וולבק התרכך או שאני התרגלתי ליותר?
"סרוטונין”, שיצא ב-2019, היה והינו ספר מופת, שאיכשהו חיפה על "כניעה" החלש יחסית. האם מדובר בגלים אצל וולבק? גם זה חלש יחסית לסופר המרבה לנשוך והשוכח להניח לקורבנו עד שזה נופל מדמם ומת.
הפעם התרשמתי משני דברים, הראשון והבולט, שוולבק אוהב מאוד את צרפת, מזכיר שוב ושוב את חמודותיה ונותן לנו אוהבי צרפת את מנת היום, plat du jour, כדי שנצא שבעים ונלקק אצבעותינו מיכולתו של השף. כך שבים ומוזכרים אזוריה של צרפת וכולה אזורים. כך הבוז'ולה, ברטן (ואני ממשיך לשפוך אזורים שלא הזכיר), נורמנדי, הריביירה בדרום החובקת את קאן, פרובנס והרון השוצף, וממש על גבול ספרד כמעט גם לורד ונסיה המקימים, כמעט, מתים לתחיה.
הדבר השני, העובר כחוט השני מתחילת הספר ועד לסופו המתוק/מר, זה המוות החובט במבוגרים ובצעירים גם יחד. לא אגלה בדיוק במי חבט, אבל מעטים יצאו מהסיפור בזול.
אדואר רזון המבוגר וראש המשפחה חוטף שבץ, ממנו הוא לא חוזר בשלום, אבל יחסית הוא יוצא מזה איכשהו, מובא לשיקום במקום הנחשב למקום מצוין עד שנאלצים להוציאו משם בשל הרעת התנאים. אדואר הוא איש השרותים החשאיים לשעבר (אין בזה ממש לשעבר) ופיו חתום אז והיום ואיש ממשפחתו לא יודע במה עסק. האם זה חשוב?
אם נמשיך במוות, גוף כלשהו נוהג לירות פצצות טורפדו לעבר אניות מכולות סיניות לאחר שהודיעו עשר דקות לפני לצוות להתפנות. זה קורה לכמה אניות, הסינים בבהלה, הצרפתים הנמצאים במלחמת סחר עם סין דווקא די מרוצים עד שלחופים הדרומיים של צרפת משוגר טיל בשידור חי לעבר ספינת מהגרים בלתי חוקיים וכמאה וחמישים מהגרים יורדים למצולות, כולל ילדים. וולבק לא מגזים בדרמה, אבל השירותים החשאיים בעולם, חשאיים גם כשהם צריכים לשתף פעולה עם שרותים חשאיים אחרים, נותרים חשאיים. הצרפתים מפענחים את התעלומה של הפיגוע הבא, אבל במשפחת רזון, הפוקוס על פול הבכור, איש לשכתו של ברונו, שר החוץ בממשלה בה הנשיא עומד בדיוק לפני בחירות.
האם נפתרה לגמרי תעלות הפיגועים האקסטראווגנטיים האלה? אולי כן ואולי לא, הרי הכל חשאי, כן?
בכל מקרה גם ענייני הלב ואהבה לא מעטים שבים ועולים בספר בו הם כנראה מפציעים לראשונה בספריו של ברונו במלוא רכותם המפתיעה. אז כן, וולבק התרכך בגיל 63 ואני, כאמור, לא בטוח אם זה סימן טוב או רע אצל סופר שספריו נעים בין מצויינים למופתיים.
שמעתם מספיק על הספר הזה, אבל לא שמעתם ממני. הסוף מצדיק את ההתחלה והאמצע המשתרכים להם לכאורה כאניה ללא קברניט, אבל כן עם מלחים הלומי רום. אז כמו שאמרתי, המוות מכה במקומות מפתיעים, נותן לנו שיעור או שניים על דברים אלה ואחרים על החיים. מפתיעים מאוד.
האם זה הטוב בספריו? לא. הרע? בהחלט לא. זה כנראה וולבק שבא בזמנו. הוא כבר לא צעיר וזועם, אבל עדיין קל מאוד לקרוא אותו, ההומור שלו מושחז ואת מי שצריך להוציא להורג הוא פשוט הורג בלי רעש מיותר.
עוד שורה תחתונה? חובבי וולבק יקראו מן הסתם מיד. ולא חובבי וולבק? מי אלה?

הספר הזה מהווה דוגמה נהדרת מדוע לעתים יש לקרוא את היצירה עד הסוף, כדי לגלות אותה באמת, להרגיש את טיבה לעומק. הרומן מתחיל כמו ספר מתח גרוע עם ציורי גרפיטי פרובוקטיביים וסרטוני פיצוצים והפחדות באינטרנט. לאחר מכן הוא מדדה בצליעה אל עבר התרחשויות פוליטיות בצרפת 2027 – מהלך מוכר ואהוב על וולבק – אימפרוביזציה על עתיד קרוב, הנראה לעין. במרכז התרחשויות אלה – בחירות לנשיאות הרפובליקה.


פול, הגיבור הראשי הוא יד ימינו של שר האוצר – איש חרוץ ונעים הליכות, אבל כנראה לא עשוי מחומר המתאים לנשיאות.
פול נשוי לפרודנס, הזוגיות שלהם ברגרסיה כבר שנים, הם חיים בחדרים כמו בעולמות נפרדים, כמעט שלא נפגשים בדירתם המשותפת.
לפול יש אחות קתולית אדוקה, ססיל שמה, בעלה הנוטריון שרוי במשבר תעסוקתי וכבר ויתר על התקווה לעסוק אי פעם במקצוע שרכש. להבדיל מפול ופרודנס, שבחרו לא להביא צאצאים לעולם, לססיל יש שתי בנות עצמאיות. אך האם בכוחו של חינוך ודאגה אימהיים לנווט אותן לבחירת מסלול ראוי בחייהן?..

