אתמול הייתי לראשונה בבית של הורי מאז שנפטרו. שנה שלמה עומדת הדירה בשממונה ולא העזתי להיכנס. עליתי הביתה ואף אחד לא חיכה לי בחדר המדרגות. פתחתי את הדלת במפתח, דבר שלא עשיתי מאז שגרתי שם. הכל היה אותו דבר. בגדים מקופלים על הכורסא בחדר השינה, פרחים מפלסטיק על שולחן האוכל. נעלי בית ליד המיטה. רק התאריך שעל העיתון הראה שהזמן עמד מלכת בבית הזה. הרגשתי שאני מחטטת בחפצים של הורי כמו ילדה שנכנסה לחדרם כשהם לא בבית והיא יודעת שזה אסור ועוד רגע הם יכנסו וינזפו בה.

חיטטתי באלבומי תמונות ישנים, תעודות שלי מבית הספר, עבודות שהכנתי ואמי שמרה. כל ילדותי נפרשה בפני בבת אחת, כמו בהילוך מהיר במיוחד של סרט שמעבירים קדימה כדי לראות מה יהיה הסוף. לא זכרתי שהיה לי רווח בין השיניים הקדמיות. שכחתי שקיבלתי כמעט טוב מאוד בחשבון בכיתה ד'. שכחתי שעידית היתה החברה הכי טובה שלי בכיתה ה'. שכחתי את הכינוי שליאת נתנה לי ושנאתי. שכחתי שהתכתבתי עם אלון מתל אביב והחבאתי את המכתבים. שכחתי שהיינו כל המשפחה בחופשה בכינרת ואני הייתי בבגד הים הכחול עם המחשוף וכל הזמן פחדתי שרואים לי את הציצים. לא זכרתי שהייתי כל כך יפה, רק שחשבתי שלא. קראתי ובכיתי. הרגשתי כל כך לבד. כי אף אחד לא יזכור אותי עוד לעולם כילדה. אין לי למי לומר "את זוכרת שטיפסתי על עץ התותים ואת שמרת מלמטה שאבא לא יבוא?" או "את זוכרת את בגד הים הסרוג הצהוב שסרגת לי?" אין לי הורים. לא יהיו יותר. ועם אחותי הדיבור מתנהל דרך עורכי הדין שלנו. המשפחה ההיא שהיינו כבר לא קיימת.

ואז מצאתי אותו. "והילד הזה הוא אני". בכלל לא התחברתי אליו כילדה. הוא נראה לי סתמי ושטחי. אבל פתאום, בתוך הדמעות, הוא נכנס לי ללב. הגברת "עם ריחות מעיר אחרת" היא לאה, חברה של אמא שלי מחולון שתמיד שלחה אותי להביא לה את הסיגריות מהתיק, וגם אני נפלתי בפח וחשבתי שזו מתנה. גם אני שנאתי שאבא שלי אמר "יופי יופי" במקום להקשיב ואפילו כתבתי על זה סיפור. וגם אני שאלתי "למה נותנים לי מגפיים ואומרים אל תלך בבוץ". וגם אני הכי אהבתי "ללבוש ת'מעיל כשקר בפעם הראשונה, ולמצוא שם בכיס ת'אולר ששכחתי לפני שנה" - הויקטורינוקס שלי עם הידית האדומה שכל כך חיפשתי. וגם "כשאבא מפסיד אצלי בדומינו אני כל כך שמח – עד שבכלל לא אכפת לי שהוא נותן לי לנצח", רק שאצלנו זה היה שחמט.

ליהודה אטלס, אפילו שהוא יכול היה להיות אבא שלי, היתה ילדות כמו שלי. ילדות שבה לא קונים מעיל כל שנה, שההורים לא מנסים לרצות את ילדיהם כל הזמן. ילדות שבה לפעמים עצוב, לפעמים שמח, לפעמים משעמם, לפעמים חוטפים מכות בכיתה, ובעיקר חיים. זה מה שיש וזה לא כזה רע, למרות שלא ממש טוב.

