להיות בגדר נעדר זה אחד המצבים היותר קשים. נעדר זה מצב נוראי. זה לא פה ולא שם. תלוי מאיזה צד מסתכלים על המילה. זה מצב המאפשר לאחוז במקל משני קצותיו: של האופטימיסט ושל הפסימיסט. כי באדם שהוא נעדר אין וודאות מוחלטת. אתה לא חי, אבל גם לא מת. תמיד קיימת התקווה, ותקווה היא תמיד דבר טוב, היא זו המַטָּה את כובד המשקל אל האופטימיות. אבל היא גם זו המרפרפת תדיר על הפצע הפתוח ושולחת בו אדוות כאב.

טיסת MH370 מלזיה איירליינס המריאה בשנת 2014 מקואלה לומפור אל בייג'ין. על מטוס הבואינג 239 נוסעים.

"אול רייט גוד נייט" היו המילים האחרונות אותן אמר הטייס במכשיר הקשר אל מגדל הפיקוח המלזי. וזמן קצר לאחר מכן נעלם המטוס במרחב האווירי. זו תעלומה שנשארה פתוחה, עד היום לא נודע מה קרה שם.

במקביל לסיפור היעלמות המטוס מספרת הסופרת הלגרד האוג את סיפורו של אביה, שגם הוא, כמו המטוס - נעלם. נעלם מעצמו ומהסובבים אותו, ולתוך עצמו בחסות הדמנציה.

ההקבלה הזו של שני הסיפורים, ככל שהיא עצובה, היא כל כך דומה.
האוג ואחיה מנהלים פרוטוקול של רגעי תקשורת עם האב. כמו מגדל הפיקוח עם הטייס. הכל נרשם הכל מתועד. שינויים וכל מה שסוטה וחורג מהמסלול, מהמוכר והידוע.

האוג מלווה את שני הסיפורים במשך שמונה שנים.

שני הנושאים בסיפור הם כבדי משקל, שניהם עוסקים באובדן, אבל דווקא מבנה הסיפור וצורת הכתיבה הנעה כמטוטלת מסיפור אחד למשנהו קצת מרככת את כובד הרגשות. כמו תיק כבד שאנו נושאים, ומעבירים מיד ליד כדי להקל קצת את העומס.
במשך שמונה השנים האלו הסיפור מסרב לגווע. כל כמה חודשים יש התעוררות. פעם מצאו את כנף המטוס. בפעם אחרת הים פלט כמות גדולה של תיקים, כנראה התיקים של נוסעי הטיסה. והנה נמצא עוד חלק מהמטוס עם סימן שפשוף עליו. במשך השנים נמצאו 16 חלקים מהמטוס, אבל עדיין לא מצאו קצה חוט שישפוך אור על מה שקרה באותה טיסה.
בתחקיר שעשו לאחר ההיעלמות גילו כל מיני דברים לא תקינים. כמו דברים שונים שהיו בתא המטען אשר לא היו אופיניים מכל מיני סיבות, או שני נוסעים אשר טסו בזהות בדויה. אבל גם אלו נשארו בגדר דברים סתומים שלא קידמו את החקירה.
יש מצב שהוא עדיף על פני האחר? חוסר הוודאות אל מול המוחלט? כל אחד בדרכו הוא שברון לב.
שניהם שקעו אל תוך מרחב עלום ואין סופי, כשאי הוודאות כרוכה סביבם. אין פרידה, אין קלוז'ר, חיים הנקטעים בפתאומיות וזולגים אל האֵין. חיים הקופאים בזמן ונשארים תלויים במרחב בחזקת נוכח נפקד.

"מה לעשות כשבן אדם נעלם באופן דו - משמעי. הוא כבר לא נוכח פיזית, אבל אין הוכחה למותו. או שהוא לא נוכח ברוחו, אבל כן בגופו. אפשר לומר שהוא נעלם במרחבי האולי". (עמ'61)

הכתיבה של האוג מדודה ומאופקת. היא לא מעמיסה במילים, כמו גם לא ברגשנות יתר. יש בכתיבה איזה סוג של ריחוק, אבל שמתי לב לזה בכמה ספרים נוספים שקראתי שתורגמו מגרמנית, ודווקא האיפוק והריחוק הזה עושים את הקריאה לקלה יותר לעיבוד הטקסט.

ספר מצוין, ממליצה בחום.