פול וססיל מתבשרים כי אביהם, ששירת כל חייו בשירות הביטחון הצרפתי (לעובדה זו ישי משמעות בהמשך העלילה) נפל למשכב והפך לסיעודי. את הטיפול בו וולבק מתאר כאילו אסף מושגים מוויקיפדיה ושפך אותם לטקסט כמעט באי סדר. על אף שהמחבר טוען כי נעזר בפרופסור לנוירולוגיה, זה לא ממש נראה כך. זה לא קריטי לעלילה, אך אם המחבר מבקש לשמור על רמה גבוהה, הדבר מעט צורם.

כאן נכנס לתמונה אח נוסף, הצעיר מבניהם. חייו הפרטיים כבר מזמן הפכו לגיהינום של ממש, הוא נשוי לאשה ממורמרת, לא יוצלחת מבחינה מקצועית. היא לא מפספסת הזדמנות להשפילו בכל דרך אפשרית, כולל באמצעות ילד שהם מגדלים. הוא מוצא פורקן לנפשו בעבודתו כמשחזר אריגים עתיקים. אושר הוא ממנו והלאה וגם כשהחיים נותנים לו כבר הזדמנות לטעום ממנו, הוא מתקשה לעכל את זה, החוויה הזאת זרה לעצם מהותו והוא מוביל את עצמו אל הפינאלֶה הבלתי נמנע.

וולבק מראה כי בכל מקום, בו פעילים בני האדם, הגם שמדובר במוסדות הנחשבים ל"טהורים" ביותר, קטנוניות, נבזות, רפש, משחקי אגו ופוליטיקה מלוכלכת נוכחים במלוא עוצמתם.
הוא מבקר את צרפת כחברה שמתקשה לזהות דווקא את האנשים הטובים ביתר מבין ערב רב של מהגרים המציפים אותה.

הקשר של פול ופרודנס עובר טרנספורמציה נדירה במקרים שכאלה וממציא את עצמו מחדש דווקא על רקע מהלומות שמזמן להם הגורל, הוא הופך לאותו חוף מבטחים עבור פול, בשעה שהוא זקוק לו יותר מכל.

בספר הזה נחשפת במלוא העוצמה הניגודיות הידועה של אופיו של וולבק וכפועל יוצא גם של כתיבתו. ניכר כי פועלים עליו כוחות, המושכים את נפשו לכיוונים שאין ביניהם לכאורה נקודת מפגש. זו תכונה שכנראה עושה אותו לשנוי במחלוקת כפי שהוא מוכר זה מכבר, אך באותה הנשימה מעניקה ליצירותיו רוחב יריעה ועומק רגשי. ניהיליזם ציני ועוקצנות ומנגד רומנטיקה הכי פשוטה ומזוקקת שיכולה להיות. הדטרמיניזם של שקיעת המערב אל האַין בחסות הגירה המונית, צמצום קיצוני של ילודה ואסלאמיזציה מצד אחד ואהבת אדם באשר הוא, הכי כנה שאפשר מצד שני.

נקודת התורפה העיקרית של הספר היא להגנות יתר, מתישה לפעמים, הרבה דיבורים על פניו על כלום, בקטעים רבים חשתי שהמחבר איבד כיוון. ישנם תיאורי חלומותיו של הגיבור, כנראה יש להם משמעות סימבולית כלשהי, אם כי קשה להבין למה התכוון המשורר. לדעתי הם רבים מדי ובחלקם סתם מיותרים.

וולבק עם זאת, כותב בצורה אינטליגנטית, משלב בהגיגיו ספרות, מוסיקה, היסטוריה, פילוסופיה. בספר יש אפילו אילוסטרציות. אגב ראויים לציון שמות המשפחה היהודיים הרבים של אישי מפתח בעלילה. נקש, סיטבון, בוקובזה, צרפתי (המתמודד לנשיאות) ואפילו קיים גן על שם יצחק רבין. ניכר כי וולבק מעריץ ומעריך את היהודים, למיטב זכרוני הוא אף דיבר על כך פעם.
עם חלק מתובנותיו הסכמתי בלב שלם, כלפי אחרות נותרתי אדיש או דחיתי אותן. יש משהו שממכר אותי בכתיבה שלו, היא יודעת לגעת באיזה עצב חשוף.
בכל אופן, החלק האחרון של הרומן מכפר על חטאיו הקודמים. הוא מיטיב להכניס את הקורא לתוך עולם של אדם, שנפלה עליו בשורה מרה, מרה עד מאוד.

וולבק לא מצייר לנו כאן דמות של גיבור לוחם נשגב, המתייצב אל מול גורלו המר. הוא פשוט אדם שגילה כי מרכיבים כה רבים בעולמו כבר לא קיימים. הוא לומד להעריך מחדש את מה שנחשב מובן מאליו עד כה. אהבה שקטה, ללא יומרות עוטפת את הכול בנגיעתה הרכה והמנחמת. האהבה הזו היא מעל הכול והיא לעולם, אבל לעולם אינה מובנת מאליה.

