“כל מי שאי פעם הלך לשירותים, מכיר את המוצר הזה של חברת פלסאון, ניאגרה לבנה להדחת מי האסלה. בשנות ה-60 כשפלסאון, חברה לייצור מוצרי פלסטיק מקיבוץ מעגן מיכאל, התחילה את דרכה, הניאגרה הזאת הייתה אחד ממוצריה הראשונים וכמו רוב מוצריה בתקופה זו, הם היו למעשה ייצור מוצר קיים, שידרוגו, שיפורו וייצרו מהחומר העולה החדש של אותה תקופה, הפלסטיק.

הסיפור מספר את קורותיו של המנהל הכללי הראשון של החברה, איציק קנטור שהוא גם מחבר הספר, הספר מסופר מנקודת מבטו ואת חוויותיו בחברה.
החלק הראשון של הספר מספר איך קנטור נולד ב-1926 וגדל בפרדסים של כפר סבא, שירת בחיל הים במלחמת העצמאות, ולבסוף לאחר הקמת המדינה הצטרף לקיבוץ מעגן מיכאל ביחד עם רעייתו הטריה. כשרונו הטכני הוא שהביא אותו להיות חלק מהקמת חברת פלסאון, שבתחילתה עוד הייתה ענף מתוך ענפי הקיבוץ.

החלק השני מתאר איך לקח על עצמו את תפקיד המנהל שאחראי על פיתוח ושיווק, וכמו שהוא מיטב לתאר, שני החלקים שזורים זה בזה בחברה חדשה שממציאה מוצרים חדשים כל הזמן. הוא מתאר כיצד הגיע לכל מקום בעולם כדי לבנות לפלסאון תשתית שיווקית מתאימה כדי למכור את מוצריה, ולא חוסך בתיאור הכישלונות וההצלחות. קיוותי לקרוא יותר על תחום הפלסטיק וייצורו אך מקווה שהקנטור עסק בעיקר בשיווק ומכירות הספר פחות מתמקד בפן זה.

דבר נוסף שהספר מתאר יפה הוא את הדילמות שהיו קיימות אז וחלקן אני מניח גם כיום קיימות לקשר שבין הקיבוץ והתעשייה כמו למשל עבודת שכירים מול חברה של חברי קיבוץ בעבודת המפעל, האם המפעל צריך להתנהל כענף בפני עצמו או כחברה בע"מ, האם מפעלים בקיבוצים צריכים להתחרות בינהם בארץ או לא, האם החלטות בניהול המפעל צריכות להתקבל באופן ענייני ומקצועי או על פי ניהול הועד המנהל של הקיבוץ (האם לתת לחבר קיבוץ לטוס לנסיעת עסקים לחו"ל רק מפני שאף פעם לא טס, מקרה שקרה)
משפט אחרון, בסופו של הספר קנטור מתאר איך עזב את משרתו לאחר 20 שנה בתפקיד לאור לחצים פנימיים בקיבוץ שאמרו מתחת לפני השטח, שהבקרה היחידה על תפקיד מסוים והאם חבר מבצע אותה בצורה נאותה היא רוטציה בביצוע התפקיד, הזכיר לי מאד ביקורת מסוימת מתחום אחר על מישהו מסוים מאד.”