"אני לא מטייל בשביל הכיף, כך הייתי צריך לענות אבל זה היה מסבך את הדברים ומאריך אותם. 'בערך,' עניתי. היא בהתה בי כאילו היא בוחנת איזו חיה נדירה ' אתה אדם שמקמץ במילים .' תלוי עם מי אני מדבר, כך הייתי צריך לענות. אבל גם הנתיב הזה היה מאריך את הדברים ומסבך אותם. הקפה הגיע ושתיתי ממנו קצת. היה לו טעם של קפה, אבל הוא לא היה טוב במיוחד. לפחות היה קפה, וחם מאוד. לאחר מכן לא נכנסו עוד לקוחות. הגבר בעל השיער השחור-לבן עם מעיל העור הזמין - בקול שהגיע עד אלינו - סטייק סולסברי ואורז. גירסת כלי מיתר ל- fool on the hill בקעה ממערכת הקול. האם ג'ון לנון כתב את השיר, או פול מקרטני? לא הצלחתי להיזכר. בטח לנון. מחשבות אקראיות מעין אלה התרוצצו בראשי. לא היה לי מושג על מה עוד לחשוב."
היבול של ספריית הרחוב היה משמח במיוחד הפעם והניב אחד מהסדרה של דוד שחר שאני מנסה לאסוף ואת הספר הזה של מורקמי. ומורקמי הוא תמיד אוצר, גם בספרים שלו שפחות אהבתי, אז ברור שלקחתי לקרוא. מילה על הכריכה: כששם הסופר באותיות ענק ושם הספר באותיות, ובכן, קטנות יותר עד בלתי קיימות, זו הזמנה לאנשים כמוני - מי שכבר קראו את הספרים הקודמים ואהבו אותם ויקראו כל מה שהאדם הזה כתב, גם אם זו רשימת קניות לסופר. מי שמעולם לא קרא את דבריו של הסופר אולי כדאי שיתחיל ביצירה מוקדמת יותר, נניח קפקא על החוף או משהו מהסיפורים הקצרים. עוד שני חסרונות: הספר תורגם מאנגלית ולא מיפנית שבה נכתב במקור, אבל זו לא אשמת המחבר אלא לכל היותר אשמת ההוצאה, והוא נמשך, בגירסה העברית, על פני יותר מחמש מאות עמודים כך שהוא ארוך מדי, וזו כן אשמת המחבר.
לאחר שש שנות נישואים אשתו של המספר, שמתברר לנו בהמשך הספר ששמה יוזו, הודיעה לו שיש לה רומן עם גבר אחר ושהיא רוצה שיתגרשו. המספר, שאת שמו אנחנו לא יודעים אבל הוא בן שלושים ושש, מופתע מאוד אך לא מזועזע למרות שלא היו שום סימנים מקדימים למשבר. הוא לא מבקש סיכוי נוסף, לא צועק ולא מתחנן, לא מציע פניה ליועץ זוגיות, אלא קם והולך. הוא מודיע לסוכן שלו שיותר לא יקבל הזמנות לציורי דיוקו, מה שאומר שהוא גודע את ענף הפרנסה שלו, לוקח את המכונית, זורק אתהטלפון הנייד לנהר, ומתחיל סיור - טיול - בריחה ברחבי יפן, בהתחלה נע בין מוטל למוטל, לאחר מכן רוכש אוהל ושק שינה וחי חיי נוודות אמיתיים שנקטעים מדי פעם בערי מרחצאות שמסייעות לו לשמור על הגיינה. ואז החורף מגיע, הפז'ו מתקלקלת וחבר שהוא בן של צייר מפורסם שהזדקן ולוקה בדמנציה קשה מציע לו מגורים חינם בהר מבודד בביתו של אביו האומן. רוב העלילה של הספר מתרחשת שם, בבית הקטן והמבודד שנמצא בתוך יער קטן ומגיעים אליו בכביש מתפתל לאחר דרך ארוכה. המספר רוצה לחזור לייעודו המקורי ולהיותצייר "על באמת", לא של דיקונאות בהזמנה, אבל זה לא מסתדר. המוזה לא מגיעה, ובד הציור נשאר ריק. הוא משוטט בבית ומגלה בעליית הגג, מוסתרת ועטופה בבד, יצירה לא ידועה של בעל הבית. היצירה הזאת היא "הרג הקומנדטורה" והיא מטרידה ומעוררת אותו לצאת למסע חיפושים. בינתיים מגיעות אליו שתי הזמנות יוצאות דופן ליצירת דיוקנאות וכך מצטרפים לעלילה שנים מהשכנים שלו. אחד מהם הוא איש עשיר מאוד, בעל שיער לבן מאוד ומנהגים מוזרים בשם מנשיקי. השניה היא נערה בת שלוש עשרה בשם מאריה, שמתגוררת בשכנות ולמנשיקי יש סיבות להניח שהיא ביתו הביולוגית. תעלומת הסצנה הקטלנית שמצויירת ומוחבאת בעליית הגג מתגברת כאשר פעמון שמעיר את המספר מדי לילה מסייע לו לגלות בור עגול מוסתר בתוך היער בחצר האחורית.