לפני הכל גילוי נאות:
את הספר הזה קראתי לראשונה כשעוד היה בהתהוות, לפני שהיה הסיפור המוגמר שהוא עכשיו. כבר אז הספר הזה רקד לי על מנעד כל הרגשות. כשהורדתי אותו לאפליקציה ידעתי כבר במה הוא עוסק, אבל חייבת לציין שלא חשבתי שככה ארגיש במהלך הקריאה.

אז על מה?
עופר ספיר מביא את סיפור הולדתו והגעתו לעולם של אדם, הבן שלו ובן זוגו לירון. אדם נולד בתהליך פונדקאות, כשהסיפור של הפונדקאית, קורה, הוא סיפור העומד בפני עצמו. מרגש.
הפיכה מזוג למשפחה, או בכלל הרחבת המשפחה בכל קונסטלציה שהיא, זה חתיכת אירוע. זה שינוי המבנה, מתיחה והתגמשות, ובאופן כללי זה שינוי של כל הקיים.
הצטרפות תינוק למשפחה מלווה בהרבה דברים. דאגה, אחריות, ושמחה, הרבה שמחה. אבל יש גם את הצדדים הפחות מדוברים, כמו דיכאון למשל. דיכאון אחרי לידה זה מצב שכיח, מה שפעם היה נושא מהוסה היום מדובר ומטופל ולא נושא מושתק. אבל דיכאון אחרי לידה גברי הוא עדיין הרבה פחות מדובר, והרבה פחות נרחב מאשר אצל נשים.

ספיר כותב על התקופה הראשונית בה אדם נכנס לחייהם. על הקושי, על הפחדים והחרדות, על העצב ועל הדיכאון שעטף אותו בתקופה שלכאורה היתה אמורה להיות הכי שמחה, הכי נטולת עננים שחורים הבאים להעיב על האושר והתום שאמורים לאפיין את התקופה הזו. על הדיסוננס הזה, על שני הקטבים האלה.
"האם אדם נעשה הורה כשהוא מוליד ילד, או כשהוא מצליח להוליד בתוכו יכולת לשאת אהבה שמכילה גם כאב?" (עמ' 78)
ספיר מעלה שאלות חשובות ונוקבות על הוֹרוּת בכלל, ועל הוֹרוּת המתקיימת לצד דיכאון . שאלות שמסתובבות בפנים כנראה אצל כל אחד מאיתנו, אבל לא לכל אחד יש אומץ לשחרר אותן בקול רם.

הנפש היא לא תבנית בעלת נוסחה אחידה. היא משתנה מאחד לשני, וכל אחד לומד במהלך חייו את יכולת ההכלה והגבולות של נפשו האישית. יש את המושג הזה כאבי גדילה, ואני שואלת: מה לגבי כאבי הגדילה של הנפש? אלו כאבים שלא נגמרים יום אחד. אולי פשוט צריך ללמוד לחיות לצידם תוך כדי תנועה מדי יום ביומו.
שם הספר אור גדול, צל גדול הוא כל כך מדויק לתוכן. המילה אור מוזכרת בספר המון פעמים. המון. וכנראה לא בכדי. נראה שהאור בסיפור הוא הסַמָּן, הוא ההבטחה. הצורך לא רק להיאחז באור, אלא להחזיק בו ולשמור עליו כדבר יקר ערך. גם כשהוא רוקד ריקוד צמוד עם הצל.

עופר, אתה בעצמך מפזר אור גדול, וביד רחבה, על נושא רגיש שלא מדובר מספיק. הכנות הבלתי מתפשרת בה אתה כותב חודרת ללב (כמו גם בספר הקודם "תמיד עוד פעם אחת") ושם את נשמתך חשופה אל מול הקורא. זו נדיבות גדולה, ותודה לך על זה. על ששיתפת, על שכתבת.

יש ספרים בהם מרגישים שהדמויות הן מבוססות מציאות. באופן כללי כל הדמויות הן כאלו, אבל מה שאני מתכוונת זה שיש דמויות שבמהלך הקריאה מרגישים בדיוק איך הן נוצרו ואפילו אפשר להרגיש את האהבה הטבועה בתוכן כשהן נוצקו לכדי מילים. כמו בספר הזה. אומנם על הכריכה האחורית נכתב שהסופרת כתבה את הספר בהשראת סבה, אבל גם אם זה לא היה מוזכר, אין מצב לפספס את זה. אלו דמויות שנקראות אחרת. כמו פוסט שמעלים עם כתב מודגש? כזה.

