אומר מראש, לא קראתי את הספר, לא כי לא רציתי אלא כי אי אפשר. מה שכן ניתן לעשות זה לשמוע אותו ואכן שמעתיו.

המילה סטאלג פירושה בגרמנית מחנה שבויים. זוהי סדרת ספרים שפורסמה בשנות השישים שעסקה בנושא יחסים בין שבויים ושבויות לשובייהם הנאצים בתקופת מלח"ע השנייה. הספר הנ"ל הוא אחד המפורסמים שבסדרה אם לא הידוע שבהם.

לספר התוודעתי אחרי שראיתי שמישהי חיפשה אותו ברשימת הספרים המבוקשים של סימניה. מייד הסתקרנתי כי אך אפשר שלא אחרי כותרת כל כך פרובוקטיבית. מה המשמעות שלה? האם הסופרת הייתה באמת כלבתו של הקולונל לפי הפירוש המילולי של המשפט או שיש לעניין כוונה אחרת? תמונת השער של הספר עוד יותר מרדנית: אישה בחזייה, נראית כסובלת, ועליה סימני הצלפת שוט וסימן צלב קרס על המצח. גם חיפוש אחרי סופרת בשם מוניק קורנו מגלה שזה שם בדוי ואין באמת סופרת כזאת.

עד כמה שזה נראה לנו צעקני בימינו, אתן ואתם יכולים ויכולות לדמיין כמה צעקני זה היה בשנות השישים כשהספר פורסם, קראו לו ספר תועבה, ועד כדי כך שאחרי שהוא פורסם מייד נעשה ריקול לכל הספרים. אמרו שהוא משחית את הנוער. שרדו מספר חד ספרתי של ספרים שהספיקו להיקנות על ידי צעירים חובבי הז'אנר ומאז עותקים אלו הגיעו לידי מספר זעום של אספנים. למיטב ידיעתי אפילו לספרייה הלאומית אין עותק שלו.

לכן אי אפשר לקרוא אותו, מציע לכם גם לא לנסות כי אין להשיג אותו. אך מה שכן אפשר לעשות זה לשמוע פודקאסט של שליישית חברים שמקריאים ותוך כדי משוחחים על הספר. הם שאלו עותק מאספן שמחזיק עותק של הספר ברשותו. (חפשו "סטאלג" באפליקציית הפודקאסטים החביבה עליכם או גלשו אל staleg נקודה co נקודה il)

הם מקריאים פרק אחרי פרק ותוך כדי דנים על מה שנקרא, אומרים את דעתם, נרגשים, נחרדים ונפעמים מהקשיחות והבוטות של הספר, מהיצר האנושי לשרוד שמפגינה ננסי גיבורת הספר ומאכזריות הנאצית שמפגין קולנול שולץ (וחברותיו וחבריו יש לומר)

ועל מה הספר בכלל? הספר מספר על אישה צרפתייה בשם ננסי שעולמה משתנה כאשר הגרמנים כובשים את צרפת. בעלה האהוב אנרי נלקח ממנה על ידי הקולונל לאחר שננסי העזה להתחצף אל האחרון ולהשפילו בפני חייליו (או כך הוא ראה את פני הדברים).
ננסי מספרת לפסיכיאטר שלה את כל הסיפור, בלי להשמיט אף פרט, ומספרת מה קרה, מה הרגישה ומה חשבה, אחרי שהקולונל לקח אותה איתו בחזרה לגרמניה, בשל התואנה שהיא "מרגלת חשובה" וכל מה שאירע בחווילה שלו. ועם כל התיאורים של ננסי, אני יכול לומר שהספר הזה יותר שערורייתי ממה שציפיתי שהוא יהיה.

אני אסכם בתיאור של הספר שאחד משלישיית המגישים אמר בפרק ה-3 של הפודקאסט: "הספר הזה טוב יותר ממה שהוא היה אמור להיות". אני מוכרח להודות שאני מסכים איתו.

כל פעם אני מופתע מחדש מכמות הסיפורים המטורפים שמלחמת העולם השנייה הצליחה לייצר, ותמיד כשאני חושב שזהו, אין יותר סיפורים כאלו שהם כאילו לקוחים מספר בדיוני כלשהו (הדוב וויטק שלחם עבור הבריטים, מבצע קציצה, הסיפור משוגע של יאנג קיונג ג'ונג הקוראני שבתור שבוי מלחמה לחם עבור היפנים, הרוסים ולבסוף עבור הגרמנים ויש עוד), אני מגלה שיש עוד אחד כזה, וגם הוא אמיתי לחלוטין.