כמו שאמרתי, אי אפשר לקרוא את הספר במנותק מההוויה של היצירה המורקמית במלואה. בסקירה על הספר 1Q84 כתבתי "כמו תמיד אצל מורקמי גיבורים צעירים, סטריליים, רזים, עסוקים הרבה באוכל, בריא. ובאימון גופני. נשמותיהם תקינות. הם נטולי משפחה, וזקוקים למעט מאוד מגע אנושי. מטבע הדברים הבידוד והבדידות מתקשים לשאת עלילה, ובאין משהו אחר הכנת האוכל תופסת מקום תיאורי רב." ובנוסף "באופן מוזר הגיבורים נמצאים במקביל במצב של שלמות עצמית ושליטה עצמית גבוהות, ובה בעת בשסע אישיותי עמוק". אז כן, המספר שהיה "עקר הבית" בתקופת שש שנות נישואיו, ממשיך להיות המתחזק של משק הבית, לדאוג לארוחות מבושלות בסדירות, לדאוג לבישול מראש של כל הארוחות פעם בשבוע, אבל גם לפנות לבישולים בכל עת שהוא צריך להרגיע את נפשו, ויש הרבה הזדמנויות שכאלה. קשרי המשפחה שלו רפויים - הוא התאהב באשתו כי היא מזכירה לו את אחותו שמתה בנערותה, עם הוריו הוא ניתק את הקשר, עם אביה של אשתו שאיחל לביתו נישואים עם בנקאי יפה תואר הוא לא מסתדר, בזמן הסיפור הוא גרוש ויש לו חבר אחד - זה שמאפשר לו מגורים בבית אביו הצייר, וקשרי העבודה היחידים שלו נעשים דרך סוכן. הוא מתבודד וטוב לו עם זה. נכון, הוא מוצא קצת עבודה במתנס המקומי ומלמד ציור בכמה קבוצות, עם שתיים מהתלמידות שלו הוא גם שוכב, אבל בגדול זו רשת קלושה מאוד של קשרים.
הספר עוסק הרבה באומנות - המספר צייר וגר בבית של צייר אחר, עיקר העלילה סובב סביב ציורים ומעשי האומנות. הם גם שומעים המון מוזיקה, בעיקר אופרות אבל גם מוזיקה מסוגים אחרים. העלילה מובילה את המספר לכל מיני מקומות, וכדרכו של מורקמי יש שם גם הרבה פנטזיה ומרחבים לימנליים שבין מציאות להעדר. המוות, כתמיד, נוכח בצורה חזקה, כולל שהות ב"קבר" ביער וביקור פנטסטי בשאול. בספר הזה גם רב העיסוק ביחסים של הורים וילדים, בעיקר מהצדדים הלא מודעים. האב שנמצא בדמנציה, מנשיקי האב שיודע שילדה מסויימת היא ביתו אבל לה אין מושג, המספר שהיה סוג של אח-בכור-אחראי על אחותו הצעירה שנולדה עם מום בלב, ושאשתו אינה רוצה ואינה מעוניינת בילדים משלהם, יחסי המספר עם חמיו שאמור להיות תחליף לאב ועם רוחו של בעל הבית הצייר. זה נראה לי לא מנותק משאלת המוות, ואולי היבט אחר שלה. התיאורים המיניים בספר מאוד בוטים, וגם זה אופייני למורקמי. כל הסקירות שקראתי כאן מעירות שזה ממש לא לעניין ולא הגיוני העיסוק בצמיחה או בחוסר הצמיחה של השדיים של מאריה בת השלוש עשרה, אבל לדעתי זה חלק תואם בעלילה, שיש בה היבטים רבים של גילוי עריות, אמיתי או מדומיין. פרויד היה חוגג בקריאה.
הספר נסחב כשמונים עמודים מעבר לנקודה שבה הוא אמור להסתיים, וזה סתם חבל. עד הסוף המרוח הזה הכתיבה מאוד נעימה, זורמת, מורקמית כזאת, אוורירית ומהודקת בו זמנית. שמות הפרקים הם משפטים תלושים מתוך הפרק וזו היתה חידה מעניינת לחזור פעם אחרי פעם ולחפש איפה בדיוק נמצא המשפט הזה בפרק עצמו. וגם החיבור לווינה של 1938 שנראה אולי תלוש התחבר לי מאוד, בעיקר לאור הספר "עולם של אתמול" של שטפן צוויג שקראתי בשבוע שעבר. מומלץ לחובבי מורקמי.
