אני בדכדוך, אומרת לי הבת שלי. לא יודעת מה קרה, אבל אין לי חשק לעשות דברים, ואז נוצר מן גלגל קסמים כזה כי חוסר העשייה מדכדך אותי עוד יותר בגלל בזבוז הזמן. ככה זה, אני אומרת לה, לפחות אצלי דברים פועלים בגלים, ואני חייבת סוג של מרווחים, או בזבוזי זמן, כדי לתת מקום לעשייה. הסיפור היחיד זה להבין את התהליך ואת האופי הגלי ולא לתת לחוסר המעש מקום לדכדך אותי.
כך למשל, הספר הזה. סיימתי לקרוא אותו כבר לפני שבוע, אבל לא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות או את מצב הרוח הנכון כדי לכתוב סקירה עליו. חלק מהסיבות קשורות אלי, לעומס בעבודה, למתח הכרוך בחלק מהתכנונים, למצב המשפחתי שלי שעבר שינוי דרמטי בעקבות זה שנולדה לי נכדה ראשונה והפכתי לסבתא, ולעוד תירוצים שונים ומשונים. עם זאת יש גם לספר עצמו תרומה לא קטנה לחוסר היכולת לכתוב עליו, ומזה אי אפשר להתעלם.
איך מתחילים בכלל לכתוב על הספר? קודם כל צריך לומר שלא סתם התחלתי עם דכדוך. זה ספר שהדכדוך שורה מעליו כמו עננה אפורה בסרטים המצוירים, זו שרודפת את הגיבור ומנחיתה עליו גשם בכל אשר יפנה, על אף שאצל כל השאר מסביב קיצי וחמים ונעים מאוד. כך בני משפחת דווידסן שהם גיבורי הסיפור מצויים בתוך סערת עצב משלהם ומנסים לפלס את דרכם ממנה החוצה ולייצר סדר בכאוס שהשתלט עליהם. אריק, המספר הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי. הוא כבר בשנות החמישים לחייו, גרוש ובלי ילדים משלו. אחותו אינגה היא אם למתבגרת ואלמנה. היא עצמה פילוסופית ובעלה המנוח היה תסריטאי בעל שם שהביוגרפיה שלו ממשיכה לעניין אנשים. אריק ואינגה מנסים לפענח את עברו של אביהם שנפטר ובמקביל מתמודדים עם מאורעות ההווה שלהם - עיתונאית רודפת סנסציות מחפשת מידע שערוריתי על בעלה של אינגה, ואומן מטורף רודף את דיירת המשנה בביתו של אריק, את הבת שלה, ובעקבותיהן גם את אריק עצמו.
העלילות מתאבכות זו בזו ובשגרת חייהם של אריק ואינגה ובכל זאת אני הולכת לומר משהו שבעקבותיו אבעט את עצמי מכל המדרגות: העלילה אינה חשובה. היא קיימת, יש אנשים והם עושים דברים, אבל כמו בהיפוך תבליט לצידו האחורי, העלילה הופכת להיות הרקע, והתזוזות הנפשיות של אריק הן העיקר. הספר איטי, אפל, קודר, מלא בדימויי גוף פגועים ופגומים, דימויים קולנועיים שיוצאים מיצירותיו של מקס המנוח ומשפיעים על חיי המשפחה בהווה, תחפושות למיניהן ועוד.
זה לא רגיל שאישה כותבת מתוך דמות מספר של גבר, ובדרך כלל כשזה קורה זה לא אמין. כאן לא הרגשתי בחוסר האמינות הזאת. הקריאה המשיכה ועוררה עניין לכל האורך, על אף הקצב האיטי שבו היא מתנהלת ולמרות כל תחושת הדכדוך העמוק השורה עליו. אני אהבתי, לא בטוחה שכולם יאהבו כמוני. אולי גם אני במצב רוח אחר לא הייתי אוהבת.


















