מארק וואטני הוא אחד מצוות מחקר שנעזב על המאדים בעקבות סופה. קורה. הצוות בן ששת האנשים הגיע למחקר של חודש ואחרי שישה ימים וסופה איומה, הצוות התקפל, בגדי ים, כפכפים, תרסיס שיזוף ומארק נעזב. הספר מדעי על מקום כמעט בדיוני ומכאן שזה לא ספר מד"ב כלל וכלל.
ומה עושה מארק? מחפש נייד להתקשר ששכחו אותו. אלא שמה? באותה סופה גם עפה האנטנה ובכך אפסו הסיכויים להתקשר הביתה. אלא שמארק וואטני בחור מאוד מוכשר והוא מתחיל ליצור לו תנאי מחיה, שזה אומר אוויר, אוכל, מים, חימום כי קררררר מאוד במאדים. וכאן יש לקחת בחשבון כמה דברים, לפחות בהתחלה: יש משלחת נוספת שתגיע בעוד ארבע שנים למיקום הרחוק כמה אלפי קילומטרים מהנוכחי. יש מזון למעט פחות מהזמן הזה, המשלחת הנוכחית לא יודעת שמארק חי, אבל נאס"א כן מגלים שהוא זז מעת לעת. אמנם לוקח לשידור רדיו רק כמה דקות להגיע מכדור הארץ למאדים, אבל אין קליטה.
מארק וואטני, כזכור, בעיקר בוטנאי, אבל גם מהנדס ויודע כמה דברים בחיים והוא יוצר יש מאין דברים שזה לא ייעודם המקורי ומספר לנו על זה בחן. מה שפחות חינני ומאוד מאוד אמריקאי וטלוויזיוני אלה השיחות ברמה ירודה עם המון "פאקינג", שמתורגם רע מאוד לעברית. זה מוריד שאולה את רמת הספר. גם העיסוק הטלוויזיוני היומי בשאלה אם היו צריכים לספר לצוות הנותר על מארק המסתובב ברחובות מאדים אם לאו, מייגע. זה כנראה מנסה להביא את הספר למחוזות יומיומיים יותר ורק מראה שווייר לא החליט ברחובות איזו עיר ובאיזו מדינה הוא עצמו תועה.
אלא שאז מחליט מארק שאם האנטנה עפה ממנו, הוא ילך אל האנטנה... זו של גשושית הפאת'פיינדר שנשלחה למאדים ב-1997. הלך והביא ותיקן ושידר בדרך קטועה לנאס"א. ונאס"א בחזרה, אבל למארק לא היה באותו רגע עט. (האמריקאים ניסו לפתח עט הפועל בלחצי החלל ולפעמים הפוך מכוח המשיכה ושעדיין יעבוד. זה לא פשוט. הרוסים שלחו עפרון...). כך או כך, תקשורת נוצרה בסיוע חנוני מחשבים, שרק ברגעים כאלה הם מועילים.
ובעוד הזמן עובר בנעימים, האדניות עם תפוחי האדמה שוקקות מזן מיוחד המיועד למקדונלד'ס, מסרים מבדחים עוברים בין מאדים ליוסטון והנה תקלה, תקלת בלאי. הכל מתפוצץ מלחץ, האדניות עפות, מארק עף, נותר רק הרובר, רכב החלל לגור בו והגשושית לשדר דרכה ולומר שהנה התקצר הזמן בו יספיק האוכל. נאס"א נכנסים ללחץ ובונים רכב חלל חדש תוך זמן קצר, ששולח משלוח מזון מרוכז מברגר קינג. והנה תקלה, תקלת אמריקאים שגרתית, המכניסה עד מהרה את הסינים לתמונה, שבדיוק אז יש להם רכב חלל בחצר. ועתה לחלק המשעשע לספר עתיק שכזה מ-2014. סין כבר מזמן לא מדינה שרק עתה הגיעה למצב בניית מכוניות מקרטעות. ההיפך. אם צריך רכב חלל דחוף, פונים ב-2025 לתחנת מוניות החלל של אילון מאסק, לספייסאקס, מזמינים מונית ללא נהג, מכניסים כתובת והולכים לצפות בנטפליקס.
טוב, חזרה אחורה מהר במכשיר הווידאו.
בכל מקרה, בסוף מודיעים לחללית החוזרת כי מארק חי ומאלתרים חזרה למאדים למקום המרוחק, אליו יצטרך להגיע וואטני ולעלות חזרה לחללית אם כל התיאומים יצליחו.
הספר נכתב כתסריט, כך מורגש, למסך הגדול, לתרועות הקהל. זה כל כך אמריקאי, השפה, ההומור הבייסבול והרוגבי.

