את נועה ידלין אני מכירה מהספר המצוין שכתבה ושמו בעלת הבית. אפילו ניגשתי אליה פעם ביריד של שבוע הספר, לא כדי לבקש חתימה אלא כדי לומר לה כמה נהניתי והתרשמתי מהספר, שכל כולו עוסק בשכבות כפולות משולשות ומרובעות של שוחד, מרמה והפרת אמונים מחוץ למשפחה ובתוכה, ובמה שכמעט ואין עוסקים בו בספרות - יחסי משפחה מורחבת, אחים וגיסים, כאשר כולם בוגרים. נועה מאוד התרגשה מהתגובה שלי וזה אולי מוזר ואולי בעצם לא.
בגלל חיבתי לספר בעלת הבית, חרגתי ממנהגי וקניתי את ספרה אנשים כמונו, למרות שאני נוטה שלא לקנות סיפורת, ובטח לא סיפורת שלא קראתי עדיין, כי זה קצת כמו לקנות חתול בשק. השיטה הקבועה שלי היא לקנות רק ספרים שאני יודעת שנהניתי מהם כי כבר קראתי אותם.
גם כאן יש משפחה, הלוא הם אוסנת ודרור ושתי בנותיהם הצעירות. גם כאן, כמו ב"בעלת הבית" יש ענייני נדל"ן בארצנו הצפופה והקטנטונת. אנחנו מדינה בעלת יוקר מחיה לא סביר, ויוקר דיור עוד פחות סביר, ולמעשה כמעט הכי יקרה בעולם. חוץ אולי מיפן. בניסיון להצליח לרכוש בית משלהם באמצעים בסיסיים של שכירים ישראלים, אוסנת ודרור מגיעים לשכונה.... פחות. הם רוכשים עכשיו בזול, מתוך מחשבה ספקולטיבית על שיפור איכות ועליית מחירים עתידית. אבל בינתיים הם נמצאים בשכונה כפי שהינה, וגם אם הם מנסים לשקר לעצמם ולאחרים שהמציאות שונה, הרי שאת המציאות עצמה אין לשנות. השכנים מסביב לא משנים את עצמם, לא את עיסוקיהם, ולא מסתירים את הקושי שלהם עם הנטע הזר שצץ בשכונה. אוסנת מנסה לייצר לעצמה בידול, תרבותי, חברתי, מהותי, מהסובב שנראה כל כך חשוד ומציק בעיניה, אבל כוחה של הסביבה חזק, והיא מוצאת את דרור ואת עצמה נטמעים במרחב.
למרות התחושה הרגילה, השמות הרגילים והסביבות המוכרות, הספר הזה הוא ספר אימה. היא מרחשת ולוחשת בתוך כל עמוד, עם כל הפיכת דף, מאחורי כל תיאור וכל משפט כמעט הוא דו משמעי וחורש רע. נועה ידלין כותבת טוב, אבל העולם שהיא מתארת הוא לא כזה. הספר מציג ראיית עולם פסימית וחסרת נחמה, ועם פרוס חג הפסח הוא עבר אחר כבוד לעמדת ההשאלות הציבורית בתחנת האוטובוס הקרובה. לא בטוחה אם אקנה עוד ספר שלה.


