כשהגעתי לעמוד 12 (הספר מתחיל בעמוד 9...) חשבתי לנטוש אותו. לא קראתי מעולם את ספריו של וולבק והיה לי קשה מאד למצוא בו עניין. בכל זאת נשארתי ובכל פעם שהפסקתי את הקריאה, רציתי מאד לחזור אליו. הוא מהספרים האלה שניתן להגדירם כ"קלים לקריאה, אך קשים לעיכול". הספר קריא מאד, ממש חווית קריאה נוחה. אבל וולבק מאתגר את הקורא עם סיפר מרובה רבדים, ביניהם הוא עובר באלגנטיות מרשימה.

במרכז הסיפור עומדת הדמות של פול רזון, המילה פריווילג, בהקשר הצרפתי, הולמת אותו נפלא: בנו של בכיר בשירותי הבטחון בעבר ובוגר ה-ENA בית הספר הגבוה למנהל המהולל, יועצו של שר האוצר רב העוצמה. הוא נשוי לפרודנס המבריקה (וכמובן החטובה). אבל לא הכל תקין. הוא חי עם אשתו כשני שותפים לדירה מושכרת. הקשר שלו עם משפחתו רופף. רק אירוע מוחי שעובר אביו מקבץ את המשפחה הגרעינית. וולבק מנצל את ההזדמנות לאכלס את המשפחה במגוון דמויות המייצגות מאפיינים שונים בחברה הצרפתית ומשתמש באמצעי זה כדי לתאר רבדים מסוימים בחברה הצרפתית. וולבק מתאר ביד אומן את הדמויות המרתקות שיצר. הוא לא מהסס לקחת אותם למסע מטלטל ומייסר במציאות מאתגרת וכואבת. את הישועה או הנחמה, לעיתים הזמנית בלבד, מוצאות הדמויות באהבה ובמין. ברקע וולבק מתחשבן עם מערכת הסיעוד של צרפת.

הרובד השני, הוא הרובד הפוליטי. העלילה מתרחשת בעתיד הקרוב – מערכת הבחירות לנשיאות צרפת ב-2027 על שלל דמויותיו והמניעים שלהם. וולבק נכנס לקרביים של הפוליטיקה הצרפתית על "הטריקים והשטיקים" שלה. וולבק אינו מנסה לתאר משהו יוצא דופן, אלא מה שניתן להגדיר כ-"MORE OF THE SAME": מועמד המרכז מול מועמד החזית הלאומית בסיבוב המכריע.

הרובד השלישי הוא חוסר האונים של שירותי הבטחון בצרפת ובעולם להתמודד עם איום טרור מסוג חדש. פיגועים מתוחכמים ביותר נגד מטרות שונות, חלקן כך מסתבר מטרות איכות משפיעות על הכפר הגלובלי. זהות המבצעים מעלה השערות שונות וולבק מנצל זאת כדי לפרוס בצורה מעניינת שלל של גישות אנטי ממסדיות קיצוניות החל במתנגדי הגלובליזציה וכלה באלה המטיפים לחיסול המין האנושי נוכח הנזק שהוא גורם למערכת העולמית. ברובד זה וולבק פורס השקפות שונות בנוגע למאבק בין הטוב לרע בהסטוריה האנושית.

וולבק מפליא בתיאורי הנוף והטבע כמו ולמעשה כותב שיר הלל לגסטרונומיה הצרפתית. למקרא התיאורים על יופיו של מחוז ברטאן ואיזור בוז'ולה, התחשק לי לעזוב הכל ופשוט לעקור לשם...כושר התיאור שלו מרשים גם כשהוא מתאר איזורים אורבניים על יופיים וכיעורם.

במהלך הקריאה תהיתי מהו הנושא המרכזי. האם דמות האב שהפך לכמעט צמח ויחסיו עם ילדיו ומשפחתו הקרובה, או שמא זו מערכת הבחירות לנשיאות צרפת? אולי ההתמודדות מול איומי הטרור? וולבק משתמש בכל הדמויות והנושאים הללו ביד אומן. משסיימו את הדמויות את תפקידן, הן יורדות מהבמה ומפנות אותה לשניים בלבד, בסוף לירי ומפעים.
וולבק אמר על עצמו את הדברים הבאים: "אני סופר של העידן הניהיליסטי, ושל הסבל הקשור בניהיליזם". אכן, הרוח הזו שורה על היצירה הזו, אך אינה מסתירה רגעים קסומים של יופי ורוך.

