רציתי להגיד שאני הנערה שהשיבה עין תחת עין... אבל אתם תדעו שזה לא נכון, ומישהו עוד עלול להתחיל להעלות פה ביקורות על שקרים, ולא נצא מזה. אז אני כבר לא נערה. ולא השבתי עין לאף אחד. כל העיניים עדיין אצלי.
הסדרה של סטיג לארסון היתה טובה, להוציא את הנטייה שלו לחפור עד סין כדי להעביר אג'נדה די פשוטה בסך הכול. לגרקרנץ ממשיך את הקו של השלושה הראשונים ועושה את זה די בכבוד, בחסכנות סיפורית ובהתמקדות בקטעי המתח, ורואים בבירור בשני הספרים שהוא כתב עד עכשיו שהוא מצא שיטה איך לעשות את זה, ומבצע אותה ביעילות בוקית משובחת. מה לעשות אבל, שאצל סטיג זה איכשהו עבד יותר טוב, כמו שלהבדיל אייל שני לא רק חופר באופן אקסטרווגנטי אלא גם מבשל מהמם. לא שלגרקרנץ לא טוב, להיפך. הוא מהוקצע ומותח. רק שיש אצלו משהו אובווייס(ט) מדי, כולל הרצון לרכב על האוויר החם של לארסון.

בסך הכול, מומלץ. מותחן סקנדינווי יעיל, צ'ק.

כשאתה קורא את הספר החמישי בסדרה, אתה יודע בדיוק מה תקבל. זה כמו ללכת לאכול במסעדה האהובה עלייך, אי אפשר לטעות אבל גם אתה לא תופתע לקבל משהו חדש.

כמו כן בספר החמישי בסדרה אתה לא עושה הכרה עם הדמויות, אתה כבר מכיר אותן ממש טוב, כמו זוג מכרים ותיקים שלך שאתה מתעדכן מה קורה איתם מדי פעם, אותו דבר עם ליסבת ומיכאל כאן, זה כאילו פגשנו את מיכאל בפאב השכונתי שלו בחברת עלמה מצודדת לא מוכרת ואת ליסבת בתור בסופר כשהיא קונה קפה ופיצה קפואה. תוך כדי המפגש הם סיפרו לנו מה חדש אצלהם בחיים.

אז מה כן אהבתי את הספר?
בגלל שאני אוהב לפגוש מכרים ותיקים מדי פעם וללכת לאכול במסעדה האהובה עליי. אני אוהב ספרים שכשאני קורא אותם אני מרגיש שאני רץ, כי אני כבר מכיר את הדמויות, את הסגנון ואת הכיוון הכללי. אני אוהב ספרים שאני מרשה לעצמי לקרוא אותם מהר, זה אחד כזה למשל. אני אוהב ספרים שבקריאה שנייה שלהם הסיפור של חלק מהדמויות מגלה צד נוסף שלא היה חשוף בהתחלה.

ואני אוהב ספרים שחושפים אותי לסיפורים שלא הכרתי מההיסטוריה כמו את קורותיו של נגן ג'אז משנות ה-40 בשם ג'נגו ריינהארדט שהיה צועני ונכה באצבעותיו ולכן היה לו סגנון נגינה ייחודי.

אפשר לומר שהסדרה הזו מתחילה למצות את עצמה -עדיין קריא, עדיין מותח אבל משהו מתחיל להיות שגרתי וכל כך ברור שליסבת תצא מכל מצב כאשר ידה על העליונה, כך שהמתח די פוחת ונשאר "העונג" שבקריאה. בכל מקרה 3 הספרים הראשונים המקוריים עולים לאין שיעור על ספרי ההמשך ויתכן שהגיע הזמן להיפרד בספר אחרון שיתן את הקונטרה הסופית למעלליה של ליסבת ושותפה מיכאל בלומקוויסט.

טוב יותר מהרביעי, קצר וקריא. אבל ממש לא משתווה לרמות של הראשון ושל השלישי.
אם הוא לא היה חלק מסדרת מופת הייתי נותנת לו אולי ציון גבוה יותר, אבל כספר המשך של הסדרה המופתית של לרסון הספר מאכזב להפליא ולא מותח

המתח נעלם במהלך הסדרה ויש תחושה קלה שהכל מסתדר במהירות וללא מאמץ רב.