מה אפשר לומר על שרלוק הולמס שכבר אנשים אחרים לא אמרו?
הוא שילוב של כל כך הרבה דברים, הוא יכול להיות רשע, או להיות אדיב ומנומס
הסיפורים שמה הולכים ומסתבכים עד שהקורא עצמו ממש מנסה להיות הבלש המפורסם ולהסיק מסקנות על סוף הפרשה בלי בכלל להגיע לסוף!
56 הסיפורים שנמצאים כאן הם רק ההתחלה, אבל הם מהנים וחלק קלילים וחלקם יותר כבדים
אני ממליץ בחום על הספר
הסיפור הכי אהוב עלי היה "כתם הכסף"
הספר הזה באמת מושקע, ואחרי עמודים קצרים כבר הלכתי לקנות עוד זוג ספרים בסדרה!

בודאי תהיתם לא פעם, כמוני, מה הופך סיפור או גיבור סיפורים למותג, למישהו שכ-ו-ל-ם יודעים מיהו גם אם לא קראו אפילו דף אחד בסיפורים עליו. שרלוק הולמס שייך לסוג הזה של גיבורים. אם תעצרו באופן מקרי עובר אורח ותשאלו מי זה שרלוק הולמס, 90% שתקבלו תשובה סבירה (אלא אם במקרה מי שעצרתם הוא סודאני, שיש לו בעיות יותר בוערות) כשקראתי עכשיו שוב את הסיפורים האלה נסיתי שוב לעמוד על הסיבות להפיכתו של הולמס לידוען על של כל הזמנים ונכשלתי שוב.

עלילות הסיפורים פשוטות בהחלט. מככבים בהם שניים קבועים - שרלוק הולמס שהוא תערובת מבלבלת של שחצנות והתנשאות עם נימוס וענווה, בעל יכולת התבוננות בלתי מצוייה, שנראית פעמים רבות על טבעית עד שהוא מסביר מה הביא אותו למסקנות, ומתברר שאלה יכולות טבעיות בהחלט. בנוסף יש לו יכולות התחפשות ראויות לציון, והוא, כמובן, צריך איזה ששת - מישהו להסביר לו את הברור מאליו בעיניו, תפקיד אותו ממלא בשמחה ובצניעות דוקטור ווטסון, שהוא רופא - כמו מי שהמציא אותו - וממלא את תפקיד התם שיודע לשאול. העלילות, כאמור, פשוטות ומתארות היטב את ההתנהגות הרווחת בשנים אלה: נשים היו מחוייבות לתלות מוחלטת בקרובי משפחתן הגברים, עובדים פשוטים היו בורים ונוכלים תמיד מצאו להם כר נרחב לפעילותם.

קונן דויל היה רופא בינוני, שהתחיל לכתוב סיפורים תוך המתנה למטופלים. ככותב סיפורים היה הצלחה מסחררת, וגיבורו היה כה מוצלח שבזמן מסויים הוא השתלט עליו, ודויל הרגיש שעליו להרוג אותו אם הוא רוצה להיות חופשי. הניסיון הזה - להרוג את הולמס - לא צלח ובלחץ הקוראים היה עליו להקימו לתחייה.(גם ההקמה לתחייה לא היתה מי יודע מה, מה שמלמד שיש פעולות שהן בלתי הפיכות)
שתי עובדות על דויל ראויות, לדעתי, לציון. הראשונה - שהוא התאהב באשתו השניה כשהיה נשוי. אבל בניגוד לרבים וטובים, הקשר איתה היה אפלטוני כל עוד אשתו הראשונה היתה בחיים. וזה מקנה לו איזו מדליה, אני חושבת. העובדה השניה היא שהוא היה רודף צדק והיה מעורב בעצמו בשתי חקירות. הראשונה על עורך דין ממוצא הודי שהורשע על בסיס רכילות ודעות קדומות - פרשייה שתוארה בספרו של ג'וליאן בארנס "ארתור וג'ורג'" המעניין והמומלץ.

