה־יוֹנג, זה יהיה היום בו הכל ישתנה. על החיבור בין השניים אחראי פטר, חברו הטוב של דְרִיק, פסיכואנליטקאי אף הוא, הנשוי לאחותו של דְרִיק, סוזן, העובדת כרופאה מרדימה בבית חולים.
סוזאן ודְרִיק קשורים אחד לשני, ותמיד היו שם אחד בשביל השנייה, מאז אותו יום בו היו ילדים ואיבדו את אמם בנסיבות טראגיות. היום, כשהם כבר אנשים בוגרים ובעלי משפחות, התהפכו היוצרות, וסוזן, הקטנה מבין שניהם, פורשת חסותה על דְרִיק אחיה שהתאלמן זה מכבר מאשתו האנה, שהיתה גם חברתה הטובה של סוזאן. רוס, בתם היחידה של סוזן ופטר היא הרבה יותר מאחיינית עבור דְרִיק שלא הביא לעולם ילדים משלו.
המשפחתיות שלהם הדוקה ומגוננת, הם כולם מתנהלים כיחידה אחת כשהאהבה והדאגה אחד לשני מחזיקה את התא המשפחתי הזה יציב.
עד לאותו יום בו ייכנס אָלַרְד סְכוּרמן לקליניקה של דְרִיק כדי להתחיל בטיפול שהוא מחויב לעבור במסגרת התמחותו במחלקה הפסיכיאטרית. וזה יהיה היום בו הכל ישתנה ויקבל תפנית.
יש הרבה קווים מקבילים בין משפחתיות לבין עולם הרפואה. הנאמנות והטוטאליות נדרשות בשניהם. כל חריקה או סטייה תשנה את המארג. המחויבות שיש עליך נדרשת כדי להחזיק את העסק יציב.
אבל מה קורה כאשר 100%נאמנות משפחתית מתנגשת עם 100% אתיקה שאתה מחוייב אליה?
בכתיבה מהפנטת פורשת אנה אנקוויסט סיפור התופס את הקורא מהמילה הראשונה. תיאור מהווי בית החולים, חדרי הניתוח, עולמם של המרדימים, הצבת הזרקור על ההתמחות הזו, שאיכשהו נדחקה קצת הצידה, ואולי לא כזו זוהרת, אבל לא פחות מרתקת.
"זה הרי לב המקצוע שלנו, לאפשר לאנשים לרחף בשולי המוות, במקום שכבר לא מרגישים בו כלום, שאף דקירה לא חודרת אליו. ואז לדאוג שהתהליכים הבסיסיים יימשכו, באופן מלאכותי, אחרי שהפציינט העביר אותם לאחריותנו. למשך כמה שעות אנחנו כמו מין גזע מוח חיצוני. כשהכל נגמר, אנחנו מעלים את הפציינט בחזרה ממלכת המתים." (עמ'241)
אנקוויסט מיטיבה לכתוב את המטבע משני צדדיה. זו של הרופאים וזו של הפציינטים. אנקוויסט, שהיא בעצמה פסיכואנליקטית, שיכתבה את עצמה כנראה בסיפור הזה. אבל זה לא רק זה. זו הכתיבה, ויכולת התיאור שהרגשתי את עצמי כמו צופה בסרט ולא קוראת ספר. זו פשוט איכות כתיבה ברמה אחרת. כתיבה משובחת כזו שמכניסה את הספר הזה גבוה ברשימת הספרים הטובים שקראתי בשנת 2022.


















