איימי צ'ואה, אמריקאית ממוצא סיני, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל ואם לשתי ילדות פלא מוזיקליות כותבת:
"רבים תוהים כיצד הורים סינים מגדלים ילדים, שנחשבים למוצלחים כל כך.
כיצד הורים אלה מצמיחים מתוכם אשפי מתמטיקה וילדי פלא מוזיקליים כה רבים,
מה קורה בתוך המשפחה, והאם גם הם יכולים לעשות זאת.
ובכן, אני יכולה לספר להם, מפני שאני עשיתי את זה".
ואז היא מונה את רשימת הדברים, שהיא אסרה על בנותיה, לואיזה וסופיה, לעשות בילדותן, ילדות שהוקדשה לאימוני נגינה אינטנסיביים.
ובין האיסורים היא מונה:
*לישון אצל חברות,
*לשחק עם חברים אחרי שעות הלימודים,
* להשתתף בהצגות בית ספר,
*להתלונן על האיסור להשתתף בהצגות בית ספר,
* לבחור פעילויות או חוגים,
* לקבל ציון פחות מטוב מאוד,
* לא להיות התלמידה מס' 1 בכל המקצועות בבית הספר.
* וכמובן, לצפות בטלוויזיה או לשחק משחק במחשב.


למעשה, אלה הן כמה מהפעילויות השגרתיות, עד כדי בנאליות, בחייו של ילד מערבי; שם נרדף כמעט לחוויות ילדות.
שלילתן תתפש בעיני החברה כפגיעה בזכויות ילדיות - גם אם הן לא זכויות בסיסיות - וכאקט שעלולות להיות לו השלכות פסיכולוגיות וחברתיות מרחיקות לכת.
וזאת עוד לפני שהתוודענו אל צווי ההורות הסינית, כמו "שיעורי הבית תמיד קודמים לכל";
"הילדים שלך חייבים להקדים בשנתיים את בני כתתם במתמטיקה"; "כמעט טוב מאוד הוא ציון רע"; ו"אף פעם אל תחמיאי לילדייך בפומבי",
ואל המורשת החינוכית שלקחה איתה צ'ואה מבית הוריה הסינים: "כשבכיתה ח' זכיתי במקום שני בתחרות היסטוריה, והבאתי את משפחתי לטקס חלוקת הפרסים,
מישהו אחר זכה בפרס התלמיד המצטיין.
לאחר מכן אמר לי אבי: 'לעולם, לעולם אל תביישי אותי כך שוב'".

בהמשך היא גם מתארת את הסנקציות, שהטילה על בנותיה בעת אימוני הנגינה - מניעת מזון, איסור על הליכה לשירותים,
ואת האיומים המצמררים, שהשמיעה באוזניהן: "אם בפעם הבאה זה לא מושלם, אני הולכת לקחת את כל הבובות והדובונים שלך ולשרוף אותם!"
הרפלקס של ההורים המצויים בני זמננו בקוראם את משנתה של "אמא נמרה", ובוודאי את דיווחיה - יהיה לתייגה כאם מתעמרת.

זה כבר לי הספר השני, שבו אני נתקלת בשיטת החינוך הסינית, הראשון היה "כימיה" המצוין של וייקי ואנג, שאף עליו כתבתי ביקורת, שכבר שם זיהיתי שהאמא הסינית, היא בעצם אמא יהודיה על סטרואידים...

צ'ואה, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, רעיה של פרופסור למשפטים וסופר אמריקאי-יהודי בשם ג'ד רובנפלד, היא כותבת מודעת.
יתר על כן, היא כותבת מניפולטיבית. התכסיס שלה הוא זה: היא אינה דוחה את ההאשמות, המופנות כלפיה או מנסה להתגונן מפניהן,
אלא, דווקא, מאמצת אותן בחום.
היא הראשונה להכתיר את עצמה בתארים קשים - שתלטנית, לא שפויה, פנאטית -
ולהצמיד לתצלומים מאלבום המשפחה שבספר כותרות ציניות דוגמת "לולו ואני המרשעת בחדר במלון (עם התווים מודבקים לטלוויזיה)"
או "סופיה והנוגשת שלה".
מודעות עצמית והומור הן תכונות כובשות, שאנו נוטים לקשר עם איזון נפשי, לכן די בסגנון, באופי המסירה הרטרוספקטיבי
ואולי גם בהיות הספר רב מכר אמריקאי כדי לאותת לקוראים על ההתפכחות הצפויה.
הדבר גם נאמר בצורה מפורשת למדי בטקסט הקצר שבפתח הספר: "הסיפור היה אמור להראות איך הורים סיניים מיטיבים לגדל ילדים מהורים מערביים.
אבל במקום זאת, הפך לסיפור על התנגשות מרה בין תרבויות, על קורטוב תהילה, ועל האופן שבו הכריעה אותי ילדה בת 13".

