אחת הבעיות הכרוכות במגורים במקום קטן היא המשאבים הדלים של הספריה. יש עוד בעיות, כמו תחבורה ציבורית גרועה, חוסר פריסה של סיבים אופטיים וצורך לנסוע לעיר הגדולה אם צריך במקרה בדיקת קורונה. יש גם יתרונות במגורים במקום קטן, כמו זה שכולם מכירים את כולם, או שזה בעצם עוד חיסרון. אבל כן, יש כמה דברים טובים, כמו קהילה, ערבות הדדית, שקט יחסי, וטרמפים שמחפים על העדר תחבצ ועל הבלאי הגדול של המכוניות.
בהעדר ספריה ראויה לשמה, אין לאדם הסביר ברירה אלא לקבץ ספרים מן הגורן ומן היקב, ממעלה אפרים ומיוקנעם, ומכל מקום על פני האדמה שבו פיזרתי את תועפות האחים שלי. ואחי היוקנעמי אוהב ריצ'ר ובלאדאצ'י. זה מה שיש לו, וזה מה שמגיע אלי. מה שטוב בריצ'ר זה שאת יודעת מראש מה את הולכת לקרוא, ולכן קניה של ספר שלו אינה מהווה חתול בשק. ברור מה יהיה המתווה הכללי, ההבדל הוא רק בפרטים הקטנים.
ובכן, איש גדול נוסע באוטובוס גדול בארצות הברית הגדולה, ואז יורד בעיירה קטנה על הדרך בדיוק בזמן כדי למנוע שוד קטן שתוכנן להתבצע על איש קטן. סוף סיפור. או שלא. שכן במקרה הזה העניינים הולכים ומסתבכים משום שהעיר אולי קטנה, אבל יש בה מקום לשתי מאפיות גדולות. כמובן של מדינות חוץ ולא של אמריקאים טובים ותמימים. מכאן העניינים מסלימים במהירות.
ריצ'ר הוא ריצ'ר, צ'יילד הוא צ'יילד, ולכן יש בספר הרבה תיאורים של מרחב אורבני, מחשבות פרקטיות על תכנון המרחב והערכות, הרבה מכות, ובחורה אחת שהיא לוחמת ברחוב ולוחמת במיטה. עם זאת, השעיית האמון הנדרשת הולכת ומתגברת ככל שהספר ממשיך, ובסופו של דבר גם הקורא נותן האמון ביותר משפשף עיניו בתדהמה אל מול ההתרחשות שנראה שהסופר המציא אותה ולא קרתה באמת. טוב, זה באמת מה שקרה, כי זו ספרות בידיונית. אבל מטבע הדברים של ספרות בידיונית זה שמרגיש שהיא אמיתית תוך כדי קריאה, ורק בדיעבד אמורים להרגיש בפערים. נכון שכבר היו סיפורים מוזרים מזה, ע"ע "61 שעות", ועדיין היה טוב ועדיף בעיני אילו הספר היה נשאר במרחבים הבטוחים יחסית של איש גדול שאין לו מה להפסיד שמציל איש קטן שיש לו הרבה מה להפסיד, ואז שלום ותודה וחזרה לגריהאונד.
מצד שני, קוראים מה שיש ואומרים תודה. אז אמרתי.


