****




טוב, זה לא ספר מדע בדיוני, אוקיי?

כלומר, הסיפור מתרחש על מאדים, הוא מפוצץ במדע והוא בדיוני, אבל למרות הכול, הוא לא עונה לקריטריונים הברורים של הז'אנר. הוא לא עתידי או עתידני, אין בו ממש טכנולוגיה שאנחנו לא מכירים, אין עב"מים, חייזרים, מיסתורין, עולמות אחרים, יקומים מקבילים.

מה כן יש בו? או.

מארק וואטני הוא אסטרונאוט שנחת עם צוותו על המאדים כחלק ממשלחת מחקר של נאס"א. סופת אבק פתאומית מאלצת את האסטרונאוטים להתפנות מהכוכב בעור שיניהם, ובלהט הרגע הם מותירים את וואטני מאחור בהנחה המוטעית שהוא נהרג בהתנגשות עם אנטנה גדולה שהתעופפה בסופה.

המשלחת הבאה למאדים צפוייה להגיע ארבע שנים אחר כך ולמרחק של 3200 קילומטרים משם, ויש לוואטני אוכל ומים לכמה חודשים בדוחק. אף אחד, גם לא על כדור הארץ, לא יודע שהוא חי. אין לו סיכוי לשרוד, תכל'ס. מזל שיש לו גישה למורפיום שיכול להעניק לו גלישה נעימה לאוברדוז.

אבל הוא לא לוקח את המורפיום.
כלומר בקצרה, זה ספר הישרדות. סוג של מעשייה על אי בודד, הכי בודד שיכול להיות.

אלא שבמקום התמודדות עם מציאת מחסה, הבערת אש, תנינים וחיות טרף, בניית רפסודה, משלוח הודעות בבקבוק וכעין אלה, וואטני הוא מדען רב תושייה והוא מצליח להרוויח את חייו יום אחרי יום בעזרת מדע, כחלומו האולטימטיבי של כל חנון מוכה אקנה מתוכנית המצטיינים של הפקולטה לאסטרופיזיקה באוניברסיטת וואטאוור.

למרות שהספר רצוף כולו בז'רגון מדעי - גם אם הוא עשוי ממילים שגם הדיוט-חלל כמוני מסוגל להבין - הוא בכל זאת מרתק לכל אורכו, שזה הדבר המדהים בספר, אם תשאלו אותי. השאלות המייבשות-בפוטנציאל של איך וואטני מצליח לייצר מים, לשתול תפוחי אדמה באקלים הקפוא של מאדים או להפוך את רכב החלל שלו כשהוא מתהפך, הופכות להיות מרתקות בתכלית, וגם אם דילגתי פה ושם (טוב, הרבה יותר מפה ושם אבל יאללה), הצלחתי להישאר בתוך הספר ולקרוא אותו מתחילתו ועד סופו.

נדמה לי שאני עושה קצת עוול לסופר, אנדי וייר. כי חוץ מעבודת התחקיר הפסיכית שהוא עשה (ספר ראשון שמגיע לשובר-קופות קולנועי עם מאט דיימון, מיינד יו), הספר בכללו דווקא מאוד נעים וקריא, ואני חושד שזה בזכות ההומור המושחז - והלא-חנוני! - ששזור כמעט בכל עמוד. זה פשוט כיף.