בעוד היא מעניקה לקוראיה את ההנאה שבצקצוק, צ'ואה גם מאתגרת אותם לבחון מחדש את גישתם החינוכית
ולהתמקם על הציר שבין הורות תובענית באופן קיצוני ובין זו המגוננת יתר על המידה;
בין הגישה המקדשת את הילדות כגן עדן של פריבילגיות ובין זו התופשת אותה כתקופה של חישול והכשרה לעתיד.
"הורים מערביים"- היא נותנת בהם סימנים: "מנסים לכבד את האינדיבידואליות של ילדיהם, מעודדים אותם ללכת אחר נטיות לבם,
תומכים בבחירות שלהם, ומספקים חיזוק חיובי וסביבה תומכת.
לעומתם, הסינים מאמינים, שהדרך הטובה ביותר להגן על ילדיהם היא להכין אותם לקראת העתיד, לאפשר להם לראות לאן הם מסוגלים להגיע,
ולחמש אותם בכישורים, בהרגלי עבודה ובביטחון פנימי שאיש לעולם לא יוכל לקחת מהם".
הורים סינים היא כותבת ברי"ש גלי, יכולים לעשות דברים שייראו הזויים - ואפילו פליליים - לעיניים מערביות.
אמהות סיניות יכולות לומר לבנותיהן: "הי שמנה, תורידי קצת במשקל".
ההורות האמריקאית המתירנית, לפי צו'אה, אחראית לעלייה בשיעורן של תופעות כמו הפרעות אכילה, אבטלה, הריונות בגיל צעיר וסתם בינוניות.
מנגד, היא ערה לדימוי הבעייתי של החינוך הסיני הנוקשה.

"לא רציתי", היא כותבת על בתה סופיה, "שתגדל להיות אחד מאותם אוטומטים אסייתיים מוזרים,
שהוריהם מפעילים עליהם לחץ כה רב, עד שהם מתאבדים, לאחר שהם מגיעים למקום שני בבחינה לשירות הציבורי".
אך ההבדל היחידי בינה ובין הוריו של האוטומט האסייתי הוא, שהיא בחרה למען בנותיה ייעוד נעלה יותר בעיניה: אמנות.
הבוז המובלע בדבריה, כמו הבוז שהיא חוזרת ומביעה כלפי ההורים המערביים המתפעלים מילדם שהצליח לצייר עיגול, חושף את סולם הערכים המאוד אמריקאי שלה,
המתרגם הצלחה להצטיינות, ורצוי מאוד בתחומים שיש בהם פרסום, כסף, פרסים או סממני מעמד חיצוניים אחרים.
בוז ניכר גם בתיאוריה המרושעים את הלא נחשבים מקרב מורי הנגינה הרבים שעברו בביתה, ושיחסה אליהם היה אינסטרומנטלי - ולא במובן המוסיקלי.

אובססיה היא המלה לתיאור יחסה של צ'ואה לייעוד שבחרה לבנותיה, הנשלחות לכבוש פסגה אחר פסגה,
ונראה כי אף אחת מהפסגות הנכבשות, ובכלל זה קונצרט חגיגי בקרנגי הול - אינה מספקת אותה.
על השאלה המתבקשת, למען מי מופעלים כל המאמצים והלחצים, היא עונה: "בעיני זו שאלה מערבית מאוד (כי בחשיבה הסינית, הילד הוא שלוחה של העצמי),
אבל אין זה אומר שאינה חשובה... כל מעשי הם במאה אחוז ובאופן חד משמעי בשביל הבנות שלי.
אפשר למצוא הוכחה בכך, שחלק גדול מהפעילות שלי עם סופיה ולולו מייגע, מאמלל ולא מסב לי הנאה".
אותה אובססיה גוברת אפילו על הצורך האנושי באהבה.
"ואז", כותבת צ'ואה על מכרותיה הדוגלות בחינוך מערבי, "הן מוזגות לעצמן כוס יין, והולכות לשיעור יוגה,
ואילו אני חייבת להישאר בבית, ולדעת שהילדות שלי שונאות אותי".
אחת מבנותיה מטיחה בה: "איך יכולות להיות לי חברות? את לא מרשה לי לעשות שום דבר. אני לא יכולה ללכת לשום מקום. הכל באשמתך. את מפלצת".

כמובטח בפתיחה, סוף הסיפור במרד, בקריסה, בוויתור.
פרקי הסיום, כמו בכל רומן פופולרי, עומדים בסימן התפייסות, השלמה ופשרה.
אך האם זה הסוף? ואם כן, של איזה סיפור?
"את מנסה לספר את האמת בספר הזה או רק לספר סיפור טוב?" שואלת סופיה בת ה-18 את אמה.
"את האמת," ממהרת צ'ואה להשיב.