גם הסיפור הזה הוא ספר על גבול המדע הבדיוני: מרגל יהודי בשירות הצבא הנאצי?! יכול להיות דבר כזה?
אבל מסתבר שאכן היה הדבר. סיפור על פטריוט גרמני, אדם שאהב את מדינתו בכל נפשו בו, שירת אותה במלחמה הגדולה ולרוע מזלו נולד להיות יהודי בתקופה הכי לא מתאימה בהיסטוריה, שמו היה פאול פאקנהיים. אדם כה תמים עד שכשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא ביקש להתפקד לצבא הגרמני מחדש, בלשכת הגיוס צחקו לו בפרצוף.
הוא נשלף מתוך מחכנה ריכוז שבו שהה, עבר קורס הכנה מזורז ב"איך להיות מרגל" ונשלח לא"י לרגל עבור הנאצים בתמורה להבטחתם לדאוג לרווחת אימו הקשישה.

מה שאני אוהב בסיפורי היסטוריה שהם מלמדים אותי פרטים שלא ידעתי, למשל שהיו שני ארגוני ביון גרמנים שהייתה בינהם יריבות מרה: אחד מקצועי (אבוהר) ואחד נאצי (אס דה)
ה-אבוהר הוא זה שרקח את התוכנית מכוון שחשב שמרגל יהודי יסתווה טוב יותר באוכלוסיה יהודית בא"י כפליט מבין אלפי פליטם אחרים שהגיעו לא"י באותה תקופה. ארגון זה יכל לחיות עם העובדה שיהודי משרת עובר גרמניה כל עוד זה לטובת המאמץ המלחמתי.
הפרט האמיתי והלא יאמן הוא שמה שהכשיל את כל התוכנית היה ה-אס דה, הוא הדליף לבריטים שמתוכנן להגיע מרגל גרמני לא"י כך מראש לפאקנהיים המסכן לא היה סיכוי להצליח.

סיפור בלתי יאמן על קורותיו של פאול פאקנהיים והריגול הכושל (שלא באשמתו) לטובת גרמניה הנאצית בעל כורחו במלחמת העולם השנייה.

בשנייה שראיתי את הכותרת של הספר חשבתי על מיסטיקה או רוחניות, מלאכים בשמים? לא הבנתי למה הכוונה. רק קריאה של הכותרת משנה וקריאת התקציר הבנתי על מה הספר, וקריאת הספר כולו גרמה לי להבין שאכן האנשים עליהם מדבר הספר היו מלאכים עבור תושבי מדינת ישראל בזמן מלחמת העצמאות.

מדינת ישראל הצעירונת הייתה צריכה להמציא את עצמה מבחינה צבאית לתוך מלחמת קיום, לבנות הכל מאפס תוך כדי מלחמה, אמיתי עד כמה שזה לא נתפס.
לטוס זה לא עניין פשוט בכלל ואתה צריך לרכוש את ההכשרה שלך במקום כלשהו , אם אין לך מטוסים ואין טייסים אז אין לך חיל אווירי. וכך במלחמה לא היו לישראל טייסים ישראלים כלל, רק שני צברים הוכשרו כטייסים ואכן טסו במלחמה, עזר ויצמן ומודי אלון, כל השאר היו המתנדבים, מילה משמעותית לאורך כל הספר.

המתנדבים היו יהודים ברובם אבל גם חלקם לא, מתנדבים גם על פי השכר הזעום שקיבלו אבל גם חלקם היו שכירים. הם היו טייסים, מהנדסי טיסה, אנשי תפעול. הם היו מארה"ב , מדרום אפריקה, מקנדה, מבריטניה, וגם אייבי נתן אחד מהודו.

הספר מסביר למה מישהו יסכים להתנדב להילחם במלחמה שלא שלו, תוך סיכון חייו בשביל ארץ שרובם לאחר מכן בחרו שלא להשתקע בה. הוא מתאר את ההתקפות האוויריות הראשונות והאחרונות לפרטי פרטים, איך ייתכן קרב אוויר שבו מסרשמיט מתוצרת צ'כיה/גרמניה רכוב על גבי טייס אמריקאי נלחם בספיטפייטר בריטי המוטס על ידי טייס מצרי. על ההווי של הטייסת הראשונה ששפת האם שלה הייתה אנגלית, על כמויות האלכוהול שנשתו בפאב המקומי ליד שדה התעופה הזעיר בהרצליה שהיה חבוי בתוך פרדס, איך בשקיעה המטוסים נחתו אחרי הקרב והטייסים יצאו לשכוח ממה שראו בלילה באותו פאב.