מה אני אומרת? מקסים בעיני לשקוע בתעלומות בהן הקווים המנחים הם כסיית אשה שקרע באצבעה, ברכי מכנסיים מרופטים, מישהו מקבל משרה משתלמת בזכות ג'ינג'יותו, ובלש שאפשר לסמוך עליו שיפתור את התעלומה בכלום זמן כמו הודיני הנחלץ מהכבלים.
ומה עוד? אולי דויל הוכיח שבתוך עובד בינוני במשרה בינונית מסתתר איזה גאון ששואף להתבטא, אם תרשו לו...

"לאחר שמוציאים מכלל חשבון את הבלתי אפשרי, הרי מה שנותר - בלתי סביר ככל שיהיה - הוא האמת"

ביליתי את הקיץ בין השאר בקריאה של חמשת הכרכים של שרלוק הולמס, והתענגתי.
מה שמדהים בשרלוק הולמס הוא שאנחנו 127 שנים לאחר כתיבת הסיפור הראשון (והטוב ביותר לטעמי) של שרלוק "חקירה בשני" (ואחת הפעמים הבודדות ששם הספר המתורגם יצא מוצלח שכזה) – ועדיין אחרי 127 שנים המונים קוראים אותו ונהנים, מבוגרים-ילדים וילדים-ילדים!
אפילו על שר-הטבעות (עדיין המקום הראשון שלי) המאוחר הרבה יותר והפנטסטי הרבה יותר, בני נוער מתחילים לדלג (או לא להבין), ואילו שרלוק ממשיך למשוך אותנו.

סר קונן דויל יצר במו קולמוסו, דמות להערצה – הגדולה שלו שהוא יצר מודל להשראה שהשפיע על חייהם של רבים, וסביר להניח על החיים של כולנו.
כמו המהנדס של ז'ול וורן באי התעלומות, שבזכותו המוני נערים הבטיחו לעצמם שיהפכו מהנדסים שיהיו גדולים, כך גם המוני הבלשים והחוקרים הפורנזיים, מדענים, ופרופסורי תורת משחקים ולוגיקה חבים את השראתם לשרלוק.
אין קסם יש היגיון, אין אלתור יש שיטתיות, אין חובבנות אלא מקצוענות, לא רוחב ורדידות אלא צרות והתעמקות – זה מה ששרלוק לימד אותנו.
וכמו ז'ול ורן – קונן דויל דמיין, חשב וכתב על כל זה – לפני שהיה משהו שכזה. סיפורו הראשון נכתב שנה לפני הרציחות של ג'ק המרטש, והחובבנות של חקירות המקרה שהסתמכו על עדים ומזל בולטים במרחקם משרלוק הדדוקטיבי.

נראה לי גם שחלק מסוד המשיכה של שרלוק, הוא שהוא לא גיבור-על, הוא אנושי, אומנם מוזר, אבל כל תכונותיו הם בהישג ידינו, אם רק נתאמן.
נכון הוא מתאגרף, אבל הוא חוטף גם, ונכון הוא חכם אבל הוא גם נכשל פה ושם, והוא צריך לעבוד קשה כדי להכיר את האפר של כל סוגי הטבק באנגליה... אז אם היינו ממש רוצים היינו יכולים להיות גם שרלוק.

אבל כמו שאני עד היום מהופנט כשמגיע אלי בעל מקצוע שהוא מקצוען אמיתי, ועושה את הדברים כל כך קל – עדיין אני חושב שלמרות שכולם חולמים להיות שרלוק, אנחנו נסתפק בלהיות ד"ר ווטסון, להיות ליד שרלוק להעריץ וללמוד.

זאת כמובן לא ביקורת על הספרים – כי אי אפשר לבקר משהו כל כך קרוב למושלם.

"הפיתוי ליצור תיאוריות ראשוניות על סמך מידע חלקי הוא קללת המקצוע שלנו."