מומלץ מאוד מאוד!

"אז מה, הכל כבר מוכן ומסודר אצלך?" שאלה חברה בעבודה, מיד אחרי השאלה באיזה חודש אני.
"עוד לא ממש..." עניתי את האמת.
"אבל את אמורה לקנן עכשיו, לא? אומרים שזה קורה בחודש תשיעי..."
הכחשתי בתוקף.
מיתוס ה"קינון בחודש התשיעי" הוא בעיני מהמיתוסים היותר מופרכים שיש סביב הריון.
בין כל החשקים המוזרים המיוחסים לנשים בהריון (ע"ע מלפפונים חמוצים בשוקולד), זה ההזוי ביותר.
באופן אישי, החשק המוזר היחיד שאי פעם חשתי בהריון הוא החשק להקיא, שזה אכן מוזר, אם חושבים על זה, אבל נורמלי תחת הנסיבות.
לגבי ה"קינון" - יש לי חשד עמוק שהוא לא יותר מאשר עוד דרך של עקרות הבית המושלמות לדכא אותנו, המזניחות.
אני מסרבת להאמין באינסטינקט חייתי שמעורר אצל נשים בסוף חודש תשיעי חשק בלתי נשלט להתרוצץ ברחבי הבית, לנקות, לסדר ולארגן.
באופן אישי, החשק היחיד שמתעורר אצלי בסוף חודש תשיעי הוא החשק להיכנס למיטה עם כמה ספרים טובים.
אוקיי, אני מודה: אין תקופה שבה הרעיון להיכנס למיטה עם כמה ספרים טובים הוא לא רעיון מפתה... אבל הפיתוי בהחלט מתגבר עם העייפות, הבחילות, הכאבים והכבדות של ההריון.

עם זאת, אולי בכל זאת צץ בי איזשהו אינסטינקט אמהי לקראת הלידה, כי בחודש האחרון מצאתי את עצמי קונה, בדחף בלתי נשלט, שלושה ספרי הורות חדשים, סיימתי אחד מהם ואת השניים האחרים אני קוראת (אולי נכון יותר יהיה להגיד שעם השניים האחרים אני נאבקת) בו זמנית.
כמובן, אין קשר ישיר ללידה.
אלו אינם ספרי טיפול בתינוקות (כאלה אין לי כוונות לקרוא עוד אי פעם) אלא ספרים העוסקים יותר בהורות לילדים בגיל בית הספר ולמתבגרים.
אבל אולי הלידה המתקרבת חיידה אצלי לפתע את השנים שעברו מאז ילדתי לראשונה, וכמה הילדים שלי גדולים כבר, כמה השתנו האתגרים מאז.

בכל אופן, כשאבא שלי העביר לי את הספר הזה באמצע השבוע שעבר, כי הוא קרא ונהנה וחשב שגם אני אהנה, חשבתי שאין הרבה סיכוי שאספיק לקרוא אותו ולהחזיר לו עד פגישתנו הקרובה במוצאי שבת.
שמעתי על הספר, כמובן, והיה לי איזה עניין מעורפל לקרוא אותו ביום מן הימים.
עניין, אבל לא דחיפות. ממה ששמעתי עליו, היה ברור לי שהוא לא ספר שארצה ליישם את תובנותיו בחינוך ילדי שלי, אז מה הלחץ? אפשר לקרוא גם בפנסיה.
בכל אופן, החלטתי להתחיל אותו בשבת, לדפדף קצת, לקבל החלטה אם לחפש אותו בעתיד או שהבנתי את הרעיון.

עד מוצאי שבת, הספקתי לסיים אותו, לחשוב עליו, לדסקס אותו קצת עם בעלי והילדים, ולחזור לאחד מספרי ההורות הקודמים.
וזה בגלל שגם אם נשים רגע בצד את הרעיונות שלו, מדובר בספר קריא, קולח ומהנה.
ואם להחזיר לפוקוס את הרעיונות שלו - הוא גם מעורר מחשבה.
משום מה חשבתי שמדובר במעין ספר הדרכה, ספר שמתאר שיטה ומסביר איך ליישם אותה.
טעיתי.
למעשה, איימי צ'ואה מספרת בספר את סיפורה האישי, וסיפור גידולן של בנותיה על פי העקרונות שהאמינה בהם.

"הסיפור היה אמור להראות איך הורים סיניים מיטיבים לגדל ילדים מהורים מערביים.
אבל במקום זאת, הוא הפך לסיפור על התנגשות מרה בין תרבויות, על קורטוב של תהילה, ועל האופן בו הכריעה אותי ילדה בת שלוש עשרה."
נכתב כבר בתחילת הספר, וכך הבנתי שלא מדובר בספר בעל מסר חד משמעי כפי שדמיינתי.