בעקבות העובדה שאהבתי לקרוא את ספריו הקודמים של וולבק קניתי את הספר הזה וקראתי אותו בשלושה ימים. מישל וולבק כפי שהכרתי מהספרים שלו הוא מיזנתרופ, מנוכר נוטה לדיכאון ואין לו ראייה אופטימית לחיים. הוא כמובן מוכשר מאוד ולמען האמת איני מכיר אותו אישית אך בספריו הוא מציג דמויות מורכבות אשר בדרך כלל גורלן של שפר עליהן. בספר זה מתרחשת בעולם מזימת טרור עולמית ובצרפת מתחוללת מערכת בחירות. הגיבור הראשי הוא פול גבר צרפתי המתקרב לגיל 50 העובד במשרד האוצר הצרפתי. פול נשוי לפרודנס ואין להם ילדים. בתחילת הספר חיי הנישואין שלהם מדרדרים אך בהמשך זוכה פול להתקרב לאשתו בדרך לא צפויה.
בספר יש הרבה פוליטיקה נושא שאותי פחות מעניין. אך מה שמאפיין את הכתיבה של הסופר היא שהוא יוצר עולם מנוכר בו כל אחד דואג לגורלו ולא אכפת לו כלל מאנשים אחרים. לקראת אמצע הספר ועד סופו יש מהפך מעניין בעלילה ורגשות חיובים ואופטימיים יותר מופיעים לצד שינוי אישיותי של הדמויות. הספר לא קל לקריאה ויש בו הרבה אינפורמציה על נושאים כמו היסטוריה וגאוגרפיה. יש גם הומור בספר ובסך הכול הספר הוא טוב. אני חייב לציין שיותר נהניתי מספרו הקודם של וולבק 'סרוטונין'.
הספר עוסק הרבה בזקנה ובמוות הבלתי נמנע של כל אדם. זה דבר מוזר שקשה לי לעכל אך כל אדם לא משנה באיזה גיל וכמה כסף יש לו ימות יום אחד וכל בן אדם יודע שזה יכול לקרות בעוד שנייה או בעוד 30 שנה. קצת מפריע לי חוסר הוודאות של החיים כאשר המוות יכול לתפוס אותי גם כאשר אני בבית בטוח לגמרי. היה חלק בעלילה שהסעיר אותי מאוד אך אני לא חושף אותו כדי להימנע מספווילר.
העלילה בספר היא אינטימית ונוגעת ללב ומראה כמה שברירים הם החיים. בספר גם עולים נושאים של גלגול נשמות, אמונה דתית ומה קורה לאחר המוות.
לסיכום ספר טוב אך ממישל וולבק ציפיתי ליותר.

גילוי נאות - אני סובל מספויילרופוביה קשה. עד כדי כך שאני אפילו מוותר על התקציר מאחורה לפני שאני קורא את הספר. מכיוון שאני מעריץ גדול של הלל הזקן אני דוגל באימרתו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" (מסתבר שזה הנוסח ולא הפוך), אני אשתדל לא לעשות את זה בביקורת הזאת.
הספר מתרחש בשנים 2026-2027, ממש מעבר לפינה, כשסרטונים מטרידים מתחילים לצוץ ברשת ומדירים שינה מעיני שירות הביטחון הצרפתי. קודים לא ברורים, סרטוני רצח וחבלה העשויים בטכנולוגיה לא מוכרת. מי שאיכשהו עשוי לעזור בתעלומה הוא פול רזון.
פול הוא איש קריירה מצליח ומשכיל שעובד בלשכת שר האוצר של צרפת. אך מן הבחינה האישית הוא כישלון - אין לו ילדים, נישואיו מתפרקים והוא לא מצליח ליצור קשרים חברתיים שאינם מבוססים על עבודה. הוא לא בקשר עם אחיו ואחותו ולא יודע דבר על אחייניו. כל זה לא מתוך כעס או טינה על משהו שקרה, אלא פשוט מחוסר עניין (ואולי זה הכי גרוע).
כשאביו של פול מקבל שבץ ומתאשפז, המשפחה מצליחה להתאחד סביב הטיפול בו ואף נישואיו של פול זוכים להזדמנות שנייה. אך זה לא הסוף הטוב לו קיווינו ואפילו לא אמצע הספר. מכאן והלאה יקרו עוד לא מעט דברים.
חשוב לציין שפול לא אדם רע, הוא תוצר בלתי נמנע של המודרניות לתפיסתו של וולבק.
בכלל, העתיד המאוד קרוב על פי וולבק קודר - אירופה בשקיעה - אנשים חיים בערי ענק חסרות נשמה, זוגות לא מצליחים לתפקד בנישואים ולא מולידים ילדים, למשפחה כמעט אין משמעות וכל מהות האושר סובבת סביב הקריירה. את החלל של חוסר המשמעות ממלאים האנשים על ידי אמונות ניו-פגאניות, מיסטיות ושאר הבלי הניו אייג'. ותופעות של א-מיניות וסחר של הריונות מתפשטות.
לאורך הספר פול חולם חלומות, הרבה חלומות. מה פירושם? לא ממש ברור, אבל מכיוון שהם רבים אני מניח שוולבק לא טרח לשווא לספר לנו עליהם. לכן חשבתי על רעיון שמשתלב לא רע במסר הכללי של הספר. החלומות שפול חולם הם נבואת זעם של וולבק לעתיד האנושות. אין לי פירושים לכולם, אבל מוחי הקודח הצליח לקשר כמה מהם לחוסר ניוד חברתי, יחס מחפיר לקשישים, יחסים רומנטיים בעידן הטכנולוגי שהם חסרי מגע ורגש, תרבות צריכה מוגזמת וביסוס האושר על קריירה. מה שמחזק את התפיסה הזאת הוא שכשהמשפחה מתאחדת בשל הטיפול באב, החלומות כמעט ונפסקים. כאילו זהו הפתרון לבעיה.
וולבק גם פותח צוהר אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה המודרנית חסרת האידיאולוגיה המבוססת על אינטרסים צרים. הצהרות חסרות תוכן שנועדו רק לקושש מצביעים. רובה ככולה תלויה בהנחיות יועצים וקואוצ'רים למיניהם שהם הקובעים איך להראות ולדבר. השכבות המשכילות באוכלוסייה, שהתפישות שלהן מזמן לא רלוונטיות, מבחינות בכך. הן עייפות מפוליטיקה ואינן יוצאות להצביע. מנגד השכבות הנמוכות יותר, המצביעות בהמוניהן, מעלות לשלטון מפלגות פופוליסטיות.
לדעתי הזעקה העיקרית של וולבק בספר היא צמצום הילודה באירופה. הגסיסה והמוות מורגשים לכל אורך הספר, אך אף אחד לא נולד. ילדים לא מעורבים כמעט בכלל בעלילה ובקושי מוזכרים, כאילו הם לא חשובים - עולם של מבוגרים. יש עיסוק גם בהגירה כפתרון, אבל הוא לא חד משמעי. מחד, הרבה מהגרים השתלבו יפה ומחזיקים במשרות מכובדות. מאידך, יש אזכור של שכונות מהגרים המשולות לחומר נפץ. גם מזימת הטרור קשורה לזה, כשיעדי המתקפות - ספינה המיבאת סחורה מסין, בנק זרע, אונייה של מהגרים, מפעל לתכנות של אנשים (או משהו כזה) - כולם פתרונות מלאכותיים לירדה בפיריון. כאילו וולבק אומר לנו שעשינו צעד אחד יותר מדי. כאן אין פתרון מלאכותי והקדמה לא תעזור במאזן הדמוגרפי - פשוט תעשו ילדים.
אגב הפיגועים, וולבק עושה בספר תרגיל יפה וכבר בתחילתו שותל את סיפור מזימת הטרור במוחו של הקורא. ככל שהספר נמשך (ונמשך ונמשך...) ומספר את סיפורם של פול ומשפחתו, ככה הציפייה של הקורא התמים לאיזה מגה פיגוע שיחסל את האנושות הולכת וגוברת. זה בזמן שוולבק מסביר לו למה האנושות למעשה כבר מחסלת את עצמה.
התלבטתי מאוד כמה כוכבים לתת לספר הזה. מחד, יש בו אמירה בעלת חשיבות, תחכום ועומק. מאידך, לא נהנתי ממש לקרוא אותו, יש קטעים מעיקים ומשעממים והעלילה נמתחת שלא לצורך. החצי הראשון של הספר לא ראוי ליותר משני כוכבים, כשבשני הספר משתפר. יתכן שזה משהו קלוקל בתרגום או שזה הסגנון של וולבק שאני לא ממש מכיר.
סה"כ בינוני מאוד, אפשר לוותר.