****

אין סיכוי שאגיע לחלל. גם הסיכויים שאגיע לאי-בודד הם קלושים למדי. אפילו ההישרדות היומיומית הפשוטה בחיים הנוכחיים שלי מאתגרת אותי, לעתים כמעט מעבר לכוחותיי. אבל מה שחלף במוחי במהלך הקריאה זה לא כמה זמן הייתי אני שורד במאדים לו הייתי "גיבור הספר" (ארבעים דקות, בלחץ), אלא כמה זמן בכלל הייתי מסוגל, ברמת הידע שלי, לשרוד לו הייתי נתקע עם משפחתי כאן אצלי בבית באטמוספירה של מודיעין, בלי לצאת החוצה.

אה, וואללה. בינתיים ארבעה חודשים וקצת.


*****

ספר קסום של סופר מרתק. הספר טוב יותר מהסרט המדהים!!! מהנה, מלמד, מדעי ולא בא לך שיגמר.
שיגמר רק בטוב…
תודה על הספר

הדמות הראשית, מארק וואטני ממש מדבק ברוח שלו ובגישתו לחיים. כיף לדמיין אותו נוסע עם רכב מאולתר לבד ושומע דיסקו.

הספר ממש כיף לקריאה, אם כי יש שלב מסויים שכבר הפסקתי לנסות להבין עד הסוף את הפרטים הטכניים ופשוט זרמתי עם כל טריק ופטנט שהם עושים שם...
הרבה אנשים אומרים שזה יותר sci ופחות fi ואני יכול להבין את הטענה, אבל איכשהו למרות כל ההתעסקות במדע והנדסה העלילה עדיין מותחת ומפתיעה שזה הישג מרשים של הסופר.

הז׳אנר פחות מדבר אלי, הרמתי את הספר משיעמום אחרי המלצה שקיבלתי וקראתי אותו מהר מאוד.

בהחלט ממליץ!

פעם שכחו את אחי בלבנון. סיפור אמיתי. נכנסו בשיירה צבאית, הוא הצטרף מחיל אחר. כולם גמרו את העניינים שלהם, והוא לא. אבל הוא לא היה בקבוצה המקורית, הם לא זכרו לחפש אותו, ומיהרו לצאת כי תיכף היה חושך. בסוף הדברים הסתדרו, הוא יצר קשר עם השיירה, והם חזרו לקחת אותו איתם. על אף הסוף הטוב אני חושבת שכל מי ששומע את הסיפור לא יכול שלא לנשוך שפתיים ולחוש בזוועה בכל הגוף וביד הקרה הלופתת את הלב. לבד, בארץ זרה, בסביבה עויינת וקשוחה. קל לדמיין את התחושות הקשות.

עכשיו תכפילו את זה פי כמה מיליארדים, ותחשבו על מארק ווטאני. אסטרונאוט במשלחת למאדים שנשאר על הכוכב. שאר חברי המשלחת חשבו שהוא מת ועזבו בלעדיו. אבל הוא רק נפצע, וגילה מאוחר מדי שהם הלכו, ואין לו שום דרך ליצור קשר. לא איתם, ולא עם כדור הארץ. תהיה משלחת נוספת, אבל צריך לחכות לה ארבע שנים. למארק יש כמה אפשרויות. כמו למות ברעב. או בקור האימים של הכוכב. או לקחת מנת יתר של מורפיום ולגלוש למוות קצת פחות נורא. אבל הוא מהנדס, ובוטניקאי, ורוצה לחיות. לכן זה מה שהוא עושה. וואטאני אינו סתם מהנדס, מסתבר. הוא נכדו (או נינו) של מקגאייור, ובהתאם לכך ממציא עוד ועוד רעיונות רבי תושייה לפתרון הבעיות העומדות לפניו. כמובן שעומדות לפניו בעיות רבות, והוא מנהל יומן ומתאר את הניסויים שעשה, ואת הפתרונות השונים שהעלה.