בתחילת הספר מספרת איימי צ'ואה שהיה לה חלום לכתוב רומן אפי על יחסי אם-בת שישתרע על פני כמה דורות, בהשראת הסיפור המשפחתי שלה. לדבריה, לא היה לה די כשרון לכתוב רומן כזה, אך אין ספק שהיא כותבת היטב, בשטף, בהומור ובכנות רבה.
בסופו של דבר, היא בהחלט כתבה ספר על שלושה דורות של אמהות ובנות סיניות, גם אם הספר הזה איננו הרומן האפי עליו חלמה בצעירותה.
ואולי יש פה רמז לערכים שבהם מאמינה צ'ואה - עקשנות, מאמץ ודבקות במטרה יובילו אותך בסופו של דבר להצלחה ולהישגים, על אף המכשולים. וחינוך טוב ייטע בך את אותם עקשנות ויכולת למאמץ ולדבקות במטרה, ואת השאפתנות.
עוד רמז שנשתל כבר בתחילת הספר מתאר את היחסים בין ילדים להורים סינים, לעומת הורים וילדים מערביים:
"ניסיתי לדרוש מהילדות להתייחס כלפי בכבוד שהורי דרשו ממני. כאן נחלתי הצלחה פחותה [...] אמריקה כנראה משדרת לילדים משהו שאינו קיים בתרבות הסינית [...] בתרבות האמריקנית, בספרים, בתוכניות טלויזיה ובקולנוע הילדים משעשעים אותנו תדיר בתגובותיהם השנונות והמחוצפות ובאופיים העצמאי. בדרך כלל, ההורים הם שצריכים ללמוד שיעור בחיים - מילדיהם".

איימי צ'ואה רצתה להנחיל לבנותיה את הערכים עליהם גדלה היא עצמה.
היא רצתה לחנך אותן להישגיות, לעבודה קשה, לאפס ויתורים. היא רצתה שיכירו בערך עצמן לא דרך מחמאות וליטופים לאגו אלא על ידי דרישות גבוהות.
צ'ואה חששה שחלק מההצלחה של הוריה נובע מחויית הילדות של בנותיהן כמהגרות, זרות ועניות: על הרקע הזה הדחף להצטיין היה טבעי. בכדי להצליח לדחוף את בנותיה שלה למאמץ ולעבודה קשה, על אף שחוויית הילדות שלהן כבר היתה חוויית ילדות של המעמד הבינוני-גבוה, ודבר לא חסר להן, החליטה צ'ואה לבחור במוזיקה קלאסית כתחום בו יצטיינו בנותיה. מוזיקה קלאסית שמסמלת את ההפך מהשקיעה והפינוק מהם חששה, שדורשת מאמץ ועבודה קשה ומסמלת תרבותיות ועומק.
זאת כמובן בנוסף לדרישה להצטיינות בכל תחומי הלימודים הסטנדרטיים בבית הספר.

בעוד שעם בתה הבכורה החינוך הנוקשה נשא פירות והיא הפכה לפסנתרנית מחוננת, מבתה השניה קיבלה צ'ואה את השיעור לחיים שנרמז בתחילת הספר.
בתה השניה, מרדנית ועצמאית, על אף היותה מוזיקלית וכנרת מחוננת, זנחה את הכינור בגיל ההתבגרות לאחר סצנות שגרמו לצ'ואה לסגת ולוותר ולעשות את המעשה הכה-מערבי בעיניה: לאפשר לבתה בחירה.
לכאורה, כשלון מפואר.
צ'ואה עצמה נאלצת להודות ש"כשההורות הסינית מצליחה, אין כמותה. אבל לא תמיד היא מצליחה."
עם זאת, בתה השניה של צ'ואה עדיין מצטיירת כבעלת יכולת התמדה ועקשנות, וכשהיא נוטשת את הכינור לטובת הטניס, היא אמנם מתרה באמה לא "להרוס לה את הטניס" כפי שהרסה לה את הכינור על ידי התערבות ודחיפה בלתי פוסקות, אך היא עצמה מתוארת על ידי מדריכת הטניס שלה כ"יש לה מוסר עבודה שלא ייאמן - עוד לא ראיתי מישהו שהשתפר במהירות כזו [...] את ובעלך עשיתם עבודה מדהימה איתה. היא לעולם לא תסתפק בפחות ממאה ועשרה אחוזים"
בסיום הספר טוענת הבת ש"בטח שאני שמחה שהכרחת אותי לנגן בכינור [...] אני אפילו שמחה שהכרחת אותי לתרגל את לוח הכפל. וללמוד סינית שעתיים ביום".