"יפה ככל שתהיה מרבית הקומדיה, המערכה האחרונה היא עקובה מדם: בסוף זורקים קצת עפר על הראש, ונגמר, לנצח."

ואיזו קומדיה, אה? אני תוהה מה יותר מתאים; קומדיה טרגית או טרגדיה קומית? שני המצבים ראויים באותה מידה, כמה שזה אבסורד, כה מגוחך. זה באמת מצחיק. זה עצוב כל כך, אפשר ממש למות מצחוק. נו, אם כבר מתים אז לפחות עם חיוך. אבל גם זו פריבילגיה שלא כולם זוכים בה.

אז מה החיים האלה בעצם? לעד נגזר עלינו לחיות בין השקט שלפני הסערה לסערה עצמה? אין רגע דל. השקט שלפני הסערה הוא גם לא באמת שקט, מרגישים אותה הרי, וקשה לשמור על קור רוח כשיודעים שעוד סערה בדרך. וזה מצחיק כי אנחנו לא באמת יודעים שום דבר, חיים של אי ודאות והרבה סבל. כל שאנחנו זה גוש בשר עם תאריך תפוגה שנתון לגחמותיו של הגורל. נשמע פאן. אין ספק, מדובר במתכון מנצח לתסריט דפוק. גרוטסקי. מחריד. מדכא, עצוב, אבל גם מצחיק עד דמעות. ואת כל הכאוס הזה שנקרא חיים מישל מתבל בדרמה משפחתית כואבת ומרגשת, בחירות לנשיאות ומזימת טרור עולמית. רומנטי, כבר אמרתי? ואפילו אהבה יש. בקיצור כל מה שצריך בשביל שובר קופות או רב מכר. ואהבה זה לא עניין של מה בכך אצל הצרפתי הזקן שאני כל כך אוהב שמחזיק את הסיגריה שלו בין הקמיצה לאמה. אהבה זה מרכיב חסר בספרים שלו. יש המון דברים אחרים, יש דיכאון, יש גסויות, לכלוך, הרבה ייאוש, אבסורד, ובעיקר כניעה. כניעה של האדם אל מול האבסורד שבחיים חסרי תכלית ומשמעות. שקיעת המערב. שקיעתו של האדם המודרני. אבל גם יש אותנטיות בלתי מתפשרת, והוא גורם לך לחשוב. ממש מרעיד את האדמה שחשבנו לבטוחה מתחת לרגליים שלנו. גורם לנו לחשוב שוב על האידאלים החברתיים שלנו, על המוסכמות החברתיות, על האמונות שלנו. על החיים האלה. הספרים שלו הם לחלוטין מראה, משקפים את מי שאנחנו כחברה וכבני אדם. את הצדדים היפים וגם את הדברים שהיינו מעדיפים להדחיק ולשכוח ולנעול בחדר חשוך. הספרים שלו חוצים גבולות, לאום לא רלוונטי, המרחק לא משנה. הם נוגעים בכולנו. והם רלוונטיים יותר מתמיד. אם עדיין מתהלכים בינינו אלו שמטילים ספק בגדולתו ובחשיבותו של מישל וולבק כסופר ואיש תרבות, הייתי ממליץ לאותם אנשים לחשוב שוב ואולי אפילו לקחת את הספר הזה ולאחוז בו חזק ולהתכונן, להתכונן לקראת חוויה מטלטלת ועצמתית, כזאת שלא תצליחו להישאר אדישים כלפיה, בשום צורה.