למרות השם הכוכבי, זה אינו מדע בדיוני. לא ממש. כלומר, עוד לא הגיעה משלחת מאויישת למאדים, אבל הדבר הזה נמצא בתכניות מעשיות של סוכנות החלל האמריקאית. לכן תיאורים ותכנונים של אביזרים כאלה ואחרים על המאדים, הם אולי מבוססים על דמיון, אבל סביר שאינם רחוקים בהרבה מהפתרונות שיימצאו בסופו של דבר. זו גם לא דרמה רגשנית. תשכחו מזה. מארק ווטאני הוא מהנדס. אני לא אומרת שאין מהנדסים שמביעים לפעמים את רגשותיהם. אבל אסטרונאוט שהוא גם מהנדס וגם מומחה לבוטניקה? לא סביר. כתיבת רגשות ביומן אישי אינם חלק ממאפייני הדמות, ולכן הוא גם לא עושה את זה. זה נכון שזה חסר. שאנשים שאינם מהנדסים ובוטניקאים מעוניינים יותר מכל בתחושות. איך מרגיש מי שנשאר כל כך לבד. האם הוא עצוב, מדוכא, מדבר לעצמו, מתקרב לשגעון, משתגע. אבל ככה זה. גם נכון מה שאמרו אחרים לפני: הכתיבה הזאת, הטכנית, על בעיות ופתרונן, מתחילה למצות את עצמה בשלב כלשהו, ומותירה טעם יבש למדי בספר. אבל הוא עדיין מעניין מאוד. ומומלץ.

============
ואחרי שהמלצתי יש לי גם תהייה. היא משולבת בספוילר ולכן היא בנפרד. מי שלא מעוניין - שידלג. למי שיש סברה, אשמח לשמוע.
זה הולך ככה: בכל ספרי ניצולים-על-אי-בודד שקראתי היה תמיד את הקטע הזה שבו מסמנים סימון בולט מאוד על הקרקע, עדיף במקום גבוה, עם צלב או SOS או סימון דומה. כך שאם במקרה עובר מטוס מלמעלה, הוא ייראה את המקום ויבין שיש בו ניצולים. כנראה שמארק ווטאני לא קרא אותם ספרים כמוני, כי תהיתי מדוע הוא לא עושה דבר דומה. אין לו דרך לתקשר ולהודיע על קיומו, וזה נכון שלא עוברים מטוסים מעל מאדים. אבל ככה למעשה גילו שהוא חי: תמונות לווין קלטו שינוי במערך מחנה המחקר שהיה אמור להיות נטוש, וכך הבינו שהוא שם. מארק לא טיפש. יש לו יצירתיות, יכולת הבחנה, ופתרונות מקוריים. הוא גם מודע ללוויינים שמקיפים את מאדים. אחרי הכל הוא אסטרונאוט. לכן לא ברור לי למה הוא לא חשב בעצמו להכין משואה או גלעד או סימון, רק למקרה שלווין יתפוס את זה. נכון, סיכוי קלוש, אבל כל הסיכויים שלו היו קלושים. בקיצור, לא ממש ברור לי.

איך שלא יהיה, תהיות אלה ואחרות לא הפריעו להנאה בקריאה. הפירוט הטכני קצת כן, אבל גם עליו התגברתי.

פעם ראשונה שאני קורא ספר אחרי שראיתי את הסרט…..משווה ומעלה!!!

למרות השם הוא אינו ספר מדע בדיוני. אמנם אדם עדיין לא דרך על המאדים, עד כמה שאני יודעת, אבל אנחנו לא נדהמים מהאפשרות הזו. תאונות קשות בחלל היו לא מעט, וכל הספר הזה כתוב על ההווה: על הטכנולוגיות המוכרות, על הגופים המוכרים (נאס"א, נניח) ועל תהליכים העוברים על משלחות מאויישות לחלל. אין פה טכנולוגיות מרעישות, אין חייזרים ואם יש תאורים (יש!, הרבה!) של שימוש במדע על ידי האסטרונאוט הבודד במאדים, הם נראים אמינים, מבוססים מדעית ואפשריים לגמרי. (אולי פרט לזה וזה לא משמעותיים, בהם מארק וואטני עושה לבד דברים שלהערכתי גם 10 אנשים היו מתקשים לבצע).