אז האם החינוך הסיני נכשל או הצליח?
מה שאהבתי בספר הוא שאין בו תשובה חד משמעית.
נראה שאיימי צ'ואה עצמה מתלבטת, והיא לא מתביישת להודות בהיסוס שלה, בתהיות.
בניגוד לשני ספרי ההורות שאני קוראת כרגע במקביל, שני ספרים שמציגים תאוריות בבטחון מוחלט שאין להרהר אחריו, ואם זה לא מספיק מעצבן - מדובר בשתי תאוריות הפוכות לחלוטין זו מזו, צ'ואה לא מנסה לשכנע אותנו שיש בידיה את כל התשובות והפתרונות ושאם רק נלך בדרכה, ילדינו יהיו מאושרים ומצליחים. היא משתפת אותנו בנקודת מבטה ובלבטיה, ודווקא האמביוולנטיות שלה מאפשרת לנו לתת להשקפת עולמה לחלחל מעט, ולעורר תהיות על השקפת עולמנו שלנו.

בכתבות בעיתונות ובטלויזיה אנחנו נתקלים לעיתים בתופעת "ילדי הפלא" והוריהם הדוחפים אותם בכוח לעבר התהילה.
הכתבות תמיד מעלות תהיות, תמימות לכאורה, על מידת המחשבה שמקדישים ההורים הדוחפים לטובת ילדיהם ועל הנזקים האפשריים של הדחיפה הזו.
אנחנו מתרווחים על הכורסא בנחת וטופחים לעצמנו על השכם. אנחנו לא כאלה, אנחנו לא דוחפים חלילה את ילדינו. אושרם ובריאותם הנפשית חשובים לנו יותר מאשר פרסום ותהילה.

צ'ואה מערערת את כל המוסכמות שלנו.
היא מציגה את ההשקעה העצומה שדורשת ההורות הדוחפת מהסוג שלה.
צ'ואה איננה עקרת בית משועממת מהפרברים שמנסה להגשים את עצמה דרך ילדיה. היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, אשה עסוקה ללא ספק, והתיאור שלה על מעורבותה העמוקה בחיי בנותיה, כולל לשבת איתן בזמן שיעורי המוזיקה שלהם וללמוד בעצמה על מוזיקה כדי לתרגל איתן בבית, מעורר ייסורי מצפון אצלי, אמא סטנדרטית ולא דוחפת, שחוגים עבורה הם "שגר ושכח", שבקושי מצליחה להתעקש על אימונים בנגינה פעם בשבוע, ושמאז תחילת השנה הספיקו שניים מילדיה להיענש בהישארות אחר שעות הלימודים מאחר ולא הכינו שיעורי בית מי-יודע-כמה-פעמים ברציפות.

"למען האמת, לפעמים אני תוהה אם לא צריך להפנות את השאלה "בשביל מי את באמת עושה את זה?" אל הורים מערביים. [...] שלא כמו ידידותי המערביות, לעולם אינני יכולה לומר "למרות שזה הורג אותי, אני חייבת לתת לילדים שלי לעשות את הטעויות שלהם וללכת אחרי לבם. זה הדבר הכי קשה בעולם, אבל אני עושה כמיטב יכולתי להתאפק". ואז הן מוזגות לעצמן כוס יין והולכות לשיעור יוגה"
היא מטיחה כלפי אלו הרומזים שהאמהות הדוחפת והמתערבת שלה היא מעשה אנוכי שאינו לוקח בחשבון את טובת הילד.
אכן, האם אנחנו, המצקצקים מול ההורים הדוחפים, מונעים תמיד רק מדאגה כנה לילדינו?
האם כשאני שואלת, באופן אקראי, פעם ביומיים-שלושה אם היו שיעורי בית ושומעת ש"לא היו", או ש"היו אבל עשיתי בכיתה", או ש"היו אבל שכחתי את הספר בכיתה אז אני לא יכול להכין" ומסתפקת בזה כי הם "ילדים גדולים", ומצידי שיקבלו עונש ויצטרכו להחליט בעצמם אם הם מעדיפים להמשיך להיענש או להתחיל להכין שיעורים, אני פועלת באמת לטובת ילדי ומלמדת אותם להיות בוגרים ועצמאיים, או שמא אני סתם עושה לעצמי חיים קלים ונמנעת מעימות?
כל ההורים מניחים שעליהם לקבל החלטות מסויימות עבור ילדיהם, החלטות שילדיהם לא בהכרח היו מוכנים לחתום עליהם. אנחנו שולחים את הילדים לבית הספר, ללמוד, כדי שיהיו להם כלים לעתיד. אנחנו מגבילים את כמות הממתקים שהם אוכלים ודורשים מהם לשטוף ידיים ולצחצח שיניים. ברור לנו שאנחנו יודעים טוב יותר מהם מה טוב להם... לפחות בחלק מהזמן.
האם בשאר הזמן אנחנו מאפשרים להם לגדול ולהתפתח באופן עצמאי, או שמא מוותרים לעצמנו כי בחייאת, כמה אפשר, שיעסיקו את עצמם, עכשיו אנחנו רק רוצים לשתות קפה בשקט מול האינטרנט?
"כל ההורים המערביים עם אותו הרעיון על מה טוב לילדים ומה לא - אני לא בטוחה בכלל שהם עושים בחירות. הם פשוט נוהגים כמו כולם. הם גם לא מטילים ספק בשום דבר, וזה הרי מה שמערביים אמורים להצטיין בו. הם רק חוזרים ואומרים לעצמם דברים כמו 'את חייבת לתת לילדים שלך את החופש ללכת אחר נטיית לבם' בשעה שברור ש'נטיית לבם' תהיה לבזבז זמן בפייסבוק במשך עשר שעות ולאכול ג'אנק פוד מגעיל".
מתפוצצת צ'ואה לקראת סיום הספר.
ואי אפשר שלא לחשוב ש... אולי... יש בזה משהו...