למישל יש את הצד הטכני, בכל ספר. לפעמים הוא אוכל את הראש, אבל באופן כללי זה נתח חשוב מהספר שתורם לאמינותו של הרומן. הספרים שלו משכנעים מאד. הוא עושה עבודות מחקר רציניות לפני כל פרויקט וגם כאן היה הרבה.

הספר הזה בעיניי מתון, בהשוואה לקודמיו הוא אפילו די פרווה. הרוח הוולבקית קיימת, זה לגמרי הוא, אבל לי הרגיש מתון. והספר משהו בין וולבק הצעיר של פעם לזקן שכתב את הרומן החדש. התבגר. פחות כועס, פחות קודר. הרבה נשאר לא פתור, מזימת הטירור לא התקדמה לשום מקום אבל זה לא העניין, זה לא מעניין מי מאחורי זה ולמה. קיבלנו סוג של תשובה. בינתיים, בזמן ״משבר עולמי״ ובחירות מקומיות לנשיאות חייה של משפחה שלמה משתנים מקצה לקצה, חיים שלמים עוברים עליהם, עולמות מתהפכים ונחרבים, אנשים מתים, קשרים מתפרקים או מתחברים מחדש ומתחזקים. ובסוף? איך נגמר? מה חשוב בתכלס? כסף? מעמד? מזימות טרור... בסוף מתים. כמה טוב שהיה לפול את פרודנס. ועל זה הספר. הספר מתחיל כמו ספר מתח עם פרשייה מרעישה והמון סימני שאלה. אלו היו רעשי רקע, לא חשובים בכלל. וכך גם מרבית חיינו; מלא שיט קורה, הרוב מיותר… והכל משפיע עלינו. את מה שחשוב באמת מישל העביר בעזרת הדמויות והסיפור המשפחתי.

בשורה התחתונה הספר הזה מדבר על החיים כמות שהם כמכלול של 'טוב ורע' ועל אותם דברים ששווה לחיות עבורם. אותם דברים שיהפכו את החיים לנסבלים יותר, על רגעי השפל והאושר. הוא מדבר על הזקנה ועל חולי ומוות ובדידות ואמונה, ובדומה לספרו השלישי 'פלטפורמה', גם כאן היתה אהבה, ואחת כזאת שצובטת לך את הלב. כבר אמרתי שמישל הוא רומנטיקן, הוא באמת כזה. לא חסרות לו בעיות, אבל באהבה הוא מאמין. עד כמה שאפשר בכל אופן, להכל יש תאריך תפוגה. הוא מודע לזה, כולנו מודעים לזה. בספר היה עוד משהו, אולי השלמה? נשמע מתאים שבגיל 64 וולבק ישלים עם החיים האלה והנה, הוא עשה מה שהוא יודע לעשות בצורה הכי טובה שיש וכתב רומן מופתי שנקרא כמו הפלגה באוקיינוס, זה בטח לא יהיה קל. הים יסער ויגעש וישאג והגלים יכו בחוזקה, מכה ועוד מכה ועוד אחת אז תחזיקו חזק. צחקתי, דמעתי, כאב לי, אבל גם התרגשתי. בעיני, אחד הספרים היותר טובים שקראתי, ובמחנה של וולבק כנראה שגם המשובח ביותר.

נפלא.

Aneanttir –
לחסל- 2022 , הרומן החדש של מישל וולבק מתרחש בעוד חמש שנים ב-2027 בצרפת. הגיבור הוא פול- פקיד במשרד האוצר- בו ברונו הוא פוליטיקאי מצוחצח ושר האוצר של צרפת – האחראי עליו.
אדוארד- אביו של פול קיבל שבץ, אורליין אחיו הצעיר הוא מנקה שטיחים הנשוי לאינדי- עיתונאית שמאל וכלבה באופן כללי שממררת את חייו. לזוג יש ילד מהפרייה מלכותית- הוא שחור, ואין לו קשר לאף אחד מן המשפחה. ברונו הגיבור הוא בן-חמישים ונשוי לפרודנס- אישה נחמדה שחייה אתו בנפרד ויחדיו הם חולקים את "מרחב המחייה" של דירתם בפריס.
סיפורו של וולבק – הוא פטליזם ספרותי אחד גדול- האב-הבן פול- אחיו הצעיר, מה אתם חושבים הולך לקרות להם...

אחד.
"בעזרת חבל שהושחל בגלגלת, העלו יחד את התושבת והלהב עד לקורה העליונה. בהדרגה כך נראה, התמלא ברונו ז'וז עצבות גדולה(..) כעבור כמה שניות שבהן נראה השר עוצם קצרות את עיניו, ושב ופוקח אותן, משך אחד הגברים בידית ההפעלה. הלהב ירד תוך שנייה או שתיים, הראש נערף באבחה אחת, סילון דם ירד לאגף האיסוף
(..) עיניו של השר היו פעורות לרווחה והביעו כעת הפתעה עצומה". (ע"מ 16).