"יופי שרלוק..." קריאתה של אמי הדהדה לי בראש כשפתחתי את הכרך א' המהודר, המאגד חלק מסיפורי שרלוק הולמס.
הייתי בת 6 ומאחר שראיתי את הסרט הראשון על הבלש המהולל, החלטתי שבילוש הוא הייעוד שלי בחיים ובדרך הרסתי את נעלי העקב של אמי. יחד עם שכנתי ראינו עקבות חשודים בגינת הירק שלהם. השכנה (שהייתה גדולה ממני בשנה) טענה כי מישהו ממשפחתי גונב להם את התותים מהערוגה. מכיוון שברוב פיקחותי הנחנתי שהעקבות שייכים לאישה ולא לגבר (לפי מידת העקבה, עומקה וכו' - הסרט היה טרי מאוד בראשי...) ופסלתי את נעליי בשל מידה קטנה מדי, הוצאתי את כל נעלי העקב של אמי מהארון והשוותי נעל-נעל עם העקבה באדמה השחורה והלחה של הגינה. הוכחתי את טענתי והשכנה התרשמה למדי מכישורי ההיקש שלי...
עברו שנים ולא פיתחתי קריירה לא במשטרה ולא בבולשת, אך לבלשים פרטיים תמיד תהיה פינה חמה בלבי ובעיקר להולמס, אבי הבלשים כולם, הולמס ששמו ידוע ומוכר לדורות של אנשים שבלעו בשקיקה את הסיפורים על הבלש המחונן.
התרגום החדש מקסים בעיניי ומעביר את רוח התקופה והמקום בנאמנות מבלי להעיק. מה שמייחד את ההוצאה המחודשת הוא סדר הופעתם של הסיפורים כפי שפורסמו במקור, בסוף המאה התשע עשרה, דבר נפלא והגיוני, שמשום מה וויתרו עליו בהוצאות קודמות. עיצוב הכריכה הקשה בסגנון סמי-עתיק, גם הוא נפלא.
מבחינתי סיפור בלשי מוצלח הוא סיפור בו אני לא מצליחה לזהות מי האשם או לפחות לא מצליחה לזהות אותו בהתחלה. הגדולה של סיפורי הולמס היא כי בחלק מהסיפורים, גם כשזיהיתי את הפושע בקלות, הדבר לא פגם בהנאה, בשל התהליך הלוגי ובעיני זה המון.
אי אפשר שלא להשוות את הולמס המודרני, אראסט פנדורין, עם אביו הרוחני. לטעמי "הבן" התעלה על "אביו", אך כמובן דעתי משוחדת לחלוטין שכן אם הייתי חייה בתקופתו של פנדורין, קרוב לוודאי שהייתי הופכת לסטוקרית מטורפת של הבלש הצעיר.
מי שאוהב את הז'אנר לא יוכל להתנתק ולמזלם של אלה שלא יכולים להרשות לעצמם לקרוא ברצף את הספר, הסיפורים עצמם קצרים למדי וכך אפשר להימנע ממתח מיותר.
ואי אפשר שלא לסיים במשפטו המפורסם של הולמס:
"כלל חשוב אצלי הוא כי לאחר שמוציאים מכלל חשבון את הבלתי אפשרי, הרי מה שנותר - בלתי סביר ככל שיהיה - הוא האמת." עמ' 237, "הרפתקת נזר התרשיש"

בעקבות כמה נפילות בלשייות קודמות ורגע לפני שאני נוטש את הז'אנר הבלשי לאנחות החלטתי לחזור למקורות ולבדוק אם באמת מאסתי בכל אותן תעלומות מסתוריות בעלות פתרון אחד ברור או שסתם היה כאן רצף של חוסר מזל.
שרלוק הולמס הוא אכן בלש מבריק, כמו שזכרתי מכלבם של בני בסקרוויל אותו חרשתי בילדותי. הוא מבחין מיד במעמדו החברתי של האדם העומד מולו, כמו גם במצבו הנפשי (פסיכואנליזה לשמה!) ובדברים שהשתנו בחייו בימים האחרונים. בדר"כ הוא מסיק זאת מכתמי צבע על הנעלים ושארית אפר על שרוול המקטורן.
בקריאת הספר יש מספר תענוגות, אותם אמנה אחד לאחד:
* הסיפורים קצרים ולא דורשים זכרון לטווח ארוך של מהלך העלילה, השמות וכו'. אפשר להכנס למיטה, להתכרבל מסביב לסיפור אחד או שניים וללכת לישון מסופק.
* הפתרונות טובים ברובם ולא חוזרים על עצמם. גם אם הצלחת לנחש את התשובה לשאלה מדוע ילל חתולה של סוכנת הבית באישון ליל, עדיין תשמח לשמוע את ההסבר של הולמס לשאלה זו משום שהוא הרבה יותר מפורט ומקיף משדמיינת.
*הסיפור כתוב ישר ולעניין, ללא תיאורי נוף או הלך רוח הנמשכים על פני עמוד וחצי וכל כך אהודים על הסופרים בימינו. ולמרות כל הפשטות הזו, הניגון היבש של הסיפור לא הרפה ממני והמשיך לנגן בראשי גם אחרי שהנחתי את הספר, לפעמים לאורך לילה שלם.