אז נכון, אני בהחלט משתדלת שההורות שלי לא תהיה "על אוטומט". מנסה לא "לנהוג כמו כולם" אם הנושא נראה לי חשוב, וודאי שאני לא מאפשרת חופש מוחלט.
ולעומת זאת, צ'ואה עצמה אמנם מטילה ספקות מסויימים בדרכה, ומתארת בכנות גם את הכשלון, אבל לא מתייחסת בכלל לשאלה מה היה קורה לו מלכתחילה - בנותיה לא היו כה מוזיקליות ומוכשרות. איך מחנכים "חינוך סיני" ילד שאיננו מוכשר מספיק בכדי לעמוד בציפיות? האם הכל תלוי אך ורק בעבודה קשה?
"מיליארד סינים לא טועים" אבל בינינו, גם לא כל המיליארד מצטיינים כל כך...
אולי צ'ואה שמה דגש יתר על החינוך, בזמן שלא הכל באמת תלוי בו?

ובכל זאת - ההשקעה האדירה שצ'ואה השקיעה בחינוך ילדותיה, השקעה נפשית, כספית וטכנית, מרשימה גם אם לא מסכימים איתה על שום דבר (באופן אישי, אין לי שום כוונה להפוך לאמא נמרה מחר בבוקר. או בכלל), ומעוררת כל הורה לבדוק עם עצמו עד כמה הוא מסוגל ומוכן להשקיע עבור ילדיו, בפרט לפני שהוא מצקצק בשיפוטיות על ההורים ההם, מהזן הדוחף.

לא כדאי לכם להתעסק עם אמא נמרה. כשתשמעו איך היא זכתה בתואר הכבוד הזה, אתם תופתעו לגלות שהיא אנושית בכלל ושיש לה צרכים בסיסיים אנושים כמו התאהבות, שנאה, אשמה, געגוע והצורך להשתין ולחרבן.
אז כן, קיימת אישה כזו. קוראים לה איימי צ'ואה. איימי צ'ואה היא אמריקנית ממוצא סיני, יש לה בעל אמריקני יהודי ושתי בנות סיניות-יהודיות-אמריקניות. הן חמודות להפליא אך מאחורי המעטה הנעים והתמים, מסתתרת שגרת חיים נוקשה וקפדנית.
איימי צ'ואה, כאילו צועקת במגאפון ענקי בשביל שכל העולם ידע, טוענת בספרה שהסינים, ההודים והיהודים האמריקנים הם האנשים שהכי השפיעו על החיים בארצות הברית ובנוסף מוסרת עובדות. אחת העובדות העיקריות הן הבנות שלה. הבנות שלה הן מוזיקאיות מחוננות ומוכשרות ביותר ובנוסף, ואיך לא, הן אמריקניות ממוצא יהודי-סיני. איימי טוענת שהן כאלו מוכשרות בטירוף בגלל חוקי הבית והחינוך הקפדני שלה שכולל בין היתר את האיסורים והמותרות הבאים:

*אסור להתראות עם חברות אחרי שעות הלימודים ובמקום זה להשקיע זמן בלימודים
*אסור לנגן באף כלי נגינה אולי מלבד כינור ופסנתר
ועוד כמה דברים שאני לא ממש זוכר...

אז עד כמה שאני מעריץ את סיפור החיים המטורף והמיוחד שלה, אני עדיין חושב שהיא קצת הגזימה. כי אם בן אדם לא מתראה עם חבריו, אז יש סבירות מאוד גבוהה שהוא יהפוך לאדם בודד חסר כל ניסיון חברתי. בנוסף, אני גם לא חושב שצריך להפלות בין כלי נגינה- מוזיקה זו תרבות ולא משנה מהו כלי הנגינה. ולבסוף, אם נשקיע את רוב זמננו בלימודים, המוח שלנו יתפוצץ ונהפוך לזומבים חסרי חיים, לא?