בּוֹ הוא קשיש בשנות השמונים לחייו. אשתו החולה באלצהיימר הועברה למוסד סיעודי כמה שנים קודם. הנס, בנו היחיד דואג לו, הוא בא והולך בין שגרת חייו ועבודתו. בּוֹ נשאר בביתו עם כלבו הנאמן והאהוב סִיקְסְטֶֶן. ביום יום יש שגרה רצופה של מטפלים ומטפלות הבאים מדי יום , לכמה שעות, להגיש לבּוֹ ארוחה, לקלח אותו, ועוד אי אלו סידורים קלים. כל מטפל משאיר בסוף משמרת מעין דו"ח ובו פירוט מה בּוֹ אכל, מה מדד מצב הרוח שלו, ועוד הערות רלוונטיות.

עיקר הסיפור מתמקד במחלוקת מתמשכת בין הנס לבּוֹ בקשר לכלב. הנס רוצה למסור את הכלב, לדעתו אביו כבר לא מסוגל להעניק לו את הטיפול המיטבי. הוא דואג וחושש שבמהלך הטיול היומי ביער הסמוך לבית יקרה משהו לאביו. אולי יחליק וייפול, אולי ייפצע, ומי יראה ומי ישמע בסביבה הכפרית השקטה בה הוא גר? הנס רוצה את טובת אביו, ואילו בּוֹ בעיקר כועס על בנו. והכעס המתמשך הזה מבעבע כמו סיר המונח על הכיריים ומתחתיו רוחשת אש קטנה אך רציפה. כי זה הרבה יותר מאשר עניין הכלב. בּוֹ מסרב לשחרר את הרצועה, תרתי משמע. הוא חושש לאבד את קצת העצמאות שעוד נותרה בו. הפחד להיות תלותי, לאבד את הזהות.
וסִיקְסְטֶֶן. הכלב הוא החוליה בין החיים העכשווים לחיים שהיו פעם, בהם אשתו היתה עדיין בריאה והיתה נוכחת. הן בגופה והן בנפשה. והיו להם חיים יפים ביחד. לוותר על סִיקְסְטֶֶן זה יהיה כמו לוותר על עצמו. והוא כמו קלטת ישנה. מריץ בראשו קטעים קדימה, והרבה יותר אחורה. מעלה בראשו תמונות ואירועים מהעבר. חי וכמו קלטת ישנה לפעמים גם הוא נתקע. לא ממש זוכר או מתמצא.

בהתאם לדמותו הקשישה של בו, הספר בעל קצב איטי, אין בו הרבה תנועה מבחינת עלילה, אבל יש בו תנועה ערה של הרגש המסתחרר אצל הקורא לכל אורך הקריאה, הלוך ושוב, לאורך ולרוחב.

מערכות יחסים משפחתיות, ובמיוחד בין הורים וילדים הן תמיד מורכבות ובעלות רבדים, וכשהן עוסקות בבני הגיל השלישי מעניין לקרוא על הדרכים לפיוס וסלילת דרך חדשה נקייה ממשקעים רגשיים.

יחסי הורים ילדים, משפחתיות, בדידות, וזִקְנָה הם הנושאים העיקריים בסיפור הזה, יש בו גם מלנכוליה, ובאותה נשימה אני אגיד שזה אחד הספרים היפים שקראתי לאחרונה וממליצה מאוד מאוד לא לפספס את ספר הביכורים (ואיזה עומק של כתיבת דמות וסיטואציות, שאפו!) היפהפה הזה. כבר מהמשפט הראשון נשביתי בדמותו של בו, והרגשתי כמו מי שמכירה אותו מאז ומתמיד.

כבר מילדותה המוקדמת ידעה כרמן איך להיות משענת לאנשים הזקוקים לכך. בימים הרחוקים ההם בברודצקי 7, שם החלה ההתחככות שלה עם המוות, כשביקרה כל יום אחרי הלימודים את השכן הערירי שלה, ורשה, אשר חי בבדידות שקטה עם החתול שלו ביאליסטוק, שקיבל את שמו מהסיבה הפשוטה ביותר: שלעולם לא ישכח את שם העיר בה נולד, ושם גם נגמרו חייו כחלק מתא משפחתי. ורשה, שהתגורר בקומת הקרקע של הבניין, תמיד היה יושב ליד החלון כשמבטו משקיף לאי - שם, כמו מי שמחכה לחזרתם של האנשים אשר מעולם לא שבו.