לסיכום הנושא- מומלץ מומלץ מומלץ ! ! !

ועוד דבר קטן- אם יש לכן בן בגילאי העשרה ואתם מעוניינים להכניס אותו בשערי עולם הספרים, יתכן שזה הספר שאתם מחפשים.

לא רבים יודעים אבל יום ארבעה במאי הוא יום חשוב. רוד איילנד הכריזה עצמאות, נפוליון הגיע לאי אלבה, האצ"ל פרצו לכלא עכו, מרגרט תאצ'ר התמנתה כראש ממשלת בריטניה. כל אלה הם אירועים קטנים. ידועים, אך שוליים.

האירוע החשוב באמת הוא מותו של שרלוק הולמס. ארבעה במאי הוא היום שבו הבלש המהולל נפל במאבקו עם הארכי-פושע מוריארטי ומצא את מותו במפלי רייכנבך האימתניים בשוויץ.

נכון, נוקדנים יגידו שהולמס קם לתחייה לאחר מכן, בלחץ הקוראים, שלא רצו שקונן דויל יכתוב בשלווה את ספרי העיון שהוא כל כך רצה לכתוב ושאיש לא העריך. ובכן, ארבעה במאי הוא יום מותו הראשון של שרלוק הולמס.

שרלוק הולמס.
מה נותר לנו לאמר על שרלוק הולמס ?
שרלוק הולמס הוא שילוב של הטוב, הרע והמכוער.
שרלוק הולמס הוא שילוב של הפרופסור המנומס עם הנרקומן הפרוע.
שרלוק הולמס היה ונותר אחת מהדמויות המרתקות והמפתיעות ביותר בז'אנר סיפורי התעלומות, דמות שידעה לרתק ולגרום לכולנו לרצות להיות בלשים, שידעה לעשות את המלאכה ולתפוס את הרעים.

בספר הראשון בטרילוגית כל סיפורי שרלוק הולמס, מביא לנו דוקטור ווטסון עם החשיבה הצפויה והאופיינית שלו, את מיטב הסיפורים הלא צפויים ולא אופייניים שראיתי מעודי.
סוף סוף, ספר תעלומות נטו, ללא רומנטיקה, ללא תוספות בלתי נחוצות, רק מאבק של מוח במוח כשאנחנו, הצופים, נהנים מההיסקים פיקחים ומההתחכמויות של הבלש האגדי.

הספר הוא חובה לכל אוהבי התעלומות ומומלץ גם לכל מי שרוצה להתנסות בז'אנר - הסיפורים הם קצרים, קלילים ולא מסובכים.