אבל עדיין, עד כמה שהוא פסיכי, הספר היה ספר עיון מעניין כזה. אהבתי לקרוא על מחשבותיה של צ'ואה ולשמוע על משפחתה הייחודית. חווית הקריאה בספר זה, מקבילה לקריאת כתבה מעניינת במיוחד בעיתון.
לא ממש ספר קריאה, יותר ספר עיון.


{אם אתם חוששים שגם אמא שלכם תהיה אמא נמרה אז הסירו כל דאגה מלבכם: אמא נמרה יש רק אחת. וגם אם יהיו עוד כאלו, אני עדיין חושב שאין כל סיבה לדאגה. כי מה שבטוח, בסימניה ירשו לכם לגלוש.
הרי זה אתר חינוכי, לא?}

הספר מתאר אמא סינית-אמריקאית שמגדלת את שתי בנותיה להיות מוזיקאיות מחוננות.
איימי צ'ואה עוסקת בשאלה המהותית של גידול ילדים ודנה בהבדלים בין מה שהיא מכנה "הורות סינית" לבין "הורות מערבית."
הספר עצמו אינו ממש ספרות, הוא פשוט מתאר את המציאות בבית המשפחה, בה האם סינית-אמריקאית והאב יהודי-אמריקאי.

מסתבר שהורות סינית כוללת עלבונות לילדים, צעקות, משמעת ברזל. הכל כדי שהילדות ימצו את הפוטנציאל שלהן בלימודים ובמוסיקה. איימי צ'ואה יושבת ימים שלמים עם בנותיה באימוני פסנתר וכינור מפרכים והכנת שיעורי בית. הילדות לא מורשות לישון אצל חברות, להזמין חברות הביתה, לראות טלוויזיה, לשחק. כל זמנן מוקדש באדיקות לנגינה וללימודים.

במבט של עיניים מערביות הספר זעזע אותי. לא בסגנון כי עם בתוכן. ההורות של איימי צ'ואה נראית התעללות לשמה. כיצד יתכן שכל כך הרבה ילדים גדלים במציאות כזו ועוד בארצות הברית של ימינו?

לאחר מחשבה אני מוצאת שהתשובות לשאלות שמעלה הספר מורכבות יותר. מה הופך ילדים למאושרים? מה מותר להורים לעשות כדי לממש את הפוטנציאל של ילדיהם? האמנם ילדים לא מבינים מה טובתם ולכן על ההורים מוטל לא רק לכוון אותם אלא אף להכריח? צ'ואה טוענת ששום ילד לא מסוגל לבחור במה שיהיה טוב לו לטווח הרחוק. אבל עד כמה מותר להורה להרחיק לכת כדי לקדם את ההישגים של הילד?
צ'ואה מעלה את הטענה שילדים מערביים אינם מאושרים, שהם לא מגיעים לשום הישגים, שהם מתחצפים ואינם מכבדים את הוריהם. כל זה בניגוד לילדים סיניים. היא גם אומרת שהורה שמחמיא לילדו על הישג פעוט בעצם מזלזל בילד ואינו מאמין שהוא מסוגל להגיע ליותר. שהורה סיני מאמין שלילדו יש את החוסן הנפשי לקבל ביקורת קשה ולהיבנות ממנה, ואילו החינוך המוענק לילד המערבי הופך אותו לרכיכה חלשלושה ונחשלת.

אני חושבת שהאמת היא כנראה במקום כלשהו באמצע. אני סבורה שאפשר לדרבן את הילד להישגים בצורה נעימה, על ידי הצבת אתגרים, ועם הרבה צחוקים וכיף. כך אני מחנכת את ילדי. הבכורה שלי כתבה את שמה כבר בגיל שנה וחצי. מצד שני, הישגים אינם חזות הכל. הילדות נועדה בעיקר כדי להנות ולא רק כהכנה לעתיד, כפי שטוענת צ'ואה. גם ההווה חשוב. אני מכירה ילד פלא שנגן בכינור ואף התקבל לג'וליארד, ובסופו של דבר התמוטט מהלחצים שהופעלו עליו ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי. זה אינו עתיד שהורה רוצה לילדיו.