מתקפת סייבר של טרוריסטים (וגם פיזית) מתרחשת לאורך הספר (יש קמפיין בחירות ב-2027). וולבק שמתאר את עריפת ראש דונלד טראמפ ע"י קטי גריפין הקומיקאית שהופיע ברשתות ב-2016 עם בחירתו מתואר כאן.
במשרד העוצר פול ישרת את ברונו לאורך הספר נאמנה, כולל הקפאיזות שלו ממערכת הבחירות הקרובה. בעקבות דחיפות הפעולות של טרוריסטים בצרפת יש סיכוי שמפלגת הימין הקיצוני תעלה לשלטון (לה-פן).
פול נוסע בסוף החלק הראשון למקרון- עירה בצפון צרפת לאחר שאביו אדוארד קיבל אירוע מוחי והוא מורדם ומונשם.

שתיים.
הפרק מתפרס עד חג המולד וכניסת 2027. בפרק זה המשפחה אבודה לאחר שאדוארד האב הפך לצמח.
אשתו השנייה (לא אמא של הדמויות ) עוברת לגור בבי"ח כדי לרחוץ את בעלה ולבדוק שצוות האחיות מטפל בו.

שלוש.
"למחרת היתה אינדי כולה חביבות(..) ואף הודתה לארווה על הסקירה המרשימה של זכויות הירושה
(..) בכל אופן,נדמה לי שכולנו מסכימים לגבי מכירת הפסלים האלה..." זרקה בעליזות." (ע"מ 165).

ססיל ומדלן- האישה (מדלן) והאחות של פול ואורליין אבודות עצות סביב מכירת הפסלים הכנסייתיים שיצרה אשתו הראשונה והאם של אדוארד והבנים. פול רוצה לתרום למוזיאונים ואינדי המרושעת רוצה למכורם ולהרוויח את הכסף ולקרוא לנוטריון. בהמשך אורליין נפרד מפול ברכבת לפריז ומשתף את פול אחיו אובד העצות לגבי כוונתו להתגרש מאינדי העיתונאית הנודניקית שהורסת לו את החיים ובנו הלא באמת שחור האור מהפריה מלכותית.
בסוף החלק השלישי האב בתרדמת ומשאית באה לאסם בו חיו הוריו של פול לאסוף את הפסלים ולנסות למוכרם

ארבע.
"זה נשמע מצוין, ענה פול בלי שהיות, זה מעל ומעבר למה שקיווה." מענין..." המשיך מרטן רנו, "אז פגשת את האנשים האלה, יוצאי הClash
מה חשבת עליהם?"
"רק דברים טובים. הם רציניים, יעילים, זהירים, בשום רגע לא לקחו סיכון שלא לצורך" (ע"מ 309).

בדיאלוג בין פול לשר האוצר ברונו- שנתן לו את הקבוצה הרדיקלית שתחלץ את אדוארד הצמח מבית חולים/הוספיס נוראי לאנשים מבוגרים שכבר החיים שלהם נגמרו למעשה- חטפו אותו מהמוסד וארגנו לו המתת חסד וקבורה בכבוד, כפי שהיו נואשים בני משפחתו.

חמש.

"הצליח להגות : היא התנקמה, הזונה התנקמה".
פול לקח מידו את דף העיתון. המאמר של אינדי, שכותרתו "איפה מתחבאים הפשיסטים?", השתרע ע"פ שישה ע"מ שלמים. היא סיפרה שם על חטיפתו של אדואר ע"י "חולית קומנדו" שפשטה על המרכז הרפואי בבלוויל-סור-סון, ועל החזקתו בכוח בוויליה מורגון.
הוא הבין מיד שהמאמר כנראה נכתב בערמומיות פקחית, שהיא בחרה במילים חריפות במיוחד אך בלי להביא כל טענה שקרית של ממש, כזו שיכולה להיחשב להשמצה.
זו אך ורק אשמתו שנודה לה על זה, הסביר אורליין בייאוש". (ע"מ 320).

אינדי במאמרה מנסה לחסל את בעלה אורליין ופול וברונו שר האוצר בבחירות לנשיאות. האירוע יטרוף את הקלפים מבחינתו של אורליין...

"התוצאות שהוכרזו בשמונה הכן לא היו טובות:
מועמד האיחוד הלאומי זכה ב-27% , הצרפתי ב 20%, ומעומדת הירוקים ב-13%, מועמדי המפלגות הישנות מן הימין לשמאל התחלקו בקולות הנותרים באי סדר ציורי(..) בכל זאת הצליחו, ובהקשר הצליח, ובהקשר הנוכחי זו היתה כמעט הצלחה, להוביל בפער גדול על הטרוצקיסטים והפעילים למען זכויות החיות; אך איש מהם לא הגיע למספר הקסם 5% בשביל קבלת החזר מן המדינה על תוצאות מערכת הבחירות"
(ע"מ 345).

"הצרפתי" הוא הנציג החדש מטעם מפלגת השלטון (שהנשיא הנוכחי מתכוון לרוץ בעוד חמש שנים). ישנה הובלה של נציג הימין קיצוני כעמור בסבב הראשון ופול וברונו בבעיה.
בהמשך קורה פיגוע טרור שמאחד את נציגי המפלגה ובסיבוב השני יש הפתעה לטובה...