במסגרת עבודה שקיבלה בבית הספר בנושא השואה, הציעה אמה שתיגש לשכן ורשה, הוא - שהגיע מ"שם", יוכל לספר לה על הנושא ולעזור לה עם העבודה.

וככה זה התחיל.

היום כרמן היא אישה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, והיא אחות פליאטיבית אשר תומכת ומלווה חולים סופניים.

היכולת של כרמן להקשיב לסיפורים נשארה בה מאז ילדותה, ובתפקידה היום היא לא רק מלווה אנשים בדרכם האחרונה, תומכת בהם במעבר מהעולם הזה לעולם הבא, היא גם עוזרת לנשמות התועות שרגע לפני שעוזבות את העולם, הן פורקות מטענים רגשיים, ברובם כאלו שסחבו הרבה שנים, וזה הרגע בו מבליחה ההבנה שדברים צריך לדעת לפתור ולסגור, אין לאן לקחת אותם, וקצוות רופפים - מוטב לקשור ולהדק אותם. כי אין דרך חזרה מהאפילוג, זה של החיים.
וגם היום היא יושבת ושומעת סיפורים. סיפורי חיים, סיפורים משפחתיים, בקעים משפחתיים, ועוד.

וכמו שהיטיבה לתאר לבן זוגה לשעבר את אופי העיסוק שלה:
"אמרתי לו שאהיה דיילת שבכל פעם טסה ליעד סופי אחר." (עמ' 11)

אבל הסיפור ההוא של השכן ורשה לא מרפה ממנה. כל השנים הוא נשאר בה, לא נותן לה מנוח, כמו גֶּלֶד התלוי מעל פצע המשמש לה תזכורת מוחשית ויומיומית.
כרמן מהלכת בין העולמות במיומנות של לוליין. עולם החיים, עולם המתים, והעולם ההוא של פעם, בו שמעה סיפור חיים של קשיש ערירי, ובחושים הרגישים של הילדה שהיתה אז, היא הבינה שיש לה חלק בסיפור הזה, ואולי היא תוכל לשנות אותו.

אבל לפעמים לסיפורים יש חיים משלהם, והמסלול שהם עושים - לא תמיד תואם את המסלול שאנחנו חשבנו עליו.

כאחות פליאטיבית המלווה אנשים אל סיום חייהם, עושה כרמן בעצמה מסע של פיוס, השלמה, וסגירת מעגל עם עברה שסירב לשקוע והמשיך להיות נוכח בחייה.
צ'פלין היא לא רק סופרת משובחת, היא גם מספרת סיפורים מיומנת, המעבירה את היכולת הזו בנדיבות אל גיבורת ספרה, והספר הזה הוא סיפור מכל צדדיו. סיפור בתוך סיפור, וכל אחד בתורו מכווץ עוד קצת את הלב ומשרה בקורא תחושת מלאות של סיפור טוב וממלא.

להעביר את חג הביכורים בקריאת ספר ביכורים זה סנכרון. וכשספר הביכורים הוא כזה משובח - זה לגמרי בונוס.

הסיפור מביא את סיפורן של שתי נשים: נורית ותמר. בערב חורפי אחד, גשום וסוער הגורל יחבר ביניהן בתרחיש שאף אחד לא היה רוצה להיות בו. שתי הנשים שלכאורה אין ביניהן כלום מן המשותף, ומצד שני הן כמו תמונת מראה האחת של השנייה.

נורית מעולם לא התגברה על גירושי הוריה, לא סלחה לאביה על שעזב לארץ אחרת והקים משפחה חדשה. ותמר - גם היא לא השלימה מעולם עם היעדרו של אחיה הגדול. כל כך הרבה שנים שהוא איננו, בגופו, אבל המשיך לחיות בה מדי יום ביומו, ליווה אותה בכל רגע כל השנים הללו.