באחד מהסיפורים השוליים לכאורה של צ'ואה היא מתארת את יום הולדתה. אחת מבנותיה הגישה לה כרטיס ברכה שנראה כאילו הוכן בחטף וללא השקעה. צ'ואה מסרבת לקבל את המתנה ומחזירה לבת את הכרטיס. היא אומרת לילדה שאחרי כל ההשקעה שהיא משקיעה בימי ההולדת של הילדות היא מצפה שיכינו לה כרטיס יפה. בתחילה אני המומה. אני מדמיינת את ההשפלה שחווה הילדה שאמה מסרבת למתנתה. נורא. אבל במחשבה שניה, האין איזשהו קורטוב של צדק בדבריה של צ'ואה? הרי היא לא בקשה מהילדה שתעבוד בפרך ותחסוך כסף ותקנה לה מתנה יקרה. היא רק בקשה שהילדה תשקיע זמן במתנה שהיא מכינה, שתדע גם לתת, כפי שהיא רגילה לקבל בימי הולדתה שלה. מה רע בזה? אין לי תשובה. אני רק יודעת שאני לא הייתי מסוגלת לנהוג כך, אבל אני לא בטוחה שזה רעיון רע. בהכללה, ילדים מערביים באמת מקבלים המון מהוריהם, אך לומדים שאינם מחוייבים לתת דבר בתמורה. זה בטוח רע.

אחד הדברים שהפריעו לי בספר הוא שאיימי צ'ואה לא רואה שום דבר יחודי בהורות יהודית, וזאת למרות שבעלה יהודי. הרבה ממה שהיא מתארת כהורות סינית היה עד לא מזמן מהמאפיינים הבולטים ביותר של האמא היהודיה. האמא היהודיה מעולם לא הרחיקה לכת עד כדי הורות סינית של מכות עלבונות ואיסורים גורפים, ובכל זאת הצליחה לדרבן את ילדיה להישגים משמעותיים. חבל שאיבדנו את זה. אני מוצאת שאני מתגעגעת לאמא הפולניה.

לסיכום – ספר חובה לכל הורה!

אימי צ'ואה מתארת בצורה בלתי אמצעית וישירה את המסר שלה לגבי חינוך ילדים בצורה הסינית תוך מתיחת ביקורת על החינוך המערבי. לנו כהורים מערביים זה נשמע מטררף לגמרי - במקום לתת לבנות שלה לחוות את גיל הילדות והחופש שגיל זה מאפשר על כל חוויות הילדות והנעורים, היא בונה להם בגילאים האלה את העתיד המקצועי שלהם כמוזיקאיות מחוננות ומכריחה אותן לנגן שעות ארוכות כל יום ללא כל אפשרות לחוות חוויות ילדות - אין דבר כזה חברות, אין דבר כזה לבקר חברות או שחברות יבקרו אצלן - זה בזבוז זמן וזה לא יעיל, אין דבר כזה ציונים פחות ממצוין ועוד ועוד. עד שילדתה הצעירה מורדת בה ומטיחה בה את כל התסכולים שנגרמו לה כתוצאה מדרך החינוך הזו.
ספר חשוב המאפשר ללמוד על צורת חינוך הקיימת עד היום והנחשבת בעיני אלה שתומכים בה כמוצלחת ביותר והמוכיחה לכאורה את הצלחתם של ילדים אלו לאחר מכן בחיים.
אותי צורת החינוך הזו זיעזעה.

ספר ששווה לקרוא,
מימד השאפתנות אשר נעלם מהחוויה האנושית הזורמת ומהווה את מוקד ההתרחשות בבית משפחת צ'ואה.

ספר מרשים שמעיד יותר מכול על יכולותיו של האדם בתור אדם כאשר הוא דוחף ונדחף אל עבר מגבלותיו. חינוך-אקסטרים.

יש בי משהו שהיה רוצה להיות הבת של איימי צ'ואו.
מעניין מה היה יוצא ממני...

ממליץ בחום בחום.

כשהספר יצא לאור בארה”ב הוא עורר סערה גדולה. צ’ואה טוענת בו שמודל ההורות הסיני הקשוח והקפדני עדיף על המודל האמריקאי המתירני והמפנק, שמותיר את ההורים חסרי אונים מול ילדיהם. הכתיבה שלה מרתקת. יש כאן תיעוד של האופן שבו היא מגדלת את שתי בנותיה, תחת איסורים חמורים ומשטר אימתני ממש. בקטעים מסוימים חשבתי לעצמי – איפה אגף הרווחה כשצריך אותו? היחסים שלה עם בנותיה גובלים לעתים בהתעללות ובהתעמרות, ויש לי הרגשה שאם לא היה מדובר בפרופסורית למשפטים מאוניברסיטת ייל, אלא בקופאית מוולמארט – מישהו כבר היה מזמין משטרה… אבל בכל זאת אני שמחה שקראתי את הספר. גם כי הוא כתוב טוב, וגם כי לפעמים צריך לראות מקרוב שיטות חינוך שמנוגדות לחלוטין לאלו שלך.