ודבר נוסף, הספר מספר פרט שלא הכרתי, על תרומת של צ'כוסלובקיה באותה מלחמה. הצ'כים סיפקו לישראלים נקודת קפיצה לתוך ישראל, נקודה שכמעט אף אחד לא הסכים לספק, גם בתשלום. באותה שדה תעופה קטן מחוץ לפראג תוקנו, תודלקו הועמסו ושופצו מטוסים בדרכם לישראל.

כשתושבי תל אביב של שנת 1948 הביטו לשמיים וראו מטוס עם מגן דוד מפיל מטוס תובלה מצרי, הם באמת חשבו את הטייס, מודי אלון למלאך שהגיע להגן עליהם, כנראה בשנת 1948 בארץ ישראל באמת היו מלאכים בשמים.

יש ספרים שהם כמו סרט אקשן, סנצה רודפת סנצה, פסקה רודפת פסקה, פרק רץ אחרי פרק, כך היה "הפיראטים" מבחינתי.
הוא תפס את עיני מכוון שנושא המסגרת מרתק אותי, תקופה שבה להיות שודד ים היה מקצוע ועוד מקצוע לגיטימי ונועז. על רקע תקופה זו רומן היסטורי זה מתרחש. בים הקריבי, בזמן שבו כל האזור נשלט על ידי ספרד מעצמת העל, ישנו אי אחד בודד שעליו חולשת אנגליה ושמו ג'מייקה. באי הזה ישנה עיר נמל ססגונית ששמה פורט רויאל ואליה מגיעים טיפוסים מהעולם הישן לצד פיראטים במסווה מהעולם החדש שפועלים בה.

לגיבור הספר ששמו הוא קפטן האנטר ונאמר עליו שהוא אמריקאי שלמד בהרוארד (לפני ששני מושגים אלו הפכו לשם דבר), מזדנבת שמועה שישנו אוצר בלום על אוניית מלחמה ספרדית שעתידה לחזור בקרוב לעולם הישן. הוא לא מצליח לעמוד בפיתוי ומגבש סביבו צוות לעניין לביצוע השוד.

הסופר ביצע תחקיר בכתיבת הספר ושילב פרטים מעניינם אודות עולם הספנות של אז כגון איך להפליג לתוך מפרץ רדוד בעזרת צופה מהתורן העליון כשאתה נרדף, איך לשוט בשקיעה כשהשמש מולך ומסנוורת אותך ואיך להתחמק מאוניה שמזנבת אותך כשהרוח לא נושבת לכיוון שאליו חשקה נפשך להגיע.

ואם קפטן האנטר היה שואל אותי האם הסיפור מעביר היטב את רוח התקופה הייתי עונה לו כמו שאר פקודיו לאורך הספר: "איי איי קפטן!"

זה ספר המבוסס על סיפור אמיתי שבו המחבר לקח לעצמו הרבה חופש אומנותי כדי לכתוב אותו. פשוט מאד כי מעט עובדות ידועות על הסיפור. שהייתה נערה אינדיאנית, אולי אישה, שחייתה לבדה על אי בודד באוקיינוס השקט בין השנים 1830 ו-1850. לא היה יומן שנשאר מאחור, או מישהו שיבין אותה וירשום את קורותיה, פשוט כי היא הייתה היחידה שנשארה מהשבט שלה, והאחרונה שדיברה את השפה שלו וכך כשהגיעה לציביליזציה, אף אחד לא הבין אותה.

היא לא נתקעה על האי, היא גדלה בו וחייתה בו עם שבטה לאורך כל ילדותה, אך כמו בסרט המפורסם "שכחו אותי בבית", גם כאן נוצר המקרה המוזר בו היא נותרה לבדה רק עם אחיה הקטן על האי.
האחרון אף הכריז על עצמו כשליט האי על אף שהיה ילד קטן שכן לא היו גברים אחרים עליו אך הוא לא שרד זמן רב וכך אחותו הנערה נותרה בודדה.