שתיהן נושאות על גבן את שברי משפחתן. כמו רסיסי חיים הנותרו מתמונה שהיתה פעם שלמה, עד שהתנפצה. והרסיסים האלו כואבים. ומכבידים.
היום שתיהן נשים בוגרות. נורית כבר בעלת משפחה, ואצל תמר המשפחה מתחילה לנבוט. אבל שתיהן צריכות להשתחרר ולשחרר את העבר. השגיאות, הטעויות, העצב, הכעס, ורגשות האשם שליוו אותן כל כך הרבה שנים צריכים להישאר על רצפת חדר העריכה של החיים כדי לסלול דרך נקייה וחפה ממהמורות אל עבר העתיד.

בשפה קולחת טוותה טלי אברהם סיפור יפהפה, ולא פחדה להיכנס ולגעת בנושאים רגישים. והדמויות! איך כותבים כאלה דמויות? מלאות בנוכחות, עגולות ומלאות. איטיק, נכנסת לי ללב שלא על מנת לעזוב, נכון?

ואני חייבת חייבת חייבת קצת (או יותר) על הכריכה:
קודם כל: טלי אברהם היא סופרת רגישה בעלת קול מאוד כן שלא מנסה לייפות ולהחליק כאב ומצוקה. אבל לא רק בכתיבה. האיור היפהפה הזה גם הוא יציר ידיה המוכשרות, והכריכה הזו היא אחת היפות, ולא רק בגלל הויזואליות. זו כריכה שמדברת. מספרת הרבה רק ע"י משיכת מכחול.
איור הכריכה (המדהים!) הוא לא רק יפה וכזה ששואב את המבט, הוא גם כל כך משקף את התוכן. האישה המחזיקה תינוק קטנטן בידיה: האִמָּהוּת, ההורות, קשרי משפחה. אבל אותי תפסו העיניים שלה, העצומות. זו לא אישה יְשֵׁנָה. זו אישה הצוללת אל עולמה הפנימי. וזה בדיוק הנושא שנוגע הספר הכל כך יפה הזה. על העולמות הפנימיים, על השכבות והרבדים המרפדים אותם, על כל מה שאנחנו שומרים שם, בעולם הפנימי שלנו. זה כמו הבויידעם של הנשמה. אנחנו יודעים שהרבה דברים צריך לשחרר, אבל לא תמיד אנחנו יודעים איך לעשות את זה, ויותר חשוב: מה אנחנו בלעדיהם.

וכל היופי הזה הוא ספר ביכורים!
קראו.

גיא עד היא סופרת שאני מאוד אוהבת לקרוא. הכתיבה, הדמויות שלה שלא עוזבות על אף הזמן החולף, העלילות. וזה כי הגיבורים שלה יכולים להיות כל אחד ממי שאנחנו מכירים בחיי היום יום, והסיפורים שהיא מספרת תמיד ניתנים להזדהות. כי זה יכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

שמחתי לראות שיצא לה ספר חדש, וגם מאוד הופתעתי. אני אוהבת ספרים שמפתיעים אותי.
יש בספר הזה משהו אחר. שונה.

מילים מספרות סיפור בדרך כלל, נכון? בספר הזה נתנה גיא עד למילים את הבמה, ולא רק בתפקיד של לספר את הסיפור.
הן בעצמן הסיפור.
השימוש שלה במילים כמו עיר מחוז, פונדקייה, שדות זרים, הלאמה (כשהכוונה היא לגיוס לצבא), ועוד הרבה שכבר כמעט ולא שומעים כמותן בשפה המדוברת העכשווית.

במרכז הספר שתי דמויות: אלפא ואושר. לא אלפא ולא אושר, שניהם לא נתנו תוקף לפירוש שמם. אבל כל אחד מהם קיבל את מהות השם שלו מתוקף החיבור ביניהם.

היא גדלה עם אמה ב"מקום הקטן" שהכוונה היא לעיר פריפריאלית. הן היו כוח נשי, אחת בשביל השנייה תמיד. כמו שאלפא מתארת :
"תמיד איכשהו היו שתיהן מחוץ לקווים, גם בלי להתכוון בהכרח." (עמ' 33)

היא גדלה בבית שלא היה בו שפע חומרי, אבל אלפא צוידה בהרבה כלים לחיים עצמם.
ואילו אושר, שכל חייו חשב שנולד פגום בשל המום אותו נשא, תמיד הרגיש אחר והיה נבדל. הוא, שהגיע ממשפחה גדולה, ואף פעם לא ידע מחסור, ובכל זאת עד לרגע בו פגש באלפא היה ליבו ריק.