מארק וואטני הוא אחד משישה אסטרונאוטים שנשלחו במשלחת חקר אל המאדים. פרצה סופת אבק, הוא נפגע וחבריו משוכנעים שמת. הם נאלצים להתפנות במהירות ומארק - בוטניקאי בהכשרתו - שלא מת, כמובן, נשאר לבד בישימון הצחיח חסר האדמה והמים, עם מגורים ומערכות תומכות חיים, עם אספקת מזון שתוכננה ל 6 אנשים למשך חודש, ועם יצירתיות, המצאתיות, יכולת שרידה, הבנה מדעית ונכונות לעבודה פיזית קשה כדי לשרוד - למרות תנאי הפתיחה העלובים. וייר מצליח לגרום לקוראיו להרגיש את ה"לבד" בעולם עויין, ועדיין וואטני אינו גורם לנו לחשוב "איזה מסכן, איך נדפק" אלא להריע לו בלבנו, לעקוב אחריו כאילו היה קבוצת הכדורסל שאנחנו מעריצים, להחזיק לו אצבעות ולעצור את הנשימה למקרא תלאותיו והתנהלותו.

יש בספר תאור של המון תהליכים מדעיים. לא אני האדם שיוכל לקבוע האם הם "נכונים" או לא. הם נראים לי אותנטיים ואמינים מאד. וגם הערכתו של כריס האדפילד, אסטרונאוט ומפקד תחנת החלל הבינלאומית (מה שזה לא יהיה) שכתב "...שילוב נדיר של סיפור מקורי, דמויות טובות ודיוק טכני מרתק..." אישר את ההערכה שלי.

מה אגיד לכם - הספר הזה הוא עונג צרוף. הוא מותח ומלא אקשן אמין לכל אורכו. אבל הנקודה ששבתה אותי היה עיצוב דמותו של וואטני: וייר הצליח לתאר את התאונות והסכנות אליהם נקלע וואטני בלי להפוך אותו לקוטר, בלי שיתלונן על גורלו המר ("למה זה קרה לי"? המפורסם) בלי להאשים אחרים, עם יכולת לרתום חשיבה המצאתית והרבה הומור לפתרון בעיות בהן נתקל ובעיקר בלי להתייאש.
חשבתי שאם נכון הדבר, שנאס"א מצליחה להכשיר אסטרונאוטים להתנהגות כזו, אני בעד להטיל עליהם את המשימה למיין ולהכשיר את האנשים שיהיו פה ראש הממשלה וצוות שריו. במקרה כזה אשמח להצביע בעוד שנתיים לאלה שהם הכשירו...