כמו הרבה ספרים בהם הגיבור הוא כמעט הדמות היחידה, הסיפור מסופר מפי הנערה תוך כדי נסיון לתאר מה חשבה ואמרה. את הזמן כימתה במספר ירחים שחלפו, את הכיוונים הכירה לפי כיוון שקיעת השמש.
הקשר של הנערה עם הטבע מתואר באופן נפלא בסיפור, פשוט זה כל מה שהיה לה, יחסי אהבה שנאה עם להקת כלבי בר שחיה על האי, החמלה שהייתה לה אל לוטרות הים שציידי פרוות רוסים ואלואיטים הגיעו כדי לצוד אותן לשם פרוותם, התמנון הענק שהיא חמדה בבשרו, פילי הים שבשינהם החדות היא חשקה על מנת להכין חניתות והקורמורנים אחריהם עקבה על מנת להשתמש בנוצותיהם, כדי להכין שמלה, כדי להתגנדר שכן להרגיש יפה זה חשוב גם כשאתה לבד בעולם.

על הספר שמעתי מפי חבר שהוא אומן בכישורי הישרדות בטבע והספר אכן מיטיב לתאר כישורים כאלו מצד הגיבורה, מאיסוף צדפות וייבושן ועד שימוש בצמחים מסוימים כדי לסמם את אויביה כלבי הבר.

ואחרי שגומרים לקרוא את הספר, ומחפשים ברשת את הפרטים הנוספים, מתגלה האמת העצובה שתמיד התרחשה בסופו של דבר, שהתרבות האינדיאנית פגשה את התרבות המערבית, הגוף של האנשים הפשוטים יותר לא עמד בקצב החיים של האנשים המערבים, והאינדיאנים לרוב (כמו במקרה של הנערה) לא שרדו הרבה מעבר כדי להמשיך את סיפורם.

כל מי שאי פעם הלך לשירותים, מכיר את המוצר הזה של חברת פלסאון, ניאגרה לבנה להדחת מי האסלה. בשנות ה-60 כשפלסאון, חברה לייצור מוצרי פלסטיק מקיבוץ מעגן מיכאל, התחילה את דרכה, הניאגרה הזאת הייתה אחד ממוצריה הראשונים וכמו רוב מוצריה בתקופה זו, הם היו למעשה ייצור מוצר קיים, שידרוגו, שיפורו וייצרו מהחומר העולה החדש של אותה תקופה, הפלסטיק.

הסיפור מספר את קורותיו של המנהל הכללי הראשון של החברה, איציק קנטור שהוא גם מחבר הספר, הספר מסופר מנקודת מבטו ואת חוויותיו בחברה.
החלק הראשון של הספר מספר איך קנטור נולד ב-1926 וגדל בפרדסים של כפר סבא, שירת בחיל הים במלחמת העצמאות, ולבסוף לאחר הקמת המדינה הצטרף לקיבוץ מעגן מיכאל ביחד עם רעייתו הטריה. כשרונו הטכני הוא שהביא אותו להיות חלק מהקמת חברת פלסאון, שבתחילתה עוד הייתה ענף מתוך ענפי הקיבוץ.

החלק השני מתאר איך לקח על עצמו את תפקיד המנהל שאחראי על פיתוח ושיווק, וכמו שהוא מיטב לתאר, שני החלקים שזורים זה בזה בחברה חדשה שממציאה מוצרים חדשים כל הזמן. הוא מתאר כיצד הגיע לכל מקום בעולם כדי לבנות לפלסאון תשתית שיווקית מתאימה כדי למכור את מוצריה, ולא חוסך בתיאור הכישלונות וההצלחות. קיוותי לקרוא יותר על תחום הפלסטיק וייצורו אך מקווה שהקנטור עסק בעיקר בשיווק ומכירות הספר פחות מתמקד בפן זה.

דבר נוסף שהספר מתאר יפה הוא את הדילמות שהיו קיימות אז וחלקן אני מניח גם כיום קיימות לקשר שבין הקיבוץ והתעשייה כמו למשל עבודת שכירים מול חברה של חברי קיבוץ בעבודת המפעל, האם המפעל צריך להתנהל כענף בפני עצמו או כחברה בע"מ, האם מפעלים בקיבוצים צריכים להתחרות בינהם בארץ או לא, האם החלטות בניהול המפעל צריכות להתקבל באופן ענייני ומקצועי או על פי ניהול הועד המנהל של הקיבוץ (האם לתת לחבר קיבוץ לטוס לנסיעת עסקים לחו"ל רק מפני שאף פעם לא טס, מקרה שקרה)
משפט אחרון, בסופו של הספר קנטור מתאר איך עזב את משרתו לאחר 20 שנה בתפקיד לאור לחצים פנימיים בקיבוץ שאמרו מתחת לפני השטח, שהבקרה היחידה על תפקיד מסוים והאם חבר מבצע אותה בצורה נאותה היא רוטציה בביצוע התפקיד, הזכיר לי מאד ביקורת מסוימת מתחום אחר על מישהו מסוים מאד.