הסיפור לא תחום במקום ובזמן. גיא עד תמיד נותנת מקום לאורבניות בספריה. בירת הנגב ב "בארשבעים" , והעיר ללא הפסקה ב "ויקי ויקטוריה". ואני אוהבת את זה. לחוש את העיר דרך הסיפור, את האהבה אליה מבעד לעיני הגיבורים. את יחסי הגומלין, את הנהנתנות שמציעה העיר.
הספר הזה חסר את כל אלו, והוא יכול היה להתקיים בכל מקום במרחב ובכל זמן.

אבל לא כך.

מהסיפור נטול המקום והעל זמני, לאט לאט מוליכה הסופרת את הקורא אל נקודת זמן מאוד נוכחת. וזה היה גם הרגע בו הבנתי את הפער שבנתה הסופרת בין המילים בשפה כזו שפעם היתה שגורה - לבין הנחיתה במציאות עכשווית.

תראו, קשה לי לסקור את הספר הזה. הוא מיוחד, הוא אחר, צריך לקרוא אותו כדי להבין.

ואני נשארתי עם שאלה אחת שממשיכה להסתובב סביבי: מה כוונת שם הספר?
ואולי זה גם טבעם של ספרים ושאלות לא פתורות. להמשיך לחיות בנו.

משובח.

אלפרד תמיד אהב לאסוף דברים. אבל מאז מותה של אשתו, חמש שנים קודם לכן, התחביב הנחמד והלא מזיק הזה הפך לתכונה: אגרנות. הבית נדמה לו גדול מאוד בלעדיה, ווכדי למלא את החלל שבהיעדרה התחביב הפך למפלצת. הקשיש האלמן המתבודד אסף סביבו הררי דברים, ובזמן שהסתגר מהעולם, יצר לו בעצם עולם משלו, כשהחפצים הדוממים מחליפים את חברת בני האדם. הצפיפות והדחיסות שהחפצים הביאו איתם לביתו כמו לא השאירו מקום לעצב ולצער, וכאילו דחקו אותו החוצה. אלפרד בחר להישאר עם הזיכרונות ולהחיות אותם מדי יום.

עד לאותו היום בו נער השליך אבן לעבר חלון ביתו של אלפרד. סתם ככה.

האבן הזו לא שברה רק את זגוגית החלון, היא סדקה את עולמו המסוגר של אלפרד, ועד כמה שהמעשה היה רע, צמח ממנו הרבה טוב.
במסגרת פרויקט "צדק משקם" נפגשו אלפרד והנער - קיאן שמו. קיאן הוא נער המתנהל לבדו בעולם. אמו נטשה אותו ואת אחיו כשהיו קטנים, ומאז הם לבדם בעולם. בעוד אחיו הקטן מצא את מקומו, קיאן התגלגל ממשפחות אומנות, והיה פליט של מערכת הרווחה.

מסיבה כלשהי, במשחק סולמות ונחשים של החיים הוא היה בתחתית ומישהו אחר לקח את כל הסולמות (עמ' 229)

מה בעצם יכול היה לחבר בין השניים הללו? מאחורי האחד יש הרבה עבר, ואילו בפני השני משתרע הרבה עתיד, ונראה שאין נקודת חיבור בין שניהם. אבל הם היו דומים יותר ממה שנראה על פניו, ואף יותר ממה שחשבו.
אלפרד רואה בקיאן פרחח, וקיאן חושב שאלפרד הוא זקן טרחן.

שניהם היו כמו אונייה שאיבדה כיוון, אך עדיין מחפשת את נמל הבית שלה כדי להטיל עוגן.
מתוך החיבור הכפוי והמוזר הזה צמח משהו יפה. כששניהם הרשו לעצמם להוריד את החשדנות שעטפה אותם, הם התחילו לראות את האדם העומד מולם, והיה שם עולם ומלואו. החלה התקרבות , נוצרה חברות ואכפתיות האחד כלפי השני, ויותר מכל: אצל שניהם החלה להתהוות תחושת המשפחתיות שהיתה חסרה לשניהם.
זה ספר מקסים הנוגע במגוון נושאים: בדידות, שייכות, סליחה ופיוס, התחלה מחדש, ועוד.

אביגייל ג'ונסון העמידה במרכז הסיפור גיבור בגיל השלישי, נגעה בכל המאפיין את הגיל הזה בכתיבה יפה, בשרטוט דמויות שנכנסות ללב, בכתיבה שהיא גם מרגשת וגם מלאה בהומור באפיון הדמויות.