אהבתי את הסרט, אבל אני אוהב כמעט את כל מה שמאט דיימון עושה, אז חשבתי שאולי מדובר בשחקן טוב שמחייה ספר משעמם. אני שמח לומר שזה רחוק מזה.
הסיפור פשוט. מארק וואטני תקוע לבד על מאדים, נאבק לשרוד נגד כל מה שמאדים זורק עליו. בעוד הרעיון של הישרדות על מאדים מסקרן במידת מה, אי אפשר לומר שזה רעיון חדש במיוחד או שונה מספרי הישרדות אחרים, בסביבות קטלניות אחרות. מה שעושה את הספר הזה מוצלח הוא שילוב של דמות גדולה מהחיים, מותחן בנוי היטב ומנה מאוזנת של מדע.
נתחיל מהדמות, חשבתי שמאט דיימון עשה את הדמות הזאת, אבל אם בכלל, הוא קצת החליש אותה. מארק וואטני הוא חכם, בעל תושייה ומהיר מחשבה. הוא לא מפחד לנסות דברים ויש לו את כל התכונות של מה שהייתי קורא "מהנדס טוב", עם החברים הכי טובים שלו, פטיש וסרט דביק. הוא גם שנון ויש לו חוש הומור נהדר בדרך ממזרית, צינית אבל מתוקה. יש לו די מעט כבוד לסמכות, אבל כבוד גדול לאנשים חכמים. יש לו השקפה אופטימית ומשועשעת על החיים. אני באמת רוצה לפגוש אותו.
כאמור, גם הקצב של הספר בנוי היטב. התחלתי לקרוא בערב, ולא הצלחתי להניח את הספר עד שכבר היה בוקר. כל פעם שהקצב נעשה מעט איטי ואתה אומר, נקרא עוד שני עמודים ונלך לישון, משהו קריטי קורה ואתה חייב לקרוא הלאה.
לבסוף, המדע. אני חושב שסופרים רבים מפחדים שקצת מדע יפחיד את הקוראים, אבל לדעתי וייר עושה את זה נכון. שום דבר לא מסובך מדי, ואם אתה לא רוצה להבין משהו, אתה תמיד יכול לדלג. עם זאת, אם תבחר לעקוב אחר קו המחשבה של וואטני, זה מתגמל לראות איך המוח שלו עובד.
הספר, שהוא ספרו הראשון של וייר, אינו חסר פגמים. רשימת ראשי תיבות לא הייתה מזיקה, באיזה שלב זה מתחיל קצת להעיק. וייר מנסה לפעמים להשתמש בכלים ספרותיים שאינם פועלים (למשל, לעקוב אחרי תהליך הייצור של חלק מהציוד עד לכישלונו, כאשר כל הסיפור לא תורם לסיבת הכישלון) ויש גם כמה חולשות בעלילה כמו למשל בניית מתח משמעותי על נושא כלשהו ללא שימוש. רוב אלה מתרחשים מעבר לאמצע הספר כאשר אתה כבר מאוהב, אז קל לסלוח. אני נותן לספר ארבעה כוכבים בקלות, ואני אצפה למה שיש לוייר להציע בעתיד.

מאז ומעולם החלל והמרחבים הבלתי נתפסים שלו ריתקו אותי. בצעירותי, וגם כיום, אהבתי לקרוא על מרחבי החלל על הכוכבים ועל אסטרופיזיקה, ומידי פעם נהגתי בלילה לצאת למקומות בהם ניתן לזהות ולשנן את קבוצות הכוכבים השונות. גם כיום אני עושה את זה לעתים רחוקות. ותמיד אני אוהב להתבונן למעלה ולזהות את משושה החורף ואת משולש הקיץ, ולנסות לזכור איזה כוכבים מרכיבים את נושא הנחש ואיפה בדיוק נמצא העל-ענק הכחול ריג'ל (Rigel). והנה נפלו עיני על ספר שנראה כמו משהו שאוהב לקרוא. וזכרתי שהתלהבו ממנו בסימניה. הנה הפוגה מספרי העיון. ספר שישאב אותי לחלל העמוק.

אז קודם הקדמה: מאדים הוא אחד מכוכבי הלכת הקטנים במערכת השמש, אשר מבחינות רבות דומה לכדור הארץ, וחוקרים משערים שנמצאים בו מים וקרח רב מתחת לפני השטח. מסיבות אלו ואחרות מאדים הוא המועמד הסביר ביותר לביצוע 'הארצה' ("תהליך היפותטי של שינוי האטמוספרה, הטמפרטורה והאקולוגיה של גרם השמים, על מנת שתנאים אלה יהיו זהים, או לכל הפחות קרובים, לאלה השוררים על פני כדור הארץ"). עד לביצוע אותה 'הארצה' בדיונית, מאדים הוא מקום אכזרי לבן אנוש. הטמפרטורה בו יכולה לצנוח ל-140 מעלות מתחת לאפס. יש בו קרינה קוסמית מסוכנת, וואקום כמעט מוחלט, שליש מכוח המשיכה של כדור הארץ, חמצן בשיעור אפסי, שני ירחים, סופות חול ואבק, סלעי ענק, מכתשים, מישורים עצומים בצבעי חלודה, חושך מוחלט בלילה, ודממה. תמיד דממה.