חשרת עננים מקדירה את שמינו לאחרונה. ערפילי האשמות הדדיות וביקורת נוקבת מעיבים על זַכּוּת קהילתנו ואושרה. על כן חשנו לנכון להביא כנגדנו את תפארת גאונותו של החכם מכל אדם, מר (במיל') שרלוק הולמס.
דמות מופלאה זו המהלכת ברחובותיה הערפיליים של לונדון רבתי, צופה בעין בוחנת בכל משוגות האדם הקטן, תוכל לשמש לנו כדוגמה ומופת לחכמה ולשימושיה המפליגים בחיי היומיום. כשרלוק המגלה רמזים בכל אשר יפנה ודבר איננו נמלט ממבטו החד, כך אנו הבטנו מפינתנו הצנועה אל דל"ת אמותינו הסימנייתיות.
פפריקה והאופה בתלתלים, הלא הן אנחנו, איננו אושיות גדולות. ולמרות זאת נרשם לזכותנו מספר הישגים לא מבוטל. בתור למדניות המשקיעות את מיטב זמננו בהרחבת והעשרת אופקינו בחיים ובכלל, אנו חשות כי לעתים אנו מבחינות בפרטי מציאות העלולים לחמוק מעיניהם של העוסקים בדבר. כקוראותיו הנאמנות של צ'רלס דיקנס, פיודור דוסטיובוסקי ודומיו, כותבות אנו ביקורות - מדודות מילה בפלס - הפורשות את העולם המופלא הנגלה עלינו ביציר האנוש המפעים הנקרא ספר.
צניעותו המופלגת של הבלש המהולל מלמדת אותנו שיעור על התמודדות בחברה שאינה מעריכה אותנו כראוי, המנמיכה את ישותנו וקיומנו. לעתים ניתקל, ואף באתר חביב ומשפחתי זה! באנשי זדון האינם משלימים עם שמחת החברות הפשוטה, וחשים צורך לשפוך זעמם על הנקרה בדרכם. בטוחנו שבהסברה איטית ונעימה, כלפי הטועים והמתקשים להבין, נשיג את מטרת השלווה אליה נכסוף.
חכמתו של שרלוק עולה בבירור על מידת האינטליגנציה של סובביו. אך שרלוק אינו מתייהר לעולם. כמוהו אף אנו. לעולם לא ניקח דברי צדק אותם אמרנו כהוכחה לעליונותנו על האחר, ותמיד נזכור ונשתדל להחכים את הנבער בחכמת הדורות הקדמו לנו, אותם לצערנו מכירים מעטים הנכונים לקרוא את אוצר החכמה האמיתי ואינם שקועים בהבלי הבורות הנבערת והרדודה הנפוצה בימינו.
שרלוק הולמס עבורנו, כל אחת במקומה היא, היווה מודל והשראה נעלה לכח שיפוטנו והחלטותינו. כאדם שקול ומבחין, בוחן הוא את השקפות בני האדם ומקיף מכיוונים שונים את יכולות המציאות, ואף כי נוטה הוא לעתים להיתקל במציאות הקשה לדמיין שיכולה להתרחש, מוצא הוא בכוחות החכמה את המוצא האפשרי מהמצב.
כך רואות אנו את חילוקי הדעות הנוצרים סביב שאלות עבות משקל לגבי קהילתנו כדברים סבוכים שלא תוכל כל עין לפותרם.
אך בשאלות רבות מביניהן יד רגישה תוכל לחוש את המוצא המיטיב מסבך הקשרים.
על כן מכריזות אנו על רצוננו והתנדבותנו לעסוק בזמננו הפנוי בפישור בין סוגיות העולות ונוצרות, ובאיסוף זרדים עדין נוכל לפעול לכיבוי השריפה. כשצדודית בלשנו האהוב עומדת למול עינינו, נאמר כי לכל מחלוקת עצה, ולכל כינור מנגינה.
אוהבותכם, פפריקה והאופה בתלתלים.

שרלוק הולמס הוא חבר נאמן (ממש כמו ווטסון בשביל הולמס). באמת. הוא תמיד נמצא שם על המדף, קורץ, מעשן, מעניין, איש אמת. כאילו מושלם אבל טועה, גאוותן אבל גם ענו, דקדקן אבל מפספס.
בסיפורים יש הרבה ידע, מגוון מעמדות, טיפוסים, אנשים. יש להם אופי מוסרי חזק אבל לא צדקני, ומסביב לונדון של סוף המאה ה-19 והנופים של אנגליה.

״זה לא ילך ווטסון! צחק. הבה נטייל לאורך הצוקים ונחפש ראשי חץ מאבן צור. לכך יש סיכוי רב יותר מאשר למצוא נקודת אחיזה בבעייה שלפנינו. להעביד את המוח ללא חומר מחשבה מספיק זה כמו להאיץ מנוע ללא כל עומס. זה הורס את המנוע. אוויר ים, שמש וסבלנות, ווטסון, והשאר יבוא מאליו״