ספר מרחיב לב, זה בדיוק הספר הזה.

עוד לפני קריאת ספר, יש אצלי מעין פלירטוט איתו: הכריכה, שם הספר. אני אוהבת ספרים אשר שם הספר נאחז בתוכן, ולא סתם איזה שם רנדומלי שלא קשור לשום דבר. כשראיתי את הספר הזה בפעם הראשונה מאוד אהבתי את השם שלו. חשבתי שאפשר להבין אותו ביותר ממובן אחד, אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא אותו הבנתי עד כמה השם הזה נכון לתוכן.

הספר מביא את סיפורם של יערה ואורי.
הוא גנן היודע לעצב גינות מרהיבות ולהתאים את סוג הצמחים לגינה בצורה מדויקת, וגם מוזיקאי מוכשר בתחום ההיפ הופ.
הוא על הרצף האוטיסטי, מנסה למצוא את מקומו, ומרגיש כמו חתיכת הפאזל הזו שלא יושבת במדויק בתמונה. והיא גם מתמודדת עם שדים משלה,
היא כנרת שהיתה הבטחה גדולה. אבל האהבה הגדולה שהתרסקה עליה גרמה לה לזנוח את הנגינה ולצלול אל תוך דיכאון גדול שלקח ממנה את כל החיוניות, העלים את כל פלטת הצבעים מהם מורכבים החיים, והותיר אותה עם גוון אחד בלבד, שחור, שעטף אותה מכל עבר.
הם שניהם לומדים להתהלך בעולם, מגיחים אליו בצעדים מהוססים. מתמודדים עם פחדים של דחייה והישמרות מפני פגיעה.
את שניהם חיברה המוזיקה.

המוזיקה מאוד נוכחת בסיפור. מוזיקה לא רק במובן של תווים ולחן. אלא הרבה יותר מזה. זה גם על כוחה המרפא של המוזיקה, על החיבורים שנוצרים בזכותה שאולי לא היו נוצרים אחרת.

אבל הוא, הרחוק כל כך מעולמה, עם קודי התנהגות שלא תמיד מובנים לה, דווקא הוא גרם לה להרגיש כל כך טוב, נתן לה את היכולת להיות היא עצמה, ולראשונה זה זמן רב הרגישה את החיים פועמים בה.

"גם היא רצתה למצוא מישהו שיאהב אותה כמו שהיא, שיתלהב ממה שיש ואין בה, שהמכלול ימצא חן בעיניו. אך כבר ידעה שהשונות האנושית היא צלחת פטרי של נקודות חיכוך, שההכרח למנוע את התרבותן מצריך מאמץ ניכר ותועפות של אהבה." (עמ' 133)

אהבתי לקרוא את הדרך והתהליך שאורי עובר. ועוד יותר אהבתי את כתיבת הדמות של אורי. ענת לוי לא התהלכה על ביצים ולא כתבה כתיבה מתייפייפת סביב נושא האוטיזם. היא לא הציבה את האוטיזם כטייטל שעליו הלבישה סיפור.
לכן הסיפור הזה נקרא כמו שהוא : סיפור אהבה, אהבה יותר מאתגרת, אשר יכלה על המכשולים אשר נקרו בדרכה.

אהבתי את שני ספריה הקודמים של לוי, ואת הספר הזה במיוחד. כי יש בו נשמה. והרבה ממנה. יש בו הרבה אהבה. אהבת אדם, אהבה למוזיקה.
ואם כבר מוזיקה: יש בסוף הספר בונוס גדול בצורת קוד שניתן לסרוק ולהגיע לפלייליסט של כל השירים המופיעים בספר.
אני אוהבת מוזיקה בספרים (וזה מאסט לצרף פלייליסט!) ותמיד שמחה להכיר צלילים חדשים, Tajabone, איזה תענוג!

יש לך הכל זה משפט בעל אמירה צרה שבאה מתוך נקודת מבט מאוד מצומצמת. לרוב הוא ייאמר בנימה ששזורה בה האשמה. והקנאה המתובלת בדוק של מרירות - גם אותן אפשר יהיה להרגיש.
לא תמיד מה שאנחנו רואים - זה הדבר. אנחנו רואים מה שבחרו להראות לנו. את מה שנבחר להיות בפרונט, זה הממוקם בתוך ארון התצוגה.
אבל מה אנשים באמת יודעים על מאחורי הקלעים שלנו? או יותר מזה: מה אנחנו רוצים שיידעו?
הדברים המוחרשים, מה איתם?