מארק וואטני, אסטרונאוט, מהנדס ובוטניקאי, אחד מצוות מאויש מובחר שנוחת על מאדים בעתיד הלא רחוק, ננטש על מאדים לאחר שסופת אבק ברוטאלית מאלצת את חבריו לנטוש אותו בודד על אדמת מאדים השוממה. לכאורה מצב אבוד. אבל אסטרונאוט אמריקאי הוא מותג. מותג של על-אדם עם כישורים מנטליים ואינטלקטואלים יוצאי דופן, כושר יצירה, אלתור ופתרון בעיות באפס זמן ותחת לחץ קיומי.

הסופר אנדי וויר עשה עבודת מחקר מדעית מופרעת, ובמבט שטחי, לא השאיר פרט ליד המקרה חקר הכל לפרטי פרטים, בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה והבוטניקה, מה שהופך את הסיפור לראלי בצורה קיצונית. בזה כוחו הגדול של הספר. הוא מצליח לגרום לקורא להאמין שניתן להחזיר אדם ממאדים, בלי שזה ישמע מופרך לחלוטין. הוא מסביר לקורא לפרטי פרטים איך וואנטי מצליח לייצר חמצן, למחזר מים, לגדל אוכל ולשרוד (מעניין יהיה לשמוע מה יש לאנשי נאס"א לומר על הראליה הזו).

אך אליה וקוץ בה. הפירוט הסוּפר-ראלי הזה, הופך דפים רבים מידי מן הספר להסברים פיזיו-כימו-ביו-טכניים שעלולים להתיש את הקורא הממוצע, גם אם הוא מגיע מהתחום הראלי. אלא שכאן זה לא נגמר. שפע התיאורים באים על חשבון הסיפור האישי. אין כמעט שום תיאור הנוגע במצב האנושי של אדם שנמצא בשממה בלתי נתפסת ובמרחק בלתי ניתן לגישור לכדור הארץ. שום מילה על הבדידות במובן התהומי ביותר שאדם יכול לעלות על הדעת. אין שום תיאור של פחד, של אימה, של חרדה, של לילות ביעותים. שום מילה על הפלצות והטירוף שיכולים לאחוז גם באדם החזק ביותר לנוכח החשכה השוממה והנוף המתכתי האין סופי, הקפוא, והצחיח, וגם לא על המחשבות הקיומיות הצצות בהכרח אל מול ההוד הקוסמי המרהיב שהגיבור נחשף אליהם כנציג של האנושות כולה. כלום.

את השורות הכמעט יחידות שמצאתי בכיוון אני מעתיק כאן: "אבל עכשיו לא היה כלום. מעולם לא הבנתי כמה שקט לחלוטין על פני מאדים. זה עולם מדברי שאין בו כמעט אטמוספרה שתישא קולות. יכולתי לשמוע את הלמות לבי. בכל מקרה, די עם הפילוסופיה".
כמה חבל.

העניין הוא כזה. הספר הוא קריא ומושך מאוד. ספר טיסה מעולה. ספר שנכתב לתסריט מוצלח לסרט חלל אמריקאי טיפוסי ומרהיב. כדי ליהנות ממנו באופן מושלם צריך להתעלם מהקונספט של מצב ביש, רעיון מבריק, יישום אלתורי מדהים, כשל בלתי נצפה, התגברות, וחוזר חלילה. משטחיות מביכה של הדמויות, ומחוש ההומור האווילי של וואטני.
אז אם לסכם. את הסרט אני בהחלט ארצה לראות. הספר הוא בסדר. עושה את העבודה, מהבחינה הטכנית-מדעית, ואפילו מצליח למתוח פה ושם. פנינה ספרותית זה לא. אבל הוא מקבל ארבעה כוכבים, כי על אף הכל, הוא הצליח לגרום לי לקרוא את ה-250 העמודים האחרונים כמעט ברצף.