שש.
"אז כן, מדובר בסרטן. הבשורה הטובה, מיהר להמשיך, היא שהסרטן הזה מוגבל בהתפשטותו. כלומר בלוטות הלימפה בצוואר נגועות, אבל זה כמעט סיסמתי, ממילא תמיד עושים ניקוי של הבלוטו; לפעמים, כשהן נגועות יש חשש להתפתחות של סרטו הגרון בנוסף לסרטן הפה; אבל זה לא המקרה. ומה שהכי חשוב המשיך" זה שבסריקת הפט לא התגלו שום גרורות. הסרטן שלך בהחלט לא נמצא בשלב גרורתי, וזו באמת בשורה טובה מאוד. אז יש לנו גידול, גידול רציני, ונעשה מה שצריך בשביל שתיפטר ממנו". (ע"מ 408).

פול בדיוק שסוף סוך יוצא לחל"ת אחרי אין סוף עבודה שוחקת מגלה שהכאב בשן שלו זה סרטן בפה. מוצא לו ניתוח, הקרנות וסיכוי של אחוזים להישאר בחיים. הוא יחזור לישון ולשכב עם פרודנס אשתו.

שבע.

"מקשקשים הרבה על סולידריות ועל קרובי משפחה, אבל אתה יודע, לרוב הזקנים מתים לבד. הם גרושים או שמעולם לא היו נשואים; מעולם לא היו להם ילדים, או שהם לא בקשר איתם. להזדקן לבד זה כבר לא תענוג גדול; אבל למות לבד זה הדבר בכי גרוע שיש". (ע"מ 473).

תומסון הרופא מספר לפול-הוא בערש דווי. הפטליזם שמנבא וולבק למין האנושי-האב-האח-ולבסוף אתה...

ספרו "לחסל" של וולבק מנבא שחורות למין האנושי- עליית הפוליטיקה, ירידת ערך הדמוקרטיה והמוות שאי אפשר לברוח ממנו...

לדעתי אחד הספרים החשובים במאה ה-21. רלוונטי מתמיד.

וולבק בונה פה רומן מטפורי-סמלי על שמירה על קול אישי בחברת ההמונים, עידן בו מחשבים נעשים כבר דומים לבני אדם והקו הדק בין הדימוי למושאו מטשטש. הפרוטגוניסט, שמקורב למועמד לבחירות אך לא יודע למי להצביע, חולה בסרטן הלשון. כשמציעים לו לכרות את הלשון בניתוח כדי להציל את חייו, הוא מסרב. יכולתנו להשמיע את קולנו ולחרוץ לשון חשובה לנו לעתים יותר מקיומנו הפיזי עלי אדמות.

בשל להט, בהתאם למשפט "אין מוקדם ומאוחר בתורה" ובדומה לקריאה של שפת תוכנה (כמו זאת המופיעה על כריכתו), אני קורא את הספר על ידי פתיחתו כלפעם בנקודה אחרת ולא על פי רצף הפרקים. כיאה לסופר גדול, וולבק מצליח לעניין בכל דף ודף.

לעניות דעתי, ככה צריך לכתוב ספר במאה ה-21.

התכנסות אל הממוצע

התכנסות אל הממוצע היא תופעה טבעית, היא אומרת שאם אתה גרוע מאוד,
הסיכוי שלך להשתפר גבוה
ואם אתה טוב מאוד, כנראה שלאורך זמן תדעך.

זו לא ביקורת במובן הקלאסי שלה. בעיקר כי
חודש לתוך הספר ואני בקושי בעמוד 100.
זו יותר הוצאת תסכול - מה דה פאק.

עברתי בשדה התעופה, כל העותקים נגמרו
חודשיים אחרי, אותו שדה תעופה, עדיין אין עותקים.
בביקור השלישי כבר הייתי חכם -
סטימצקי באבן גבירול. הפעם היו מספיק עותקים.

אולי זה היה רמז, אולי כבר הייתי צריך לנחש איך זה הולך להגמר.
אחרי סרוטונין, שגם בקריאה חמישית ושישית,
עדיין מייצר רגש אותנטי.
וכאן, עוד לא עמוד מאה, גרפיקה ממוחשבת,
זיוני מוח קיברנטיים, מה יהיה לאכול לארוחת ערב.
הספר מרגיש כמו עונה רביעית של מראה שחורה.
השטיק הובן, זה הזמן למכור חסויות,
להכניס תוכן ממומן.
אני משוכנע שאחזיק מעמד עד סוף הספר.
אפילו מקווה, בעוד כמה חודשים, לחזור ולומר טעיתי.
דעתי השתנתה.
בינתיים התחושה היא פרק ספיישל
בנטפליקס.


עריכה.
סיימתי את הספר. 100 העמודים הראשונים עושים לו קצת עוול.
האם זה סרוטונין? בוא לא נסחף.
אבל הספר לא רע כמו שתיארתי בהתחלה.
הוא מתרכך, הוא מזדכך, הדעיכה מגיעה,
ההתפוררות קורית לאט ואז מאיצה.
אולי בגלל ריבוי הדמויות היחסי
(בהווה של הסיפור, מעבר לציר הזמן)
אולי כי כמה מהן מתעקשות להסתיר את הצד הקודר
אולי כי מנעד הגילאים רחב יותר
לא ברור מה אבל לחסל נקרא אחרת.

הוא לא ספר רע
הוא לא יצירת מופת
הוא שיעור בהתבגרות, כשעוד יש כוח,
אבל זה לא הכוח שהיה. שעוד זוכרים
אבל לא מייד כמו קודם.
כשמוצאים נחמות בדברים הקטנים.
הוא לפחות זיין ממש עד לפני שמת.
כאלה דברים.