אני מעריך שהחברה המתוארת בספר זה, זאפוס שמה, הינה פחות מוכרת לרוב הישראלים. פשוט כי אנחנו פחות מזמינים ממנה, מזמינים לרוב מאליאקספרס ומאמזון.
ואמנם זאפוס (מלשון המילה הספרדית זאפטוס כלומר נעליים) היא חברה מיוחדת שכן היא חרטה על דגלה עקרון אחד פשוט ומוביל שהוא הענקת שירות לקוחות בלתי נשכח, אחד שגורם ללקוח להגיד "וואו" (העקרון הבא אחריו הוא כמובן הבאת רווח נקי לבעלי המניות שהחל משנת 2009 היא לא אחרת מאשר אמזון)

מאחורי כל חברה מצליחה עומד יזם מצליח. טוני שיי (נפטר בדלקה שפרצה בבית בו התארח כחודש לאחר כתיבת שורות אלו) הוא שמו של היזם המדובר שהוא גם המחבר של הספר אשר מתואר מפיו בגוף ראשון.
טוני מספר על ילדותו בחוף המערבי להורים אסייאתים הדוחפים למצוינות תוך כדי השוואת הישגי ילדיהם עם שאר ילדי הקהילה. על האקזיט הראשון שלו בתקופה שלאחר סיום הקולג', איך הוא חגג הצלחה זו שהעניקה לו עושר רב. כיצד התמיד באמונה חשובה שלקח על עצמו, להעדיף חוויות על פני מוצרים פיזים וחומריים.
מסופר גם איך הפך מיזם למשקיע, ואיך זאפוס הייתה בתחילה עוד אחת מחברות רבות בפורטפוליו של חברת ההשקעות שלו אולם היה בה משהו שונה והוא ראה בה את הפוטנציאל שלה. כך עבר מכיסא המשקיע, הפשיל שרוולים וחזר שוב להיות יזם ומנכ"ל שלפתע מנהל מלאי של אלפי זוגות נעליים.
בסוף הספר ישנה התמקדות ממשית בחברה ובאופייה ופחות במחבר, ישנם סיפורים של עובדים בחברה אשר מספרים על אופייה המיוחד והכל בהקשר של הענקת שירות לקוחות יוצא דופן.

פרט מעניין, אותו ניתן לבדוק באתר החברה zappos.com , הוא העובדה שרוב החברות מחביאות את מספר הטלפון של השירות לקוחות במקום כלשהו באתר הבית שלהן ולמצוא אותו זה מאמץ קטן (אם בכלל הוא נמצא). מבחינת זאפוס, קחו חצי סיבוב של 180 מעלות, הוא מופיע במקום שלא ניתן לפספס אותו באתר הבית של החברה כי הם רוצים שהלקוחות שלהם יתקשרו אליהם כדי ליצור קשר מיוחד איתם, ללא ספק גישה יוצאת דופן.

משפט לסיום, העותק שקראתי כלל פתיח מחברה סלקום, הספר ניתן כתשורה אל מנהליה להעשרה בשנת 2013. חבל שהמנהלים האלו לא הטמיעו את התרבות של זאפוס בסלקום, זה היה יכול להיות באמת "וואו".

יש ספרי עסקים שהם סיפור לכל דבר. יש דמות ראשית, יש דמויות משנה, יש עלילה, יש תהליך שמתאר את הרקע להולדת הדמות הראשית, איך היא נולדה, התחילה ללכת, התבגרה, הפכה מעצמה בתחומה וגם נתקלה בקשיים של דמות מבוגרת בשנות העשרים לחייה.

דמות זו היא כמובן חברת מקדונלד'ס שאין צורך להציגה והספר מספר את סיפורה. איך בשנת 1954, איש מכירות בשם ריי קרוק שמע על מסעדה הזקוקה לעשר מכונות להכנת מילקשייק, כשמסעדה סטנדרטית צריכה אחת או שתיים.
קרוק, שהיה כבר בן 52 עם קילומטראז' רב בתעשיית המזון, הבין מיד שיש משהו מיוחד במסעדה זו והיא חייבת להיות מסוגלת לשרת בו זמנית מספר רב של לקוחות. הוא עשה עיקוף במסלול המכירות שלו בחוף המערבי ונסע לראות את הפלא במו עיניו.