קראתי ובכיתי וחייכתי והסתכלתי שוב בתמונות והייתי פחות לבד, והייתי שוב ילדה לשעה שעתיים. אחר כך צררתי את ילדותי בשלוש שקיות, סגרתי את הדלת ויצאתי משם כדי לחזור לחיים שבהם אני כבר אמא ולעולם לא עוד בת.

הייתי רוצה שידעו כולם שהיתה ילדה כזו בעולם.

****


אנשים עדיין מדברים איתי על מיץ פטל, או זוועות אחרות, כעל ספרים שהם זוכרים בחיבה מילדותם.
אצל אמא ואבא שלי, ייבדלו לחיים ארוכים, לא היה מיץ פטל, ברוך השם. לא אמיתי, ולא ספרותי. אצלם היה את "שירים שענת אוהבת במיוחד", את "אגדות מארץ סין", "עליסה בארץ הפלאות", "פינוקיו", ובעיקר את "והילד הזה הוא אני".
כי הילד הזה היה ממש אני! ממש! לא חלק ממנו, לא איזה מקרה שהיה דומה איכשהו למקרה שקרה לי. הילד הזה היה ממש אני, והוא גם כל אחד מהילדים שלי, בדיוק כמו שהאבא של הילד מהספר, זה שנרדם במשחק כדורסל של הילד ומפספס בדיוק את הסל או הגול שהילד "תוקע", האבא הזה הוא אני. אני ממש.
נשגב מבינתי, גם היום, איך הצליח יהודה אטלס, אדם מבוגר לכל הדעות, לקלוע באופן מדוייק כל כך לנימי נפשו של ילד, של כל ילד שהוא. זה שמכריחים אותו לאכול עוד קציצה אחרי שהוא כל כך מתאמץ שהראשונה תיפול על הרצפה במקרה, זה שממשש את התיק של הדודה בתקווה למצוא שם סוכריה ומוצא שם במקומה חפיסת סיגריות, זה שמנסה להרשים את הוריו ולרצות אותם, זה שפוחד מחושך, או משתעמם ובועט בפחית חלודה באמצע הכביש, או מחפש ממה לצחוק ואילו שאלות תמימות לשאול.
את כל זה אטלס עושה בלי כל מאמץ, בלי לנסות למצוא חן או להתחנחן, בלי מוסרי-השכל מהתחת ובלי מטענים חינוכיים נסתרים. הבדיחות הקטנות שרק מבוגרים מבינים וילדים משתעשעים מהן כי הם רואים שהמבוגרים מחייכים, זה משהו שכל כך קשה לעשות. ואין פה אפילו שיר או סיפור או אפילו משפט אחד שהם דביליים או פאתטיים, אלא רק גאונות, גאונות צרופה.
בגלל זה, את כל הספרים ההם יש לי עד היום, כשעל כריכתם הפנימית עדיין כתוב בכתב יד ילדותי, "שייך לאלון אלפרט, כיתה א-1". כשאני קורא את הספר הזה לילדים שלי (לפני עשרה ימים נוסף עוד אחד, מתוק ומיוחד. עכשיו יש לי ארבעה שכל אחד מהם הוא אני), כמעט תמיד מבצבצת לי דמעה קטנה בזווית העין, כי אני חוזר בבת אחת, כמו בסצנה המופתית ההיא מ"רטטוי", אל ילדותי. אל אמא שלי, שמביאה לי למיטה צלוחית נירוסטה אליפטית עם אגס ותפוח חצויים באהבה, בזמן שאני, עם פיג'מת הפלנל הירוקה שלי, מחזיק וקורא ספר ביד אחת לאור מנורת הלילה, ומתענג בכף הרגל היחפה שלי על חומה של ארובת תנור הנפט שטיפסה במעלה הקיר שליד מיטתי עד שנעלמה במעבה התקרה.



****

יש ילדים כאלו ויש ילדים כאלו.
השאלה האמיתית היא לא מי אתה מבין כל הילדים האלו, אלא מי שאתה בוחר להיות.
ואני? אני בוחר בכאלו.


ספר ילדות פשוט נהדר, אין לי מילים.
גדלתי עליו.

