יש לי נטייה לשמור חסד לסופרים שאני אוהב, כלומר אוהב את הדברים שהם כותבים, את המילים הרוחשות על הדף הלבן, את המשפטים הניתזים, את הפסקאות הגדושות, הדיאלוגים השנונים. כשספר מסוים של סופר כלשהו או סופרת, מוצאים חן בעיניי, אני אתחיל לחקור, לחפש אחר ספרים נוספים, אקרא עוד מהם. כלומר זה עובד לשני הכיוונים: דבר חדש שהולך ובא עם הזמן, או סופר שכבר עומדים מאחוריו ספרים נוספים. הספר הראשון שנחשפתי אליו של איילת גונדר גושן הוא 'לילה אחד מרקוביץ'', שסחף אותי בעלילה שבו, אך בעיקר בהבנת נפש האדם הניבטת בתבונתה של גונדר גושן. משם המשכתי לספרים אחרים, עקבתי בציפייה אחר ספר חדש שיוצא. והנה הגיע זמנו של 'רילוקיישן'. מילה לועזית. עיתוק בעברית. אז מיכאל ולילך העתיקו את מגוריהם מישראל לארצות הברית, יחד עם בנם אדם. הם נמצאים בקליפורניה, מיכאל עובד בהייטק ולילך בבית אבות. שניהם שם, אך עדיין לא ממש שם. ללילך, קוראים לילה (לאמריקאים קשה לבטא 'ך') ולמיכאל, מיכּאל. לילך מציגה כך את שמה, למרות שממשיכים לקרוא לה לילה ומיכאל לא מתקן. מניח להם לקרוא לו כך. במילים אלו, יחד עם פסקה בודדת שבה מתואר החשש של איך אדם שוסטר בנם, יכול לרצוח את ג'מאל ג'ונס. כלומר, יחד עם הרצח, אשר האמריקאים חושדים שאדם הוא הרוצח, הספקות של לילך, מגיעה הפסקה בה מתוארים השמות של לילך ומיכאל ואיך באמת קוראים להם באמריקה. איך לא מבטאים את שמם נכון וכיצד מיכאל לא מתקן אותם ולילך עוד איכשהו מנסה. מיכאל הוא זה שכבר התרגל, הפך להיות חלק מהמקום, לילך היא זו שעדיין נטועה רגל בישראל, במדינה האחרת, בזהות היהודית, מחפשת את מקומה, אישית, מקצועית, משפחתית. וזה לא ההבדל היחיד ביניהם. העלילה מתפתחת, תחת החשדנות באדם שעשה מעשה רצח, תוך כדי חוג של קרב מגע שאדם הולך אליו, אותו מעביר אורי, חייל לשעבר בסיירת מטכ"ל. בתוך לילך מתהווה הספק, לאיטו, כמו קליפות של עץ אקליפטוס. לילך היא המעורערת, מטילת הספק, הלא בוטחת, החושדת ומיכאל הוא הרציונלי, זה שבוטח, לא חושד, אינו מטיל ספק וגם אם יש כזה הוא אינו מאפשר לו לצמוח ולגדול. לילך היא אי רציונלית, מצמיחה ומטפחת ספקות זעירות, אשר אצלה הולכות וגדלות. הסיפור אף חושף אותנו לאירועים שהתרחשו בישראל, מה שהוביל את לילך ומיכאל לבצע רילוקיישן – עיתוק (אולי לבסוף המילה תיכנס לשימוש אצלי). מלחמת לבנון השנייה הותירה צלקות ולא אחשוף יותר מכך. ארץ ישראל פצועה מוכה אך גם אהובה "אהבתי את הארץ, אהבתי אותה כמו שאשה מוכה אוהבת את הבעל המכה שלה, אבל מבינה שהיא חייבת להתרחק ממנו כדי להציל את הילדים", מספרת לילך. היא רוצה לברוח ממלחמות, מכאבים לא רצויים, לחפש מסתור והגנה והאירוניה היא, שבאמריקה, החופשית והליברלית, הכל יכולה – למי שברשותו מספיק כסף, מתגלה הגזענות, האנטישמיות, השנאה, המלחמה. מלחמה מבית, בתוכה נמצא הילד שלה, אדם (אולי שם המעיד על האפשרות שזה יכול לקרות לכל אדם, בן אנוש, בכל זמן). לילך ניסתה לברוח מהארץ, והנה עומד למולה אורי, דמותו של האיש המגן, החזק, המכין גדרות ותיל. זה השולח את ילדי החוג לפטרל, זה המחנך לדרך של הגנה שהיא מתקפה. אורי הוא סמל למה שהיא ברחה ממנו כביכול, והנה הוא זה שמנסה לשמור עליה. לילך מתנגדת לדרך זו, אך משלימה איתה. היא כבר חלק ממנה. אין לה ברירה.
זה סיפור על חיפוש של בית. מקום להיות בו. מקום להרגיש בו נוח. מקום לחיות בו ללא חששות. ללא פחדים: "אולי אף פעם לא אהיה בבית, לא פה ולא שם", ממלמלת לעצמה לילך. כי זו היא, נטולת הספקות, מלאת ההרהורים, כוויות שאינן מתרפאות, פצעים שאינם מגלידים. היא שבורחת, נמצאת במנוסה, אך לא באמת יכולה לברוח. וזו גם הארץ אשר לילך נמצאת בה, חושדת, מחטטת, לא באמת מאפשרת. כשלילך מספרת על ניסיון לפגוש מטפלת, היא כותבת על כך שסיימה את הטיפול עקב הבדלים בין תרבותיים. המטפלת משיבה לה במילים האלה: "הבעיה האמיתית היא שאין לך שפה לדבר בה עם עצמך, כי נראה לי, לילה, שאת מרגישה קצת זרה בכל מקום, לא רק באמריקה".
וזה סיפור על בגידה. בגידה של הארץ בלילך, היא זו אשר גרמה לה לטראומה ולטרגדיה. בגידה של לילך ומשפחתה בארץ, אלה הם שנוסעים ובורחים למקום אחר, בזמן שהארץ גידלה אותם, הפיחה בהם חיים. ומפאת רצון לא לחשוף יותר מדי פרטים, אפסיק כאן למנות את הבגידות.
השפה של גונדר גושן קולחת, רצופת מתח, משוועת, בעלת דימויים שופעים, מדויקים, נכונים. שפה מושכת, מפתה, כפי שאמריקה יכולה להיות. הבנת דקויות נפש האדם אשר מתגלה לפרקים - נמצאת ומחלחלת, היחסים ביניהם, המחשבות, השרעפים, האהבות, השנאות, המרווחים של בין רגשות, נספגת לעיתים בתוך הסיפור שנבנה והמתח שנוצר. ולפעמים זה מספיק. אין צורך ביותר מכך. למרות הציפיות שהיו לי. כי עלילה טובה, כתיבה קולחת, שפה עשירה, יכולים להספיק ולהוות נחמה לנפש פצועה בפתחה של עונת האביב המבוששת לבוא.