משם הכל התחיל, מההבנה של קרוק שהבעלים של המסעדה, צמד אחים שנקראו דיק ומאק מקדונלד, עלו על שיטה מהפכנית בתחום ניהול המזון. למעשה קרוק הבין שהם יצרו תחום חדש של מזון מהיר שלא היה קיים עד אז. קרוק החליט מייד שהוא צריך לשכפל ולהפיץ את השיטה לתועלתו.

הספר מספר איך קרוק יצר דרך זיכיונאית, שבה אדם רוכש זכות לנהל מסעדה הנושאת את השם מקדונלד'ס, מנהל אותה לפי דרך קבועה וידועה מראש, משלם סכום ראשוני ולאחר מכן גם 1.9% מהרווחים (כשבהתחלה 0.5% הלכו לאחים מקדונלד)

בספר כל פן בסיפורה של מקדונלדס מנותח לפרטי פרטים: למשל סיפורם של הזיכיונאים ואיך הם היו אחד מהמפתחות להצלחה של החברה בתחילת דרכה והביאו שלל שיפורים מוצלחים כגון שיטות ייצור או מוצרים כגון ה"ביג מאק" (המבורגר כפול) או "האג מאפין" (סוג של ארוחת בוקר).
למשל את הקשר בין האחים מקדונלד וריי קרוק והפרידה הבלתי נמנעת ביניהם, שקנתה לחברה את החופש לשנות ולשפר את השיטה לפי ראות עיניה.
את היחסים של החברה אל ספקיה ואיך היא גדלה והתרחבה איתם, איך הם לקחו סיכונים עבורה והיא כאשר הם השתלמו תגמלה אותם בגדול.
ישנו פרק שלם על פרסום ושיווק, דבר שקרה בשנות ה-70 כאשר החברה הייתה כבר גדולה בת עשרים וביקשה לייצר פרסום ארצי בכוחות עצמה ולא רק על בסיס פרסום מקומי של זכייניה.
וקיים גם חלק נוסף אחרון, המספר על ההתרחבות מעבר לשני צדי יבשת אמריקה, אל יפן ואל אירופה, על הכישלון וההצלחה בהתרחבות זו, על איך מקדונלדס הפכה לסמל של התרבות האמריקנית.

פרט מעניין נוסף, הספר יצא לאור בישראל בשנת 1987, הסניף הישראלי הראשון נפתח בקניון אילון רק בשנת 1993, בעת פרסומו, הספר היה זרקור אל עולם מזון, פנאי ובילוי שלא היה קיים בישראל, משהו שהיום נראה לנו כמובן מאליו.

ספרי עזרה עצמית הם זן ספרים מושמץ מאד.
אנשים אוהבים לחבוט בהם ולהגיד שהיחידים שמתעשרים מהם הם מחבר הספרים האלו. להגיד עליהם שהם רדודים ושרק אם נאמין מספיק חזק אז היקום יועיל בתובו להיענות לבקשותינו ולהגיש לנו את דבר המה אשר אנחנו חפצים בו. כל אחד יודע שזה לא כל כך פשוט לכן בסופו של דבר הם חוזרים על עצמם ורובם נקראים אותו דבר.

שאלתי את עצמי למה אנשים לא משתפרים אם יש כל כך הרבה ספרים מסוג זה, השאלה הובילה אותי למשהו שדן אריאלי כתב פעם:
לשנות הרגלים הינו דבר קשה מנשוא, רוב האנשים לא מצליחים לשנות את הרגליהם בעקבות קריאת ספר זה או אחר.

הספר בעמוד זה לא שונה מכל ספרי עזרה עצמית אחרים ששמעתם עליהם, המחברת מתארת איך היא הייתה ענייה מרודה שעברו לה מחשבות בראש כגון "איך אני יכולה להרשות לעצמי להקים אתר אינטרנט כשאני מתקמצנת על קניית שקית צ'יפס" ובעקבות שינויים כאלו ואחרים כגון לקיחת קוצ'אר אישי יקר, אמונה בעצמה וכו' היא עלתה על דרך המלך. הספר מתובל בסיפורים אישיים פשוטים מחיי המחברת או איזכורים של ספרים/סרטים כאלו או אחרים שבכל פעם באים להדגיש נקודה אחרת.

בסופו של דבר אנשים קוראים ספרים אלו (בינהם מחבר השורות האלו כמובן) בשל הרצון שלהם להשתפר, להיות גרסא טובה יותר של עצמם, הפער בין הרצון למציאות גדול, אולי קריאת ספר נוסף תעזור לצמצומו.