אני חושבת שראוי להתחיל את הסקירה הזאת עם כבוד לאכסנייה, כלומר קצת הייט על האתר. זה נכון שאף אחד לא אוהב שינויים ושיזיזו לו את הגבינה, ושבדרך כלל רוב ההתנגדויות הן פסיכולוגיות ולא ענייניות, אבל אני דווקא מאלה שחשבו שהאתר נראה ענתיקה ושהוא צריך קצת ריענון. אני רק תוהה על המימוש של כל אלה בביצוע הנוכחי. ובכן, כותרת המשנה אומרת לי "כל מה שאתה בתור קורא מחפש, במקום אחד" ואם אמרתי "אומרת לי" הרי זו טעות, כי אני הרי אישה והפניה היא פנייה גברית. אפשר ממש בקלות לכתוב את המוטו הזה, אם חייבים אותו, כך שיהיה נייטרלי מבחינה מגדרית, אבל זה נראה שלא היה מי יודע מה מאמץ בשביל זה.
אני ממשיכה הלאה, תיבת החיפוש נמצאת במקום מכובד בראש הדף, וזה בסדר גמור. לא פותר ספרים כדוגמת הספר הזה, שיש לי נטייה אוטומטית לשבש את השם שלהם ולא לזכור את שם המחבר, בטח אם כותבים 0 במקום ס' בשם המשפחה של המתרגמת. אבל זו בעייה אישית שלי ובאמת אין מה לצפות מאתר שיהיה קורא מחשבות. אני פשוט צריכה לטרוח וללכת למדף שבו הספר מאוחסן, ואם כבר הוחזר לספרייה אז לנסות לגגל "נו, הספר מתח הזה עם האומנת שהגיע לבית וגילתה שהוא רדוף רוחות, כלומר מרושת במצלמות, ושהיא צריכה לשמור על ילדות שהיא לא באמת מכירה בלי הנוכחות של אף אחד ואז הכל משתבש".
בכל מקרה, הפעם לא היתה לי התסבוכת הזו, כי הספר עדיין בבית, אז יופי שזכרתי "חור המנעול" ולא סיבוב המפתח, התגברתי על זה מהר. נכנסתי לדף הספר. ובכן, מה אומר? כשאני נכנסת לדף הספר לא מאוד מעניין אותי לראות פרטים טכניים עליו, ואותי אישית גם לא מעניין כמה הצעות מכירה יש לו. מה שאותי אישית מעניין, זה מה הדירוג שהוא קיבל, כמה סקירות יש לו, מה כתבו עליו אחרים, ואת הכפתור "דרגי" ו"כתבי ביקורת" כמה שיותר מוקדם. אבל בממשק החדש לא חושבים עלי בתור יוצרת תוכן לאתר, ולכן אני צריכה לגלול לא מעט בשביל להגיע למקום שאותו אני צריכה למעשה. ואז כשאני רוצה לקרוא כל אחת מהביקורות, אני צריכה להיכנס דף אחרי דף בנפרד לכל אחת מהן. הספר הזה ספציפית לא נקרא הרבה, ומסיבה טובה, וקיבל רק שתי ביקורות ואחת מהן קצרצרה, אז זה לא היה סיפור גדול, ובכל זאת נראה כאילו טרחו להסתיר מפניי כגולשת באתר את כל מה שחשוב עבורי.
אז מה הסיפור עם האומנת והבית רדוף הרוחות? ובכן, שמה רוואן, והיא כנראה צעירה, אבל לא צעירה מדי. כבר בתחילת הסיפור אנחנו יודעים שהיא יושבת בבית הסוהר (או מעצר?) בעוון רצח וממתינה למשפט. רוב הספר הוא מכתב ארוך, רצוף טיוטות, שהיא כותבת לעורך דין שהיא רוצה שיעסוק בעניינה ויסייע לה להגיע לזיכוי או לחנינה. בתחילת הסיפור שלה רוואן היתה לונדונית שמועסקת בפעוטון ומייחלת לעזוב אותו ולרענן את העשייה. היא נתקלת במודעת דרושים שהיא too good to be true וממהרת להתפטר, לסגור את עסקיה בלונדון ולעבור לסקוטלנד המעתירה. שם היא מתקבלת להיות אומנת למשפחה שגרה באחוזה עתיקה ומחודשת. ההורים ביל וסנדרה הם אדריכלים והתקינו בביתת את מיטב חידושי הטכנולוגיה, הבת הגדולה עברה ללמוד בפנימיה, ואילו שלוש הבנות הקטנות נמצאות תחת אחריותה כאומנת. עוד יש בבית איש תחזוקה שמתגורר במבנה סמוך ונוהג בטסלה של בעלי הבית, ומנקה בשם ג'ין שמטופלת באם קשישה ולכן מגיעה רק בשעות שמסתדר לה. כל השאר די מבודד ומרוחק מהעיירה הקרובה שבה הילדות לומדות, והשכר הנדיב שמוצע לה הוא בגלל שכבר כמה וכמה אומנות ניסו לעבוד ועזבו מהר.
גם ההורים עוזבים מהר, לכנס אדריכלים כלשהו, ולמרות שהאם סנדרה מתקשרת מדי ערב, רוואן נשארת די לבד. לא לוקח הרבה זמן עד שהבית מתחיל לדבר אליה ברעשים שלו, מה שלא מפתיע בגלל שהוא מרושת מצלמות וחיישנים אלקטרונים בכל פינה, אבל גם חפצים נעלמים ואז חוזרים,הבנות לא עושות לה חיים קלים ומובילות אותה אל גן המכיל צמחים רעילים. בקיצור רוואן לא מצליחה מאוד לישון, העצבים שלה נמרטים והסוף הוא ילדה שנמצאת מתה. סיפור אימה קלאסי כמעט, אלא שהטאצ' הטכנולוגי וחוסר האמינות הבסיסי של רוואן בתור מספרת (זה מיועד לעורך דין, זוכרים?) מייצר בסופו של דבר מסכת שהיא יותר מכל דבר אחר הייט לטכנולוגיה של הבית החכם.
ואנשים שונאים שינויים, זוכרים? זה נכון שבית חכם מאפשר הרבה התעללות זוגית באירועי גירושים, כשהבעל שהתקין את הטכנולוגיה נאלץ לעזוב את הבית, אבל האפליקציה והסיסמאות עדיין ברשותו, והאישה נשארת זו ש"לא מבינה בכל זה", ולכן המזגן נדלק ונכבה, התריסים נסגרים ונפתחים, האורות משחקים הדלקה וכיבוי, וכל זה יכול לשגע את השכל. אבל הבעיה היא תמיד רוע של אנשים ולא הטכנולוגיה עצמה. בסוך במוקדם או במאוחר כולנו נתרגל לבית שמצליח לקרוא את הרצונות שלנו ומכין את עצמו לשלב הבא בהתנהלות - אנחנו נרצה מקלחת, או אורות מעומעמים לקראת ערב או טמפרטורה נעימה עם וילונות שנפתחים ונסגרים בהתאם לרצון ובלי צורך לקום מהספה. זה לא אימה, רק עניין של הרגל. אני מניחה שבסוף גם אני אתרגל לאתר שסופר לי כמה מילים יש בסקירה שלי, לא שזה מעניין, וכותב לי סיסמאות עידוד על הדרך למרות שאני לא צריכה, אבל אין לו כפתור "שמור כטיוטה" למרות שאני מאוד צריכה.