כשאני עייפה או עצובה אני חוזרת לספר הזה: ספר ילדים שמבוגרים יכולים להנות ממנו. הוא תמיד מעלה לי חיוך, ולפעמים זה כל מה שאפשר לבקש.

הוא כתוב בחרוזים, קטעים קצרצרים עד קצרים, שמתארים באופן מדוייק את רגשותיו של ילד אחד...למעשה של ילדים רבים. משהו שהולך לאיבוד כשאנחנו מתבגרים, גם - אולי במיוחד - כשאנחנו הופכים להורים.

ליהודה אטלס שכתב את הספר (ועוד שני המשכים) כלום לא הלך לאיבוד. הוא כותב על מה שילד חושב ומרגיש, באהבה והבנה.
הנה דוגמה:

אִם אֵיזֶה יֶלֶד
נוֹתֵן לִי מַכֶּה וּבוֹרֵחַ,
אֲנִי מְתַכְנֵן עָלָיו כְּאֵלֶּה נְקָמוֹת,
שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַזָּל שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ.

*

עונג עילאי ואני לא מחדשת שהספר הזה בפרט וכתיבתו הייחודית ,הנפלאה, הקולעת למטרה(לראש,ללב,תחושות,רגשות והרגשות ומחשבות) הן כלפי ילדים,הן כלפינו המבוגרים,ולכל מה שביניהם.רוב הספר יודעים כמה דורות בע"פ וזה ספר שתמיד אבל תמיד כייף לחזור אליו הרי שההנאה המובטחת מתקיימת ומתממשת.נכס צאן מאז שיצא ותמיד תקף לכל תקופת זמן גם לעתיד הרחוק ביותר.(לא לשכוח שיהודה אטלס כבר בן 70+.

זהו לא ספר ילדים קלאסי במלוא מובן המילה. יש אנשים שמפספסים את זה. הספר מתאר מציאות אפורה של ילד לא כ"כ יוצלח; הוא מתאר ומורכבות ומשקעים ביחסי הורים-ילדים, כמו בקטע הבא: "כשאני מספר לך משהו / ואתה כל הזמן רק /"יופי יופי משיב, / אני יודע /שאתה בכלל לא מקשיב."
זהו קטע קשה ועצוב. לא חומר חינני ועליז ממנו בנויים רוב ספרי הילדים בימינו.
ההזדהות עם הספר נובעת מהעובדה, שכמו קטעי סטנדאפ אנחנו (ילדים ומבוגרים כאחד) יכולים לתפוס את הראש בעקבות השירים ולומר "איזה קטע, זה קרה גם לנו". בעקבות חלק מהשירים מתרפקים על זיכרונות הילדות בנחת, ובחלקם נאנחים בעצב.

הגיל הממוצע של מדרגי הספר הוא 25. אני עצמי עברתי מזמן את הגיל שבו קוראים את "והילד הזה הוא אני".
האם זה אומר שהדירוגים לא אובייקטיביים? האם ייתכן שכולנו נזכרנו בספר שאהבנו בילדותנו ונתנו לו ציון שלא מגיע לו?
בהחלט לא: כל מי שדירג את הספר הזה זוכר את ההזדהות העצומה - כילד - עם מה שמתואר בו. ספרו של אטלס משקף הבנה כה נדירה ומדויקת של נפש הילד, שגם בגיל 25 אי אפשר להישאר אדישים...

אבא שלי מסרב בתוקף לתת לי את סיפרי יהודה אטלס שאני ואחיותיי גדלנו עלהם והוא בן 67 ....ספרים מרתקים בניסוחם ומלמדים כל כך הרבה....עד היום נצרתי את "ראיתי את אמא והתחלתי לבכות"ועוד ....גם אותנו ההורים הוא מלמד
חובה .

איזה קלאסיקה! ספר שקל להזדהות איתו. מתאר מצבים שכל אחד היה נפגש איתם שהיה קטן .גאונות לשמה. לדעתי, הייתי שמח אם היו עושים לספר התאמה לרוח התקופה,ובמקום לבעוט בפחית היה כתוב לגלוש באיפד...