דפנה לוסטיג, ברוחב כתיבה ( על משקל רוחב לב. כן, המצאתי את זה עכשיו, אבל זה כל כך מתבקש) פתחה את דלת וילת הפאר בכפר שמריהו, והזמינה את הקוראים לשבת על הספות הלבנות בסלון ולשמוע את הסיפור המשפחתי שלה. הבית המפואר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא מסמל. זה הבית שבין קירותיו התכנסה ונעטפה המשפחתיות הכל כך נוכחת בספר.
ואני נשאבתי אל תוך המשפחה הזו, וקראתי את הספר מכריכה לכריכה.

הספר מתחיל בשנת 1986 ומסתיים ב-2023. זה נשמע המון, אבל זה לא. כל פרק נושא תאריך וכותרת, כשזו מרמזת על תוכן הפרק. ההרגשה במבנה סיפור כזה היא כמו לקרוא יומן אישי התחום בזמנים.

לוסטיג ושתי אחיותיה גדלו בכפר שמריהו לאב יהלומן ואם אחות. האב מתנייד בכסא גלגלים מאז נפצע בצבא מאש ידידותית אשר גרמה לו לשיתוק ממותניו ומטה.

לוסטיג מתארת ילדות מאושרת. הורים נוכחים, בית גדול בשכונת יוקרה, נסיעות לחו"ל, ועוד תפנוקים. לוסטיג הילדה מחוברת לאביה כבר מהילדות. בחופשות הקיץ היא הולכת איתו למשרד בבורסת היהלומים. בשעות הערב המאוחרות היא תגניב לו עוד חתיכת מקופלת מהקופסה החומה, אותה הם קונים במפעל הממוקם מול הבורסה. כי אם מים גנובים ימתקו - על אחת כמה וכמה מקופלת.

ובכלל אוכל. הוא נוכח לכל אורכו של הספר. בכל פרק יהיה אזכור למאכל כזה או אחר, ומכל הסוגים. מיוקרתי עד להכי עממי. אלו הזיכרונות הכרוכים בכל אחד מהם. הנקניקייה עם הכרוב הכבוש בניו יורק. בורקס תפוח אדמה במזנון הפילהרמונית אותו יקנו בהפסקה בקונצרט אליו הלכו, וביום הזה אביה יגלה לה משהו על הפציעה שלו. דפנה ואביה הם אנשי פודי'ז אמיתיים שאוהבים אוכל, ויודעים להתענג עליו. הרבה מהחוויות שלהם קשורות בו. אבל האוכל בספר מופיע לא רק בהקשר של מזון. הוא מופיע גם כשחקן במערכות של קִרְבָה ודחייה. יש אישיו סביבו בשני ההיבטים.

לאט לאט מוליכה לוסטיג את הקורא מפרק אחד למשנהו, עד שלקראת סוף הספר תנחית את הפצצה. סוד גדול ומשמעותי שהיה מהודק ומושתק כל השנים מתחיל להיפרם. לוסטיג מורגלת בסודות, ויודעת מתי מוטב להחריש. כמו סביב הדיכאון ממנו סובל אביה. אבל הסוד האחר, קשור לכולם ויכול לשנות ולערער את חיי כולם.

"אי הידיעה נוחה כמו טרנינג עם גומי שנשחק בכביסה. קל לנוע בה. החיפוש אחר האמת הוא זה שלוחץ על הבטן כמו ג'ינס שקטן במידה." (עמ' 133)

לאחרונה גיליתי שאני מחבבת ממוארים. אני לא קוראת מהם בהמונים, אבל את כל אלו שבחרתי לקרוא, לא רק שאהבתי, הם נשארו בי. כי כשהם כתובים אמיתי, מהלב, יש בהם כנות וישירות שמחוללת בי משהו.

הספר אומנם ממואר, אבל איכות הכתיבה של לוסטיג השאירה בי טעם טוב ואני ממש מקווה שיהיו עוד.

יותר מכל הספר הזה מראה שמשפחה לא בוחרים, אבל אפשר לבחור להיות משפחה.

קראו את הספר המרגש הזה שכל כך מצליח לגעת בלב.